לקראת "סופר 8": אילו סרטים עסקו בקולנוע עצמו?

השם הראשון ברשימה זו הוא גם הסרט הגדול ביותר שנוצר על עשיית קולנוע, ובכלל אחת הקלאסיקות היפות בכל הזמנים ולבטח מרוממת הרוח שבהן. המיוזיקל שביים סטנלי דונן ב-1952 בכיכובו של ג'יין קלי אמנם עוסק בתקופה מסוימת בתולדות המסך הגדול – התפר עתיר התלאות שבין הקולנוע האילם למדבר – אבל הרלוונטיות שלו נצחית, בעיקר בגלל שהוא מוכיח כמה קסם יש במעבר מן המציאות לפנטזיה. הקטע שבו קלי רוקד ומזמר בגשם כדי להמחיש זאת הפך מיידית לסמל של טוהר ושמחת חיים, בקולנוע ובכלל.

כיאה למי שהתעניין בצד התיאורטי של הקולנוע לא פחות מאשר בהבט המעשי שלו, היה ברור כי יגיע השלב שבו פרנסואה טריפו יקדיש סרט שלם לעצם מלאכת העשייה הקולנועית, וזה קרה ב-1973 עם "לילה אמריקאי" זוכה האוסקר. דקות הפתיחה של הפנינה הזו משמשות עד היום כדי להדגים את הכמות העצומה של פרטים קטנטנים שנדרש במאי קולנוע להרכיב יחדיו כדי ליצור ולו סצינה אחת, והסרט כולו הוא שיר הלל לטירוף המופלא של האמנות הזו. בדיוק עשור לאחר מכן, העומס של הטרפת הכריע את טריפו והוא מת בטרם עת כתוצאה מהתקף לב.

באמצע שנות התשעים, אי אפשר היה ללמוד קולנוע בתיכון, באוניברסיטה או בכל מסגרת אחרת בלי לשבת בהקרנה של הסרט הזה. הסיבה לכך היתה שבניגוד ליצירות קודמות מסוגו, שעקבו אחר עשייתן של הפקות ענק, הבמאי טום דיצ'ילו התאים את עצמו לעידן השגשוג של התעשייה העצמאית ותיאר בדרך מעמיקה אך מהנה את ייסוריו של קולנוען מתחיל ודל אמצעים. לאור ההתפתחויות שעברה מאז התעשייה, הסרט כבר לא תקף כחומר לימודי, אבל הוא עדיין משעשע – בעיקר הודות להופעות של סטיב בושמי, קתרין קינר ובעיקר פיטר דינקלג', שהחל שם הזינוק המטאורי שלו למעמד הגמד הכי חם בהוליווד.

היום קיימת אירוניה כמעט בכל סרט אימה, אבל בתחילת שנות התשעים זה לא היה כך, לפחות עד שהגיע ווס קרייבן. הבמאי האמריקאי נרשם בדפי ההיסטוריה כחלוץ המודעות העצמית בזוועתונים, בעיקר כאלה המתארים אירועים מצמררים שמתרחשים בזמן הפקות קולנועיות.

כיום זכור בעיקר איך קרייבן עשה זאת בפרקי סדרת "צעקה", אבל הוא התחיל בכך כבר ב-1994 עת ביים את הפרק השביעי של סדרת "סיוט ברחוב אלם", המתאר כיצד פרדי קרוגר רודף אחר אנשי הצוות המסריטים הרפתקה חדשה בכיכובו. התוצאה היתה כה מבריקה ומעמיקה, עד שהסרט המסחרי גרידא לכאורה היה ראוי לככב בכל דיון אקדמי על פוסט-מודרניזם.

הבמאי הגרמני פרידריך וילהלם מורנאו היה ידוע כחולה שלמות שדרש כי כל פרט ופרט בסרטיו יהיה קרוב למציאות ככל האפשר. בהתאם לאופיו, נולדו אגדות אורבניות רבות על דרכי עבודתו. בין השאר נטען כי הוא ליהק ל"נוספרטו", סרט הערפדים פורץ הדרך שביים ב-1922, יצור שהיה מוצץ דם באמת ובתמים.

על בסיס הסיפור הזה נוצרה בשנת 2000 הדרמה האמריקאית "צלו של הערפד", עם ווילם דפו כשחקן/ערפד וג'ון מלקוביץ' כבמאי/פסיכופת, ושניים הוכיחו פעם נוספת כי הסיפורים שמאחורי הקלאסיקות הקולנועיות יכולים להיות לא פחות מעניינים מהסרטים עצמם.

