דוד אופק, במאי "מותרות": כך דפקנו את עזה

למה מותר להכניס לעזה מנגו אבל לא קיווי? בסרט "מותרות" דוד אופק בדק את הביורוקרטיה של הכיבוש, ויצא מרוצה כשהקהל צחק בהקרנות. ראיון

  • דוד אופק
אבנר שביט
יח"צ - חד פעמי

(מתוך "מותרות", באדיבות yes דוקו)

עוד בוואלה! NEWS

הנוגדן הזה יכול להיות חגורת ההצלה שלכם. זה מה שאתם חייבים לדעת עליו

ד"ר עידית דוברצקי-מרי בשיתוף האגודה לזכויות החולה
לכתבה המלאה

דבר אחד היה חשוב לדוד אופק, במאי סרט התעודה "מותרות", לפני הקרנות הבכורה שלו בפסטיבל דרום ולאחר מכן בפסטיבל ירושלים. "המבחן מבחינתי היה לשמוע אם הקהל צוחק או לא", הוא אומר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות לרגל שידור הסרט הערב (רביעי), בyes דוקו. "עמדתי כאן באתגר – לקחת נושא כבד בסדר הגודל של הכיבוש, ולפצח את הקוד הקומי שבו. ידעתי שאם הצופים יצחקו, זה סימן שככל הנראה עמדתי בו".

והם צחקו?

"בהחלט. גם בשדרות וגם בירושלים. זה שימח אותי".

השעשוע של הקהל היה מוצדק, שכן "מותרות" אכן מיטיב לעשות משהו כמעט תקדימי בקולנוע המקומי, ולמצוא את הצד האבסורדי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולאו דווקא זה הטרגי. כדי לעשות זאת, בוחן אופק את ההגבלות על העברת סחורות מהארץ לעזה, ומגלה מציאות כמעט סוריאליסטית. כך, למשל, אנו שומעים מהרשויות הביטחוניות משפטים בסגנון "מה מותר? את כל מה שלא אסור", שנדמים תלושים מפיליטון של אפרים קישון או מקומדיה צ'כית מימי המלחמה הקרה ונחשפים לסיפור המשונה על התסבוכת שנוצרה בעקבות ניסיון להגדיל את מלאי הזברות בגן החיות העזתי. כמו כן, אנו מחכימים בתגליות מעוררות תמיהה, למשל העובדה שהיה מותר לייצא לרשות הפלסטינית מנגו ואבוקדו, אבל דווקא קיווי אסור לספק לה.

"המבחן שלי היה לשמוע אם הקהל צוחק בהקרנת הבכורה או לא". דוד אופק (צילום: דניאל אופק)

"אסור להשוות בין הכיבוש לשואה"

"לא הייתי בישיבות שבהן קיבלו החלטות מהסוג הזה, אבל אני בטוח שהאנשים שהשתתפו בדיונים הללו התפקעו מצחוק", אומר על כך אופק, אחד היוצרים התיעודיים המוערכים בישראל ("האולפן", "ההרוג ה-17", "האגדה על ניקולאי וחוק השבות", "בלי בושה" ועוד). "כלומר, יש משהו קומי בלדון האם קיווי הוא לוקסוס גדול יותר מאבוקדו או להפך. בכלל, ביורוקרטיה זה דבר מבדר, ובגלל זה גם הסצינה בחדר הקטן של משרד החינוך ב'הערת שוליים' כל כך מצחיקה. אתה יודע, זה כמו שאתה נכנס למוזיאון העינויים באמסטרדם או בלונדון, וכמה שהמוצגים שם מזוויעים, אתה פשוט משתעשע לראות מה המוח האנושי יכול להפיק".

הזכרת את מוזיאון העינויים באמסטרדם בהקשר של הסגר, אז אתה חושב שהיתה גם מידה של סדיזם בהחלטות של הרשויות הישראליות על ההגבלות של מעבר הסחורות לעזה?

"בשום פנים ואופן לא. אני גם יודע שעשינו הכל כדי שלא יהיו תמונות של רעב מעזה. אסור להתפתות לומר שנוצר בעזה גטו או להשוות את מה שקורה שם לשואה וכדומה, כי קל להפריך את זה, ואז מי שמציג טענות כאלה נגד הכיבוש יוצא שקרן ומחליש את האמינות של הצד שלו".

