פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקצה של השנה

      החיים של איל פרידמן היו נראים אחרת לחלוטין בלי כל המוזיקה הטובה שיצאה השנה. סיכום אישי על קצה המזלג

      אני לא מקנא באנשים שקל להם לסכם, שמדי שנה פוטרים אותה ב"אה, לא היה שום דבר מעניין השנה/ הכל נשמע אותו דבר/הרוק מת/ מה כבר אפשר לחדש/ בלה בלה בלה בלה". מי שלא מתעניין במוזיקה, שיבושם לו, ההפסד כולו שלו, כמו שאמר לי מישהו על בחורה אחת. אני אובססיבי לגבי מוזיקה בכלל, ולגבי זאת שעוד לא שמעתי בפרט. זו אחת הסיבות שבגינן אני רץ לשמוע כל צליל שעוד לא נכנס לחיי, ובולע אותו בשקיקה. ובבואי לסכם את שנת המוזיקה המסתיימת, אני מגיע למסקנה אחת ברורה - אין כזה דבר "חשוב" או "משמעותי" או "הכי טוב". הכל בעיני המתבונן, כלומר- המאזין, ולכן הסיכום השלם ביותר תמיד יהיה הסיכום האישי, האגוצנטרי. אם הPאנק-Fאנק לא חדר אותך או שרק השנה גילית את האפרוביט, זה עניין שלך, לא של שאר העולם, ובסופן של אופנות, מגמות ונקודות ציון, הדרך המוצלחת ביותר לבחון את השנה היא בבדיקת "איפה הייתי עכשיו אילולא שיר זה או אחר". איך היו החיים שלי נראים בלי "The Software Slump" של גרנדדי, שהיה מבחינתי אבן דרך בשנת 2000 ברמה האישית לא פחות מאירועים חוץ-מוזיקליים אחרים שעברתי באותה שנה. ובאותה מידה - איך היו נראים החיים שלי כילד ב-1983 בלי "Red Red Wine" של UB40 ו"Say Say Say" של מייקל ג'קסון ופול מקרתני. אולי קצת יותר קודרים.

      חופשי על הבר

      אז איך היו נראים החיים שלי ב-04' בלי האלבומים שיצאו השנה לטלפון תל-אביב ו-Funkstorung? קצת יותר שמחים? שני התקליטים האלה היו חורף גם בשיא החום, שניהם שייכים לצמדים (אמריקאי וגרמני, בהתאמה), ששילבו בהם צינה אלקטרונית, השראה של טכנו על גרובים עדינים ואיטיים, ושירת סול הורגת מחום, של אנשים שבורים ומנותקים. הזדהיתי עם כל מילה. מצד אחד הרגשתי שההאזנה החוזרת ונשנית להם בלילות רק הורידה אותי יותר למטה. מצד שני הזדהיתי כל כך, שזה היה כמו להיכנס לבר ולפגוש מישהו שמרגיש ברגע נתון בדיוק כמוך.

      אין מצב לסכם את כל השנה במאמר אחד, בדיוק כמו שעשר תוכניות הסיכום של "הקצה" לא מספיקות לכל מה שהייתי רוצה להשמיע. יש פשוט כל כך הרבה דברים טובים. אבל אחד הדברים האהובים עלי בסיכומים היא האפשרות לרכז התרחשות מוזיקלית אחת בפרק זמן קצר, לחגוג את רוב הטוב שבה.

      אייטיז בוננזה

      2004 לא היית נראית לי בכלל בלי כל מה שקרה באיזור שבין הPאנק-Fאנק לפוסט-Pאנק והאלקטרו-Pאנק. החיות הנונשלנטית של !!! (צ'ק צ'ק צ'ק), ספקטרום ובמיוחד LCD Soundsystem וההפקות של DFA, הן הסקס הכי שמח ששמעתי בין Fאנק, אלקטרוניקה ורוק-אנ'-רול מאז ימי "סקרימדליקה" של פריימל סקרים. אני נוטה לקחת אחורה כשזה מגיע להייפ – אבל השנה – על הזין שלי. זה יותר מדי טוב מכדי לפטור את זה כעוד אופנה. מהצד של האלקטרו, מיס קיטין הוציאה את אחד האלבומים המבריקים והמגוונים של השנה, כשהיא מצרפת לציניות הארסית הידועה שלה גם מנה הגונה של רגש ומוזיקליות.