מאז תחילת הקריירה שלו נהג וודי אלן לעסוק בקשר שבין המציאות והיצירה והרבה גם להרהר על מהות עבודתו של האמן ושל במאי הקולנוע, למשל ב"אבק כוכבים", הגרסה שלו מ-1980 ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני. ב-2002 התפנה גם להקדיש סרט שלם, "סוף הוליוודי", כדי לתאר את אחורי הקלעים של תהליך העבודה על יצירה קולנועית. אלן עצמו גילם את הבמאי, שמתחיל לסבול מעיוורון דווקא בזמן הצילומים ומנסה להסתיר זאת לאורך כל הדרך. באופן אירוני – הסרט היה כל כך גרוע, עד שאפשר היה לחשוב כי עיניו של הקולנוען הוותיק סומאו גם במציאות. זו היתה הוכחה נוספת לכך שאצל אלן, החיים והבדיה הם ערבוביה אחת גדולה.

מכל הסרטים שכאן, "הבן של רמבו" שנעשה לפני ארבע שנים הוא הדומה ביותר ל"סופר 8". למעשה, יש לו בדיוק אותה נקודת מוצא עלילתית – סיפורה של חבורת ילדים ביישוב מרוחק, היוצאת לצלם סרט חובבני באמצעים דלים.

במקרה זה, זירת ההתרחשות היא שנות השמונים, הגיבורים הם בריטים והפרויקט שלהם הוא עיבוד מחודש ל"רמבו", אבל בדיוק כמו ב"סופר 8", גם כאן מתאפשר לצופים להתחבר מחדש לטוהר התמים והאינסופי של ההתאהבות בפנטזיה והתשוקה לקולנוע.

ההפקה המגלומנית של "אפוקליפסה עכשיו" היתה השראה לסרט תיעודי, "לב המאפליה" (1991), שנחשב אחד הטובים על עשייה קולנועית, וגם ל"רעם טרופי" העלילתי (2008), שבו משתמש הבמאי-כוכב בן סטילר בסיפורו של במאי נפוח מחשיבות עצמית היוצא לצלם סרט בג'ונגל כדי להשתעשע על חשבונה של תעשיית הקולנוע העכשוויית. בצדו של סטילר הופיעו גם ג'ק בלאק, רוברט דאוני-ג'וניור, טום קרוז ואחרים, שכל אחד מהם לעג להיבט אחר של אחורי הקלעים ההוליוודיים. בסיכומו של כל זה, הוכיחה קומדיית המלחמה הסאטירית כי הוליווד יודעת בדיוק מה לא בסדר אצלה, אבל אין לה ממש איך להילחם בכך.

ולסיום – כיוון שתעשיית הפורנו מגלגלת לא פחות כסף מזו של הקולנוע המהוגן, גם לה מגיעים סרטים על אחורי הקלעים שלה. כזו היתה למשל הקומדיה הרומנטית שביים קווין סמית ב-2008. סת רוגן ואליזבת בנקס גילמו כאן זוג ידידים טובים הנאלצים לצלם יחדיו סרט כחול כדי לגמור את החודש, ותוך כדי העבודה עליו מגלים, אלא מה, שהם בעצם רוצים לגעת זה בזה גם לאחר כיבוי המצלמה. זה לא היה מצחיק או רומנטי במיוחד, אבל בימים של ניכור אנושי ומשבר כלכלי, "זאק ומירי עושים פורנו" בהחלט נתן כמה רעיונות לגבי הדרכים שבהן אפשר לכסות חובות ולקרב לבבות.

עתה מצטרף חבר מכובד נוסף לרשימת הסרטים בתוך סרטים, והפעם בדמות "סופר 8". במקרה זה, ממרום מושבו כאחד הקולנוענים הבולטים בהוליוד, חוזר ג'יי ג'י אברהמס לימים שבהם היה ילד עם מצלמה קטנה וחלומות גדולים. כדי לעשות זאת, הוא מתאר מה קורה כשחבורת זאטוטים יוצאת להרים בכוחות עצמה הפקה קולנועית ומגלה שהמציאות מתעלה על כל דמיון, אבל גם שהדמיון יכול לנצח כל מציאות.
וכך, כמו כל הסרטים הקודמים שהוזכרו כאן, גם "סופר 8" מוכיח שעשייה קולנועית היא דבר קשה ומפחיד, ובכל זאת לכולנו מותר ושווה לחלום עליה.