אז בסיכומו של דבר, מה היה הרציונל מאחורי משפטים כמו "לא ניתן להם לאכול קיווי מעל הראש של גלעד שליט". הרי היה ברור למתאם הפעולות בשטחים שפרי כזה או אחר לא יחזיר את גלעד הביתה.

"אני חושב שהיה כאן ניסיון להוכיח לציבור העזתי כי מי ששולט ברצועה זה ישראל ולא החמאס. מבחינת בעל הכוח, הדרך הכי טובה להוכיח דבר כזה לנתין שלו היא לקבל החלטות שאין בהן שום היגיון. הרי אם אני מחליט סתם ככה שאתה צריך לפנות שמאלה ולא ימינה ואתה חייב לציית לזה, אז אני מדגיש בפניך כמה גדול הכוח שלי עלייך. זה מה שעמד בבסיס של כל הטירוף".

"הם בטח התפקעו מצחוק בזמן שדנו אם קיווי הוא לוקסוס גדול יותר מאבוקדו". מתוך "מותרות" (צילום: דוד לבנדיגר)

"רצינו להראות לעזתים שבעל הבית השתגע"

זה קצת מזכיר לי את קונספציית "האדם המשוגע" שעמדה מאחורי מדיניות החוץ משולחת הרסן וחסרת ההיגיון העקבי של ריצ'רד ניקסון.

"כן, ובעברית: 'בעל הבית השתגע'. זה היה בדיוק ככה. אבל זה לא עבד. השתמשנו בזברות ובפירות כדי למוטט את הסדר החברתי בעזה, לגרום לנפילת החמאס ולהקל את מחיר שחרורו של גלעד שליט, אבל כידוע, שום דבר מזה לא קרה. אני גם יודע שישראל חיפשה כל דרך לסגת מהסגר, אבל לא עשתה כך כי היא חששה שנסיגה שכזו תראה כמו פרס".

אתה לא מראה בסרט את מה שקורה בעזה ואת ההשלכות של כל ההחלטות האלה. בעצם, כמו היצירה התיעודית הבולטת השנייה שהוצגה בפסטיבל על הסכסוך, "שלטון החוק", אתה מתמקד אך ורק במה שקורה בארץ ובחקר המנגנון של הכיבוש. אפשר כבר לדבר על תופעה חדשה של שינוי נקודת המבט בעולם התעודה הישראלי?

"אני יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל אני חושב שכן. תראה, בדור הקודם של היצירה התיעודית על הכיבוש הנטייה היתה לעקוב אחר הסבל של הנכבש, אבל אז הבנו שיש כאן בעיה, כי זה לא לעניין שבמאי ישראלי שחי בניחותא יעשה סרט על מצוקה של אחרים ואז יילך ויסתובב איתו בכל מיני פסטיבלים ברחבי העולם. זה משהו שאני גם מתייחס אליו בסרט, בקטע שאני מתלונן על כך שאני לא מצליח לקבל ראיון אצל המתאם והפקידה שלו אומרת לי 'מה אתה בוכה, אתה עושה את העבודה שלך ותקבל על זה פרסים'. הכנסתי את הקטע הנ"ל כי זאת בדיחה על עצמי, שעושה סרט על אנשים שאין להם קיווי אבל אין לו שום בעיה לאכול קיווי בעצמו. אני יודע שהדיון הזה מטריד את התעשייה התיעודית בכל העולם. בפסטיבל סאנדנס, למשל, החליטו לחלק חלק מכספי הזכייה של סרט תעודה גם למושאי התיעוד שלו, כדי לצמצם קצת את הקיטוב בין הגורל של הבמאים ושל הדמויות שהם עשו עליהם סרטים. מבחינתנו, הפתרון כרגע זה להפחית את ההתמקדות במי שאנחנו לא חיים את החיים שלו".

אז אפשר להגיד שמה שמייחד את הדור הנוכחי זו התמקדות בנקודת המבט הישראלית?

"כן, או מדויק יותר לומר – אנחנו יוצאים מנקודת המבט הזו ועושים סרטים על קשרי הגומלין בין ישראל והפלסטינים, ובודקים את השיטה, את המנגנון ואת הביורוקרטיה של הכיבוש".

