טוב זה היה פרק לבכות בו. ואכן, בכיתי, תוך כדי שאני עוברת בראשי על כל מערכות היחסים הכושלות שחוויתי. עוד מישהו בילה ככה? דברו איתי בפרטי. נעשה ערב אכילה רגשית.
נוי ואביתר הפתיעו כשאמרו כן. באמת שלא חשבתי שנחוץ להם ההמשך בלי מצלמות, אלא ששניהם רק רוצים להגיע הביתה ולהיות רגע פאקינג לבד. אולי היה נראה להם רעיון הגיוני להגיד כן כדי לשמור על פאסון, או שזה היה פשוט מקרה קלאסי של קדחת ריטריט החלטות. יש משהו מאד פותח בכל הסדנאות האלה, כולם מוצפים ובוכיים יומיים, הלילה בנפרד בטח הוסיף להתקף החרדה שהתניע נשף המסכות של כלנית, ומגיעים להחלטות בכמיהה למגע מוכר. באמת לא מצליחה לראות איך הם הצליחו לסחוט מהלימון הזה תקווה אמיתית שיקרה משהו, אחרי שנאמר כל כך הרבה פעמים ששניהם "לא שם".
ניב ואסף אמרו כן, וזה היה צפוי. ברור שהתפתחו ביניהם רגשות, ולמרות זאת, לא נראה לי שזה יצליח בריל-לייף. ועדיין - שניהם חוו פריצות דרך חשובות. ניב יודעת עכשיו שהלב שלה לא מקולקל, שהכל עובד כמו שצריך, וזה דבר גדול לצאת איתו. גם אסף הרוויח. הוא רצה להוריד את החומות שעלו בגירושים - "בעיקר להרגיש, טוב או רע, לא משנה", הוא אמר, וקיבל. הוא הרגיש טוב, הרגיש רע, ועוד ירגיש, בוודאות. אהבה זה כואב, אבל עדיף לב שבור על לב סגור. תמיד, כל יום.
נטע ממש הפחידה אותי בטסטות של לפני ההחלטה. האמנתי חלקית שהיא תשב שם בשמלת הזהב שלה ותגיד שהיא לא מאמינה שיכולה להתפתח מכאן זוגיות שעונה על הצרכים שלה. הייתי מבינה אותה, האמת. אביתר העצוב הוא פרויקט. מצד שני הוא כזה חמוד, וחכם, ואיש שיחה, ומודע, ואומר אמת. וגם הביא איתו את כרטיס הטיסה שלו ליוון, לחופשה בראש השנה שהיא כל כך רצתה שיצאו אליה ביחד. אולי זה שווה את המאמץ, והלוואי שיצליח להם.
אבל יודעים מה היה הכי מרגש בפרק? הפתעה!
בפרק הזה נועה השילה מעצמה את כל המניירות שראינו כל העונה, והייתה פשוט נסיכה מהממת. לא צומי, לא מתגוננת, לא קשוחה יתר על המידה, לא מוגזמת ולא מתאמצת - וזה היה כל כך יפה לראות, וכל כך נעים לחוות. איפה זה היה כל העונה? אולי רק אחרי שהיא ואריאל החליטו שהם משחררים (תהיו בטוחים שהם לא הפתיעו אחד את השנייה בפעם הראשונה מול המצלמות), ירדה ממנה המגננה, ורק אז הם הצליחו באמת לראות אחד את השני באמת. אז הם אמרו לא, אבל עשו תהליך יפהפה ביחד, אולי אחד היותר משמעותיים של העונה.
העובדה שדייט האלבום, רגע לפני ההחלטות, היה הדייט היחיד שהם היו בו רק שניהם, אומרת הכל על למה זה נכשל. אבל המכתבים שלהם אמרו עוד משהו, ולא פחות חשוב - הם עשו חתיכת עבודה, שניהם, וזו הייתה הפרידה הכי יפה שראיתי בחתונמי, ואולי בחיים.
זה היה רגע של התעלות - לא היה שם שמץ של אגו או קורבנות, רק רגש טהור של אדם לאדם. זה אפילו לא היה עצוב - הוא לא מה שהיא צריכה, היא לא מה שהוא צריך, ושניהם מבינים את זה ממקום מאד בוגר ושלם.
הפרגון ההדדי שלהם היה אמיתי ומרגש, והאמנתי לשניהם לכל מילה. האמנתי לו שהוא הגב שלה, והאמנתי לה שהיא אוהבת אותו באמת. אני מדמיינת אותה מתפרצת עוד חודשיים לאחוזה שלו במיאמי או איפה שהוא גר, באה להרים עם חברה שרלילה ומצלמה של מחוברים. כן אריאל, נשמה - נגמרו החיים השקטים והרגועים שלך - הוריקן נועה תדאג לגרור אותך לפעילויות משמחות אחת לכמה חודשים. תכין את המצלמה, את היין ואת הבדיחות.
נראה שבניגוד לרוב הזוגות שנפרדו, נועה ואריאל באמת יישארו חברים טובים, כי הם עשו כל מה שיכלו, והבינו שזה לא מתאים ואף אחד לא אשם. ככה זה, לפעמים כל מה שבאים לעשות בתוך זוגיות זה להבין ממנה מה לא נכון לך - וכשהכל כזה סבוך - גם אלימינציה היא כלי לגיטימי.