      זו היתה השנה שבה שנות השמונים קיבלו רשמית לגיטימציה מחודשת, והגעגועים, גם של אלה שלא היו שם, עלו על הדחייה, שנמשכה לאורך שנות התשעים. זה מתחיל באינטרפול אצל הרבה מאד אנשים, וממשיך אצלי עם Surferosa - להקת ניו-וייב רוק טראשית מנורווגיה, עם סולנית שמזכירה את נינה האגן וסינדי לאופר, ולכיוון Lansing Dreiden - קולקטיב מוזיקאים ואמנים ניו יורקרים, שהוציאו השנה אלבום ראשון, עם כמה מהשירים הכי יפים שדפש מוד וניו אורדר עדיין לא כתבו.

      ואם כבר ניו יורק, The Walkmen הוציאו השנה את אלבומם השני ובעטו לכולם בתחת. זעקת הכאב הרוק-אנ'-רולית המלוכלכת שלהם, היא כל מה שבונו, שהם כל כך מזכירים מאלבומי U2 המוקדמים, כבר מזמן שכח. TV On The Radio, לעומתם, לא נשמעו כמו שום דבר חוץ מעצמם, ושיחררו אלבום שמחבר בין פוסט-Pאנק לדוו-וופ, אלקטרוניקה ושירת עבדים. אבל התקליט המוזר הכי יפה של השנה, הניו-יורקי הכי לא ניו-יורקי, שייך לאנימל קולקטיב. "Sung Tongs" שלהם הוא מין לילה הזוי של שירי פולק-אקוסטי מזן חדש ומשונה סביב מדורת השבט.

      אקוסטי, אמק

      עוד מגמה הולכת ומתחזקת השנה, הייתה זו של הסינגר-סונגרייטרים האקוסטים החדשים. מאלבום המפתח של אליוט סמית זצ"ל ועד ליצירת המופת של סופייאן סטיבנס - "Seven Swans". ואם הוא האיש הכובש ביותר בקו ברור שיוצא מאליוט סמית, אני חושב שאפשר למתוח חוט אחד קסום בין ניק דרייק המנוח למרק קוזלק, סולן להקת הרד האוס פיינטרז, והאלבום שהוא הוציא השנה עם להקתו החדשה Sun Kill Moon. מסוג התקליטים, שממש כמו דרייק, יתגלו בעיקר רק שנים ארוכות אחרי זמן יציאתם.

      וזה גם מעניין, אפרופו. בריאן ווילסון, איש הביץ' בויז, לא רק שיחרר השנה את אלבומו הגנוז והגאוני "סמייל" 37 שנים אחרי תאריך היעד המקורי, הוא גם נכנס להקליט את כולו מחדש. כמוהו Rocket From The Tombs, הרכב פרוטו-Pאנק מקליוולנד, שהפך לקאלט הופעות בסבנטיז, התפרק ללהקות פר אובו והדד בויז, אבל מעולם לא הוציא אלבום אולפן. השנה הם הקליטו יחד לראשונה את שיריהם הישנים כאותה להקה מאוחדת באלבום "Rocket Redux", שיכול להוריד כאפת רוק מטונפת, לכל ילדון מנוזל שמקים להקת גיטרות.

      סקוטלנד

      זו גם הייתה שנה מעולה לפרינס. שמעתי כבר על יותר ממישהו אחד, שסוף-סוף מתחיל להתעמק ביצירותיו הישנות של הנסיך בזכות "מיוזיקולוג'י" - פנינת הFאנק-סול שהוא הוציא השנה, אחרי שנים של חוסר וודאות מוזיקלית. קצת פחות מפתיע, היה להתאהב, שוב, בג'יל סקוט והאלבום הרגיש שהיא שיחררה, אבל בשנה קשה לגיבורי ראפ נחשבים כמו הרוטס, טליב קוולי ומוס דף, שיצאו עם תקליטים מאכזבים, היה חזק לשמוע דווקא את ארסטד דיוולופמנט, הרכב הראפ הכי מנודה בעולם, באלבום חדש, מפוכח ויפהפה, אלבום ההיפ-הופ של השנה שלי.

      ועכשיו, תראו מה קרה. נגמר לי הדף ועוד לא הספקתי לתאר את הקראש שיש לי על רג'ינה ספקטור, את מאסת היצירה המפוארת של ג'ון פרושיאנטה, את האלבום הכי טוב של הדיוויין קומדי או את הפסיכדליה האגדתית של ה-Earlies והפוליפוניק ספרי. כולם מבחינתי אלבומי השנה. ואתם יודעים, זה בגלל שלא קרה שום דבר מעניין השנה. מה כבר מוזיקה יכולה לחדש.