"השתמשנו בזברות ובפירות כדי להקל את מחיר שחרורו של גלעד שליט, אבל זה לא עבד". מתוך "מותרות" (צילום: דרור לבנדיגר)

"באמריקה מכבדים את הביורוקרטיה, אבל לא בישראל"

אם כבר חזרנו לדבר על ביורוקרטיה, אתה חושב שיש משהו שמייחד אותה בישראל?

"קודם כל, אני חושב שהביורוקרטיה הישראלית היא חסרת היגיון באופן בוטה וחשוף במיוחד. דבר נוסף שמבדיל אותנו מהעולם הוא דרך ההתמודדות איתה: בארצות הברית, למשל, יש לאזרחים רגשי כבוד כלפי הביורוקרטיה והם מצייתים לה, אבל כאן אנחנו לא מקבלים אותה בכזאת השלמה. אצלנו מנסים בדרך כלל לעקוף את הביורוקרטיה, לרוב בעזרת הקומבינה, ואז נוצר המאבק בין האזרח הקטן והמדינה הגדולה ובין הקומבינה הקטנה והביורוקרטיה הגדולה, שזה דבר ייחודי לישראל".

אם כבר מדברים על ביורוקרטיה שייחודית לישראל, מה אתה חושב על כל הבלגן סביב פסטיבל ירושלים וההחלטה לשלול מ"עמק תפארת" את הפרס לסרט ביכורים ואז להעניק לו אותו חזרה? בתור אחד שזכה בשלל פרסים בפסטיבל הזה, עוד על עבודותיו הסטודנטיאליות, אתה ודאי יודע היטב איך העסק שם עובד.

"האירוע הזה יקר לי, ורוב האנשים שעובדים בו הם חברים שלי, אם כי בעצם לאור מה שקרה כבר מסוכן להגיד שיש לך חברים בתעשיית הקולנוע. כל הסיפור הזה הוא בטח לא אחד מרגעי השיא של הפסטיבל. אני חושב שאם כבר חילקו את הפרס כמו שחילקו, היה צריך להשאיר את ההחלטה על כנה. אגב, לדעתי זה מה שהיה צריך לעשות גם במקרה של פרס ספיר".

"מלחיץ אותי הקטע הזה שבזמן הצילומים כולם מסתובבים עם פרצוף של 'מה יהיה'". שותפיו הקבועים של דוד אופק, המפיק חיים שריר ויוסי מדמוני, מקבלים את הפרס בפסטיבל ירושלים על "בוקר טוב, אדון פידלמן", שאותו עשו בלעדיו (צילום: מגד גוזני)

"קולנוע עלילתי זה מפחיד"

איך הרגשת כשראית את שותפך הוותיק, יוסי מדמוני, שאיתו ביימת את "המנגליסטים" לפני כעשור, זוכה בירושלים בפרס לסרט העלילתי הטוב ביותר הודות ל"בוקר טוב, אדון פידלמן"? לא דיגדג לך באצבעות לחזור ולעשות סרטים מסוג זה?

"האמת היא שיש לי עכשיו פרויקט בקרן – סרט שאני רוצה לביים על פי תסריט של נועה גרינברג, מי שכתבה את 'למראית עין'. אבל כן, גם אם זה ייצא לפועל, אני מודה שקולנוע עלילתי קצת מפחיד אותי, ובגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן לחזור אליו"

ממה אתה מפחד?

"נותרו בי צלקות מהחוויה של 'המנגליסטים', שבה כולם הסתובבו בצילומים כל הזמן עם פנים חרדות של 'מה יהיה'? זה היה מלחיץ. מפחיד אותי הקטע הזה שאתה שם את כל הביצים בסל אחד, וגם התקציבים הגדולים של הקולנוע העלילתי קצת מעוררים בי מורא. טלוויזיה מפחידה אותי פחות, ובגלל זה אני עושה עכשיו סדרה לערוץ 1. בסוג כזה של עשייה, יש לך חירות גדולה יותר, כי אתה יודע שגם אם תעשה פעם משהו קצת אחרת, זה בסך הכל עוד פרק בסדרה ולא המוצר השלם".

