רן דנקר: "חוסר הבטחון עדיין קיים" - ראיון בלעדי

ההלקאה העצמית, החזרה לישראל אחרי הבריחה לניו יורק וההשלמה עם העבר: רן דנקר מסיים עונה מבריקה של "תא גורדין" ופותח הכל. ראיון בלעדי

  • רן דנקר
  • תא גורדין
חגית גינזבורג

יום אחד, לפני כמה שבועות, הופיעה תמונה של רן דנקר באינסטגראם. אלה שנתקלו בה היו צריכים לשפשף את העיניים כדי לוודא שהם לא מדמיינים. אבל הנה הוא היה: ישוב מאחורי הפסנתר הביתי שלו, לא מגולח, לא מתוקתק ועם חיוך נוטף אושר. בלי פוטושופ, בלי צי של סטייליסטים ומאפרות, בלי סוכנים שצווחים ברקע איך לכוון את התאורה ובלי אג'נדה לקדם עוד סדרה/סרט/אלבום. סתם, רן והפסנתר, ובאותה המידה הוא יכול היה להיות עוד אחד מאלפי ההיפסטרים שמאכלסים את הרשת החברתית הזו.

אבל התמונה הזו, עם ה-200 פלוס לייקים שלה, אומרת את כל מה שאתם צריכים לדעת על רן דנקר מודל 2012: באנגלית היו קוראים לזה Laid Back, בעברית אפשר להיכנס לכל מיני אנליזות של הדגם המשופר ולהסביר שהוא נינוח יותר, שלם יותר, בוגר יותר. השורה התחתונה היא שדנקר ירד מרכבת האקספרס אל הכוכבנות, עליה בילה את רוב שנות הקריירה שלו, ודאג להשאיר עליה גם את המטען שלו. עכשיו הוא פשוט רן.

על הטרנספורמציה הזו אחראים בעיקר שני דברים: השנתיים שבילה בניו יורק, הרחק מהמציצנות המתעלקת של כולנו, ו"תא גורדין", סדרת המרגלים המופתית ועתירת השבחים של רון לשם ועמית כהן (בהפקת yes, קשת וטדי הפקות), שמגיעה הערב (רביעי, yes Drama HD, בשעה 22:00) לסיומה, וזו שלנצח תיזכר בפנתיאון הטלוויזיה הישראלית כסדרה שחשפה את רן דנקר האמיתי – שחקן מצוין, לפני הכל. "תמיד חשבתי שאם יגידו לי ששיחקתי מצוין ושאני איכותי, כל ההוויה שלי תשתנה", מספר דנקר בראיון לוואלה! תרבות לרגל סיום העונה של "תא גורדין". "היו לי רגעים בקריירה שממש דמיינתי את זה, שאמרתי 'הלוואי שיתנו לי את האישור החיצוני הזה'. הרי אתה לא נכנס למקצוע הזה אם אתה לא זקוק לאהבת הקהל או אהבת הברנז'ה, ואתה רוצה שיגידו לך שאתה איכותי, מוכשר ומעניין. אבל האמת היא שזה לא משנה כלום, חוסר הביטחון נשאר ואפילו יותר מזה, עכשיו יש תחושה שהציפיות גבוהות יותר, שמחכים לראות מה תעשה הלאה וזה חייב להיות משהו טוב. הלוואי שהייתי יכול להגיד שאני ברמה רוחנית מספיק גבוהה כדי להסתפק בעולם הפנימי שלי ולא להזדקק לאישור חיצוני, אבל זה יקרה לי אולי בגיל 70".

עוד בוואלה! NEWS

5 טיפים שיעזרו לעובדים שלכם לחזור לשגרה

בשיתוף נספרסו
לכתבה המלאה

רן דנקר בפעולה ב"תא גורדין":

אבל אל תמהרו להסיק שדנקר לא יודע מה "תא גורדין" עשתה בשבילו. התפקיד של אייל גורדין, הקצין הצבאי הלום הקרב שעובר בניגוד לרצונו לשורות מערך הריגול הרוסי, הציג לו בעיקר צד חדש של התעשייה. צד שבו הפנים היפות שלו לא מרגשות כמו היכולת לסחוב סדרת מתח על הכתפיים וליישר קו עם שחקנים כמו מארק איווניר והלנה ירלובה. "אני זוכר שקראתי בפעם הראשונה על הסדרה ואמרתי לרון לשם, מה הקשר בינך לבין ריגול רוסי? מאיפה הבאת את זה עכשיו? ואז הוא התחיל לשלוח לי חומרים על ריגול ועל תופעות של אנשים שחיים חיים כפולים, ונדהמתי מזה. הוא אמר לי משפט שבחיים לא אשכח, שהוא כותב על דברים שהוא רוצה אבל לא יכול להיות בעולם הזה. זה העיף אותי לגמרי. הוא הגיע יום אחד לניו יורק והסתגרנו באיזה מלון במשך 48 שעות, רק כתבנו ודיברנו וזה סחף אותי לגמרי. היום אני מכור לעולם הפנימי של הבנאדם הזה. דרך רון הבנתי קצת מה זה כתיבה ומה זה עולם פנימי של כותב. היכולת להסתכל על דברים לא רק מהעיניים שלך וממה שקורה לך, אלא גם כמתבונן על דברים אחרים שקורים סביבך. לרון יש דברים שמעניינים אותו, אז הוא נתפס על הדבר הזה וחוקר אותו הכי רחוק שאפשר. זה הגניב אותי. אני כן מהאנשים האלה שכתבו ממקום של 'אני', ו'אני עובר', ואתה יושב עם כוס הוויסקי שלך ומתבוסס בפחדים ובדיכאונות שלך ומנסה ליצור. אז הגעתי לשלב שאמרתי אוקיי, חקרתי את זה. אלבום מופת עוד לא יצא לי מזה. האלבום עם עיליי בוטנר היה חומרים של עיליי אחרי הכל".

