דברים רבים התחילו להשתנות כאן בקיץ הנוכחי, ואחד מהם היה היחס של הקהל הישראלי לסרטי פנטזיה, קומיקס וגיבורי-על. וכך, לאחר שנים שבהן התנכרו שוחרי הקולנוע המקומיים לז'אנרים האהובים ביותר על הציבור בארצות הברית, אימצנו את הדפוסים הצרכניים שקיימים מעבר לים:
בהתאם לזאת, "רובוטריקים 3" היה כאן הצלחה גדולה בדיוק כמו באמריקה, והלהיט העולמי "אקס: מן ההתחלה", שסביר להניח כי עד לפני כמה שנים היה סובל פה מקבלת פנים צוננת, עבד היטב גם בקופות הארץ.
ובכל זאת, נראה כי כמה מן המפיצים עדיין שבויים במחשבה שסוגת גיבורי-העל היא מעין סרח עודף בשוק הישראלי. כתוצאה מכך, שניים מארבעת סרטי הסופר-הירוז הגדולים של הקיץ, "קפטן אמריקה" ו"גרין לנטרן", מגיעים לבתי הקולנוע המקומיים באותו סוף שבוע, כאילו מדובר בשאריות שצריך להיפטר מהן מתישהו, כאילו שלא היה הגיוני יותר לנהוג כפי שנעשה בארצות הברית ולרווח את הפצתם כדי שהקהל הגדל של חובבי הז'אנר לא יצטרך להקריב את האחד למען האחר, כאילו שזה לא באמת משנה איך ומתי הם יוצאים כאן.
חבל, אבל זה המצב, כך שאין ברירה אלא להשוות את שני הסרטים זה מול זה. האמת שהסטנדרט הנ"ל דווקא עושה להם טוב, כי שני סרטי גיבורי-העל האחרים של העונה, "תור" ובעיקר אותו "אקס-מן: ההתחלה" נמצאים בליגה אחרת ועליונה בהרבה. אם כך, בליגה ב' של הסופר-הירוז, האם צלחת האליפות הולכת ל"קפטן אמריקה" או ל"גרין לנטרן"?
נתחיל ב"קפטן אמריקה", המצליח קופתית מבין השניים. כפי שאפשר להבין מהשם, מדובר בעיבוד לקומיקס על צעיר שהופך לחייל-על הנדרש להגן על שלומה של ארצות הברית. ליתר דיוק, הוא מסיר מעליה את איומם של בני הבליעל הפסיכופתיים שהשכילו להיות אכזריים עוד יותר מהיטלר ולהדיח אותו כדי להשתלט על גרמניה בתקווה לכבוש גם את העולם כולו.
אם כך, בדומה ל"ממזרים חסרי כבוד", גם "קפטן אמריקה" בונה היסטוריה אלטרנטיבית של מלחמת העולם השנייה. ההבדל הוא שבניגוד לפנטזיה של קוונטין טרנטינו, כאן אין שום טיפה של שאר רוח וגם לא של תוחלת. נהוג לדמיין מחדש את דברי הימים כדי להפוך אותם למעניינים יותר ו/או כדי להגיד משהו על מה שקרה באמת, אבל הסרט לא עושה אף אחד משני הדברים הללו.
תחת זאת, מדובר ביצירה מהוקצעת אך פושרת, שאין בה חריקות אבל גם לא הברקות. מפיקי "קפטן אמריקה" ככל הנראה כיוונו לכך, שכן זו היתה התוצאה המתבקשת לאור הנחת שרביט הבימוי בידיו של קולנוען מיושן ומיומן בסדר הגודל של ג'ו ג'ונסטון.
אין באמירה זו כדי להקל ראש בכישוריו של ג'ונסטון, אשף טכני עם לב רחב שהציג רצף של מוצרים מהנים ואף מענגים מאז החל ליצור בסוף שנות השמונים. הבעיה היא שהקולנוען לא השתדרג ולו במעט בחלוף הזמן. וכך, "קפטן אמריקה" נראה ומרגיש כמו "רוקטיר", סרטו השני מ-1991.
בעבר, למשל ב"ים של אש" (2004) וב"איש הזאב" (2008), האופי של ג'ונסטון לא הפריע, כיוון שמלכתחילה צמד היצירות ניסו לשחזר תחושה של ז'אנרים שהיו ונעלמו הראשון היה מחווה לקלאסיקות בסגנון "לורנס איש ערב" והשני הצדיע לסרטי האימה של שנות השלושים. הבעיה היא שהפעם פועל הקולנוען בז'אנר הכי שחוק ודינמי שקיים כרגע בקולנוע האמריקאי, כזה שדורש לא רק להסתנכרן עם הקדמה, אלא אפילו להיות כמה צעדים לפניה.