"הפער בין המשכורות ומחירי הדירות הוא בלתי אפשרי". זעקה טיפוסית במחאת הדיור (צילום: תמונות גולשים, אסף צדקה)

"מחאת הדירות נולדה ממצוקה אמיתית"

הסדרה הזו, שכמיטב המסורת יצרת אותה עם מדמוני ועם המפיק חיים שריר, עוסקת כרגיל אצלך בנושאים שרוב היוצרים לא רוצים לגעת בהם. במקרה זה, המשבר הכלכלי.

"כן, השם הזמני שלה הוא '30 שקל לשעה', והיא עוסקת בנשים שפוטרו מחברת הניקיון שלהן, עם הרבה שחקנים לא מקצועיים בתפקידים הראשיים. זה משודר בערוץ 1, ואני מרשה לעצמי להניח שבערוצים המסחריים היא לא היתה זוכה לראות אור יום. זה בדיוק התפקיד הציבורי של ערוץ 1, והלוואי שהוא היה עושה עוד דברים כאלה".

אם כבר עברנו מהמשבר הביטחוני למשבר הכלכלי, מה אתה חושב על מחאת הדיור שמתרחשת לא רחוק מהמקום שבו אנחנו משוחחים?

"וואו, האמת שאני קצת מנותק כי בחודש האחרון אני רק בצילומים, וחוץ מהגיחה הקצרה לירושלים בקושי ראיתי מה קורה סביבי. ממה שקראתי אני יודע שיש כאלה שחושבים שהמחאה הזו נולדה מפינוק, אבל ממה שלמדתי אני יכול להבטיח שהיא נולדה ממצוקה אמיתית. הפער בין המשכורות של האנשים ובין מחירי הדירות כיום הוא בלתי אפשרי. אם לא הייתי קונה דירה לפני שבע-שמונה שנים, לא הייתי יכול לעשות זאת היום. יש כאלה שאומרים שהבעיה היא רק עם המחירים במרכז תל אביב, אבל אני יודע שביפו המצב לא הרבה יותר טוב, ואפילו לא בחולון או בת ים, שלא לדבר על הבעייתיות של התחבורה הציבורית מהאזורים האלה".

"הקרינו את הסרט הזה לחיילים ואחרי זה דנו איתם במצבים שהוא מתאר". מתוך "מחסומים" של יואב שמיר (צילום: יח"צ)

"אפילו בצה"ל ראו את 'מחסומים'"

אתה חושב שבסופו של דבר יקשיבו למחאה הזו? וזה מוביל אותי לשאלה האחרונה שרציתי לשאול אותך, גם בהקשר של "מותרות". אתה לא מרגיש שאתה עושה סרטים שרק המשוכנעים שבצד שלך מלכתחילה יצפו בהם? הרי ככה זה עובד היום בישראל – מי שמסכים איתך ימחא לך כפיים אבל מי שלא אפילו לא יטרח להסתכל.

"אני לא מסכים עם הסטיגמה הזאת שיש על הקולנוע הדוקומנטרי, כאילו שאנחנו עושים סרטים רק לשמאלניים ולפסטיבלים בחוץ לארץ. אתה יודע ש"מחסומים" של יואב שמיר, למשל, הוצג גם בפני חיילי צה"ל? כן כן, מי היה מאמין שזה יגיע אליהם, אבל הצבא הקרין אותו ועשה אחר כך דיונים על מה צריך לעשות במצבים שהוא מתאר. חוץ מזה, אני חושב שיוצרים כמו יואב שמיר, עידו הר, אשתי איילת בכר, אני ואחרים, הצלחנו ליצור כאן איזושהי מסה קריטית".

מסה קריטית של מה?

"של נקודת מבט אחרת, ושל אינפורמציה, שהצופה לא היה מקבל אותה מידיעות אחרונות או מערוץ 2, והרבה בזכותנו היא כן הצליחה להגיע אליה. בכל מקרה, מלכתחילה הרצון האמיתי שלי היה לתקשר עם האנשים כאן, ואני חושב שכן מקשיבים לי. אני חייב לחשוב ככה, אחרת מה יהיה הטעם במה שאני עושה?"

"מותרות" ישודר היום (רביעי) ב-yes דוקו בשעה 22:00

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully