ואז הגיע "Sound of Silence". הופעות אצטדיון כמו זו של פול סיימון ברמת גן קמות ונופלות על השירים האלו, שאמא שלך שרה לך לפני השינה או שבעבור הקהל המבוגר יותר, מגדירות את האהבה למוזיקה ואת החיבור שלה לקשיים, להצלחות ובעיקר לבינוניות של החיים האלו. אנשים בישראל, שזוכים לראות את פול סיימון אחת לדור בערך, מחכים שנים כדי ליפול בדיוק על השירים האלו ולקוות שאותה הלחלוחית שפירקה להם את הצורה בפעם ראשונה, תגיע גם עכשיו, עטופה בצמר גפן מלטף בדמות הזמן שעבר.
אבל גם ב-"Sound of Silence', כמו ברוב ההופעה שלו, פול סיימון הפסיד את הרגע. הוא הפסיד אותו לתנאים האיומים של אצטדיון רמת גן, מפלצת מרוחקת שלא מאפשרת הנאה ממוזיקה שרובה לא אנרגטית למי שלא שילם סכום כסף גבוה מאד, או שנכלל בשורת האח"מים שלמרבה המבוכה צולמה על המסכים, כאילו משם תבוא אותה אותנטיות של הקהל. אין אותנטיות בתאי כסף וזהב, יש רק "אחיי העבדים" למיניהם.
סיימון הפסיד אותו למזג האוויר העומד והלח, הדבר היחיד שהרטיב באמת בהופעה הזו והפסיד אותו גם לחוסר הסבלנות של מי שהגיע לאצטדיון, רצה כמה שיותר סיימון וגרפונקל וכמה שפחות "So Beautiful or So What", שהוא אלבום נפלא ומעורר השראה והשירים שבוצעו מתוכו הם מצוינים אחד אחד, אבל ל-20 ומשהו אלף אנשים שסיימו עוד שבוע שבו מדינת ישראל נתנה להם ברכייה, זה לא אמר כלום. הם רצו את רגע השקט שלהם, וגם אותו הם קיבלו כאילו סיימון לקח ואליום.
חשוב לומר שהסאונד היה טוב מאד לרוב ושהלהקה של סיימון היא חבורה מוזיקלית להפליא, שמתקשרת היטב בין כלי הנשיפה, כלי ההקשה ועבודת הגיטרות הייחודית של סיימון, גם זו הקלאסית וגם זו החשמלית. סיימון עצמו מצליח להחזיק את מעט שירי סיימון וגרפונקל שביצע היטב גם ללא ההרמוניות המופלאות של המקור, והוא פרפורמר חמוד ומשעשע עם תנועות ריקוד מוגבלות במתכוון והרבה חן.
אבל נוכח רמת גן והאופי ההמוני של המופע, סיימון מאבד את השפיץ העצום ביותר שלו, והוא היכולת לספר סיפור מורכב, מרגש ומפתיע. ימי הנס והפלא של "The Boy In The Bubble" נבלעו במגדלי התאורה ו-"Slip Slidin" נשמע כמו עוד בלדה במקום השיר הכי מדויק על חוסר האונים של האדם מול השגרה המרסקת של חיי הצווארון הכחול. יוצא מהכלל היה הביצוע של "Hearts And Bones" שנשמע חם כמו בפעם הראשונה שיצא מהתנור שבו נאפה הטעם המוזיקלי של מי שבחר בפול סיימון כמורה לחיים.
מכיוון שבאמת סיימון לא אשם שיש לו אלבום חדש ושמצב התרבות בישראל לא מאפשר הופעה שלו במקום שמכיל פחות מ-25 אלף איש בישיבה, קשה להתאכזב דווקא ממנו. נכון, אפילו המעבר המשמח בפזמון של "You Can Call Me Al" היה ממש זקוק לצ'בי צ'ייס על הבמה כדי להיות עוצמתי כמו המקור, אבל אי אפשר לומר שסיימון לא נותן מופע מהוקצע עד הסוף, שמשלב הווה ועבר בצורה די מדויקת. אלא שכדי לצאת מהמסע הזה בתחושה שהוא שווה את הכסף והמאמץ, צריך הרבה יותר משתי מילים בעברית ותפילה לשלום. צריך את הלחלוחית, וזו פשוט לא באה.
פול סיימון בישראל: כך התנהלה ההופעה
פול סיימון בישראל: כל הכתבות, הדיווחים והתמונות
פול סיימון בישראל: ממשיכים לדבר על זה בפייסבוק