ג'ונסטון, כמובן, נמצא דווקא כמה צעדים מאחור. לפיכך, כל מי שראה איזשהו סרט גיבורי-על בשנים האחרונות עלול לחוש במהלך "קפטן אמריקה" שעמום מסוים. נכון, יש משהו מקסים באיפוק ובמיושנות של הסרט, ומתוך חוסר התחכום שלו פורצים לעתים רגעים חמודים ביותר, אבל בסופו של דבר המונוטוניות של "קפטן אמריקה" מכריעה אותו. אחרי הכל, קשה לסבול את העובדה שבפנטזיית פעולה על גיבור שמרחף סביב העולם החופשי כדי להציל אותו, אין ולו שמץ של תנופה קולנועית.
נוסף לזאת, הסרט מעורר גם תחושת אי-נוחות. הסיבה לכך היא כי בסיכומו של דבר, מתברר כי המטרה העיקרית שלו היתה להציג בפנינו את דמותו של קפטן אמריקה לפני שייטול חלק בשנה הבאה ב-"The Avengers", אותו פרויקט ענק מדובר שיאגד את מיטב גיבורי-העל (נוסף לקפטן, גם איירון מן, הענק הירוק, תור ועוד חברים).
כלומר, מדובר למעשה בטריילר באורך 120 דקות, ויותר מאשר שקפטן אמריקה נאבק על כבודה של ארצות הברית, הוא נלחם על מקומו ב"The Avengers". תגידו מה שתגידו על "גרין לנטרן", אבל לפחות האחרון עומד כסרט בפני עצמו.
קיימים גם הבדלים נוספים בין הסרטים: בשעה שקפטן אמריקה מתחיל כחלשלוש ורק אז הופך לאדם-על, הרי שגיבור "גרין לנטרן" הוא מלכתחילה טייס חטוב וחסון (ריאן ריינולדס), והכוחות המיוחדים שבהם הוא זוכה עוזרים לו מנטלית יותר מאשר פיזית.
כמו כן, בעוד "קפטן אמריקה" התרחש בכדור הארץ אך בזמני עבר, "גרין לנטרן", המבוסס גם הוא על קומיקס ותיק, קורה בימים אלה, אך עוסק בקרב אינטר-גלקטי כלשהו. נוסף לזאת, בסרט הראשון שבו דנו, היה הרובד הרומנטי זניח, אך כאן ריינולדס מוצא עצמו מתפשט מול אחת השחקניות הלוהטות בהוליווד בלייק לייבלי.
השלמות הגופנית של ריינולדס ולייבלי בולטת בעיקר לעומת העיוות המוחלט של כל דבר אחר בסרט הזה: העיצוב הוויזואלי שלו עכור בצורה חריגה, האפקטים ירודים באופן תמוה יחסית למוצר הוליוודי רב-תקציב וכל הנבלים למיניהם נראים כאילו מישהו שירטט את המודלים שלהם ביד עקומה.
כפי שמשתמע מן השם, הצבע הירוק דומיננטי ב"גרין לנטרן", אך במקום להיות חזק ומרהיב כמו עצי אלון, התוצאה נראית כמו עיסה רקובה של מחית אפונה מעורבבת בתשפוכת קרפדים.
אך אם מסתכלים בתוך הקנקן של "גרין לנטרן", מגלים כי מאחורי החיצוניות הפגומה, מסתתר תוכן מעניין, לפחות יותר מזה של "קפטן אמריקה". וכך, התסריט ותצוגת המשחק של ריינולדס מצליחים לעצב גיבור-על שמרתק לעקוב אחריו, עם תסבוכות פסיכולוגיות שיש בהן בשר, תשוקה רומנטית שיש בה להט ואתגרים שיש בהם עוקץ.
הזיכרונות הכואבים מבית אבא, חוסר היכולת לבנות מערכת יחסים עם אהובתו, העוינות שהוא מעורר ביריביו, הניגוד בין העוצמה הפיזית וחוסר הביטחון שלו והכוח הנפשי העז שהוא מצליח לגייס עם הזמן כל אלה הופכים את הגרין לנטרן לדמות סוחפת, כזו שבאמת יכול לצבוע את השלכת בירוק.
נכון, כל התפניות העלילתיות שקשורות בקרב הגלקטי מקושקשת לחלוטין, ומשקפי התלת-ממד מפריעות עוד יותר לעקוב אחר המתרחש, אבל הגרין לנטרן שורד את כל זה ומצליח למצב את עצמו כגיבור-על שיש לו משהו שאין לאחרים. לכן, בניגוד לקפטן אמריקה, בהחלט מתעוררת סקרנות לפגוש בו שוב.
אם כך, בסיכומו של דבר, האם עדיף סרט גיבורי-על מרהיב חיצונית אך ריק פנימית מסוגו של "קפטן אמריקה" או סרט סופר-הירוז מחורבש מחוץ אך מפולפל מבפנים מהזן של "גרין לנטרן"? האמת היא שעדיף פשוט משהו ברמה של "אקס-מן: ההתחלה", אבל אם הבחירה היא בין השניים הראשונים, עדיף להפקיד את שלומו של העולם בידיו של הגרין לנטרן.
איפה ומתי רואים את "גרין לנטרן"?
איפה ומתי רואים את "קפטן אמריקה"?