לפני 11 שנים פרצה אינתיפאדת אל אקצה והארץ כולה רעשה. מהומות, פיגועים ושלל אירועי זוועה לא חסרו, וגם המיתון הכלכלי שבא בעקבותיה לא עזר במיוחד. רעה אחת הובילה לבאה אחריה. לא בטוח שכולם זוכרים, אבל שמונה חודשים לפני מהומת האלוהים שפרצה כאן, הפחד של אזרחי ישראל התמקד במשהו אחר לגמרי באג 2000, שאיים לשתק את הכל. בסוף, כולנו יודעים איך הסיפור הזה נגמר.
ביום שלישי הקרוב, שכבר למדתם להכיר כ-20 בספטמבר ולחכות לו ביראה, תפנה הרשות הפלסטינית לאו"ם בבקשה להכיר בה כמדינה. התסריט שיתרחש אחרי האירוע הזה עדיין לא נכתב, ואין לדעת אם הוא ידמה יותר לאינתיפאדה שלישית או לבאג 2011. בהתאם לזה לא ברור מה יעלה בגורלה של התרבות הישראלית - האם פניה לחרם, ביטולים ומהומות או שמא היא צפויה לשדר עסקים כרגיל. וכשהעתיד אינו ברור, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לחזור אל העבר.
הפנייה הפלסטינית לאו"ם - עוד כותרות:
נתניהו: "הניסיון הפלסטיני ייכשל"
ארה"ב איימה על הרשות הפלסטינית בסנקציות
עולם התרבות בכלל צריך להיערך למדינה הפלסטינית? דברו על זה בפייסבוק
"בשנות התשעים היו פיגועי ענק בדיזנגוף, ממש ליד התיאטרון. שלושה פיגועים רצחניים שהיו מאוד קרובים לתיאטרון", נזכר מנכ"ל תיאטרון "הקאמרי", נעם סמל. "זה השפיע מאוד על הקהל. הוא פחד לבוא. אבל אתה יודע מה?", סמל שואל נינוח יותר, "גם בגלל ההפגנות האחרונות אנשים לא באו לפעמים זה לא רק אירועי טרור או מהומות. אני מפחד שיפרצו שוב מהומות אבל כל יום אני מפחד ואין מה לעשות. ככה זה בארץ הזאת. זה לחם יומנו. נכון שיכולה להיות טלטלה גדולה ונכון שאם חס וחלילה יתממשו הנבואות שאלפי פלסטינים יבואו לגבולות זה יהיה רע מאוד, אבל לך תדע. כל דבר משפיע ואפשר רק לקוות שכלום לא יקרה".
שאול מזרחי, מנהל מועדון הבארבי בתל אביב, נינוח אפילו יותר. "אם לא היית מזכיר לי שיש הכרזה באותו היום לא הייתי חושב על זה בכלל", הוא אומר. "היה אמור להיות פה בבארבי אירוע מאוד גדול ב-20 בספטמבר והוא עבר לאוקטובר לא בגלל ההכרזה, רק בגלל אילוצים של הכנות. אי אפשר לשתק את העולם רק בגלל הכרזה של אבו חסן או אבו מאזן. מבחינתי שיפתחו שם מדינה ונעשה הפקות משותפות".
למרות זאת, מזרחי זוכר ממש כמו סמל את התקופה החשוכה. "כשהיו פיגועים רצחניים ובלאגנים ותל אביב רעשה וגעשה זה השפיע מאוד. אמנים פחדו להופיע אבל למעט ביטול של הופעה אחת ויחידה בגלל פיגוע נוראי שבוצע בתל אביב, ואגב, עד היום אני מצר על זה שבוטל בגללו המופע, ההחלטה היתה חד משמעית אנחנו מביאים את האמנים שיופיעו גם בסערות. אז הקהל זקוק לזה פי כמה".
רחוק מתל אביב, בסוכות, צפויה לנחות עלינו כרגיל עונת הפסטיבלים. היא מכילה בין היתר חגיגות בערים מעורבות כמו פסטיבל הסרטים בחיפה, פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר, פסטיבל אבו גוש למוזיקה ווקאלית ופסטיבל הצגות הילדים ביפו, שמנהלו האמנותי יעקב אגמון נשמע אופטימי למדי. "יש לפחות שתי מדינות שאין לנו יחסים איתן עם נציגים בפסטיבל. חושבים שהתרבות תהיה ראשונה להיפגע?", הוא מתייחס לחששות, "ממש לא. אני שמעתי על הלהקה שהופיעה עכשיו בטורקיה (אורפנד לנד: י"ב). להופעה שלה הגיעו אפילו מעריצים מאירן. לא היית חושב שדבר כזה הגיוני, אבל עובדה 5,000 איש צופים ומאזינים ללהקת רוק ישראלית ששרה שירים בעברית ובערבית". ובלי קשר לקירוב לבבות במטאל, אגמון מונע על ידי תחושת שליחות. "הפסטיבל זה חלק מהפעולה התרבותית שאנחנו צריכים לעשות. בוודאי לגבי ילדים. אנחנו פועלים כדי שבכל תנאי הדברים יתקיימו".
אך הדברים לא תמיד מתקיימים. פסטיבל עכו בשנת 2008 בוטל בעקבות אירועים אלימים בין יהודים וערבים בעיר שבוע לפני פתיחתו. "מה שהיה בתקשורת לגבי יום כיפור בעכו שונה ממה שהיה במציאות. בתקשורת זה היה נראה כמו מלחמת עולם, אבל זה היה יחסית זניח", אומר אחד ממנהליו האמנותיים, מנשה יוסף. השנה, הוא חושב, הדברים לא יחזרו על עצמם. "זו עיר סובלנית. 27 שנה אני גר בעכו ומההיכרות שלי עם התושבים הערבים אני לא מאמין שיקרה משהו השנה. אנחנו לא מדברים על זה אפילו. אני לא נביא ואין לי מושג מה ילד יום במזרח התיכון המטורף הזה, אבל בינתיים אף גורם לא הביע חששות לגבי השתתפות - לא מהערבים ולא מהיהודים. אף אחד אפילו לא העלה בדעתו".
גם באבו גוש, הגישה של מפיק ומנהל הפסטיבל גרשון כהן, דומה. "אין לנו ציפיות. איך אפשר שיהיו ציפיות במדינה הזאת לפני אירוע? אי אפשר לדעת שום דבר", הוא אומר. "אנחנו כל החיים מצפים לטוב. זו הגישה, אחרת אי אפשר לחיות פה. אם עברנו את האינתיפאדה של אלפיים אז נפחד מהדברים האלה? אנחנו בשנת 2000 היינו הפסטיבל היחיד שלא סגר. הגיעו אנשים, הגיעו מזדהים, אמנם קצת פחות אבל אנחנו לא סגרנו. המשכנו את ההצגה".
בין אם אתם אופטימיים ובין אם לאו, העובדה היא שההצגה לא תמיד נמשכת. הפוליטיקה והטרור מתדפקים לעיתים על דלתות מוסדות התרבות ודורשים את מקומם. האירועים האחרונים בדרום, למשל, השפיעו לא מעט על פסטיבל הג'אז באילת. אמנים מרכזיים נמנעו מלהגיע ברגע האחרון, וגם הפיקסיז, אלביס קוסטלו, דבנדרה בנהארט וחבריהם תקעו לנו ברז והחליטו לא להופיע כאן בעבר הלא רחוק. ההשלכות של ההכרה הצפויה במדינה הפלסטינית עשויות לכלול, בין היתר, חרם תרבותי, ביטולים מצד נותני חסות, אי הגעת קהל ואינספור צרות כלכליות אחרות.
"ברור שזה פוגע כלכלית. מכל ניואנס הכי קטן יש פגיעה כלכלית", מאשר שאול מזרחי. "כל פיפס קטן שקורה במזרח התיכון משפיע. אבל הופעה זה שעתיים של פורקן מהחולי של החברה - הכותרות המזעזעות, המשכנתא, המיסים. התפקיד שלנו הוא לנתק את הקהל מהמציאות המבאסת ולקחת אותו למקום אחר". וכמו בבארבי ובפסטיבלים, גם נעם סמל והקאמרי מסרבים להשפיל מבט ולהתכונן לגרוע ביותר. "גם בפיגועים וגם במלחמת עופרת יצוקה וגם במלחמת לבנון השנייה וגם בתקופת פיגועי הטרור אנחנו חייבים להמשיך ולדאוג לתרבות. אנחנו לא ניתן לטרור או לקסאמים לפגוע לנו ב-20:30 בערב. לשום דבר".
אז רק למקרה שעדיין לא הבנתם התרבות הישראלית לא מתכוונת להתקפל. הצגות, סרטים, פסטיבלים כולם ימשיכו להתקיים כל עוד זה אפשרי. ואם אתם עדיין חוששים שהתרבות תיפגע, למזרחי, בעדינות אופיינית, יש חדשות בשבילכם: "תהיה הכרזה או לא לבריאות. לא מעניין לי את התחת אפילו".