בראיון לוואלה! תרבות לפני עליית הסדרה, במאי "תא גורדין" דני סירקין, סיפר שהוא קיבל אותך כסוג של אילוץ, ורק אחר כך גילה כמה אתה מוכשר ומקסים. קשה לך עם המחשבה הזו, שהיית אילוץ?

"נראה לי שזו סיטואציה טבעית, שבמאי מקבל שחקן, תמיד יש חששות ואתה אף פעם לא יודע אם זה הליהוק הנכון, ומן הסתם הדבר הכי חשוב בסדרה זה הליהוק שלה ולכן אני יכול להבין את החששות של הבמאי. אני גם לא חושב שיש דבר כזה אילוץ, אני חושב שאם זה לא היה מסתדר מבחינת דני, לא הייתי עושה את התפקיד הזה. אבל אני שמח שבסוף הסתדרנו. אני פגשתי במאי מדהים וקשוב, בנאדם שלמדתי ממנו המון ואני כבר מחכה לעונה השנייה לעבוד איתו".

הסדרה עוררה אצלך חשק רדום לעבוד קצת גם מאחוריי הקלעים?

"כן, ואני עובד בזה קשה. אני מחפש כל הזמן דברים שמעניינים אותי בשביל שאוכל לחקור עליהם ושיפתחו לי את הראש לדברים שאני פחות רגיל אליהם. נורא מעניין אותי לביים, אבל אני קצת חסר ביטחון בנושא הזה. הרבה פעמים התחשק לי לא לשחק ורק לראות את הסצינה מהצד. פעם אחת גם ביקשתי מדני לביים איזו סצנה, ואיך שהוא אמר לי 'יאללה', נבהלתי ונזכרתי שאני חייב לעבוד על הסצנה הבאה שלי וברחתי. כל הזמן בוער בי החשק הזה לעשות דברים מאחוריי הקלעים. זה משהו שחזרתי איתו מניו יורק – אתה כל הזמן בהתבוננות שם, אתה מחוץ לאיזור הנוח שלך, אתה זר. אתה הרבה פעמים מוצא את עצמך שותק ומתבונן. זה גרם לי מאוד להסתכל על כל עולם האמנות ועל עצמי בכלל באופן אחר. כשאתה פה אתה לא יוצא החוצה, אתה עסוק בהישרדות שלך ובעניינים שלך וזה מאוד פתח לי את הראש. אז אני לא יודע אם לעבור לגמרי אל מאחורי הקלעים, אבל בטח לשלב את זה. נורא מעניין אותי צילום, תאורה. במיוחד אחרי שראיתי את העבודה של גיורא ביך (צלם הסדרה – ח.ג.). אגב, אני לא מבין את האינסטגראם הזה. יש לי יוזר פרטי שם".

שלא ימצאו אותך?

"לא, מה רע שאנשים יראו תמונות שאתה מצלם? אבל זה פרטי בינתיים כדי שלא יראו את התמונות המפדחות שאני מעלה שם. זה עדיין לא מספיק טוב".

אומר את האמת ורק את האמת. רן דנקר ב"תא גורדין" (צילום: יח"צ)

בימים אלה המעריצות של דנקר, 28, מציינות את חגיגות השנה לשובו ארצה. שנתיים הוא לא היה כאן, והחיים בניו יורק הוסיפו לו מימד אבוד של אנונימיות שהיה זקוק לו נואשות כדי לצמוח, לערוך אקספרימנטים משחקיים ולחקור, בעיקר את עצמו. לפני שעלה על הטיסה הזו, ביולי 2009, הוא היה בלבה של ההיסטריה, נרדף על ידי רכילאים וצלמי פפראצי וכמויות אדירות של אנשים שרצו לנגוס חתיכות ממנו.

"לפני שנסעתי לא יכולתי להכיל יותר, משהו לא עבד לי", הוא אומר. "אתה מרגיש שאתה לא יכול לתת מעצמך יותר, שהבטרייה נגמרה, אז אתה נוסע להיטען, ללמוד. הייתי אז במערבולת. כל מה שאמרו עליי לפני כן, גם אני חשבתי בראש. לא קיים דבר שאמרו עליי שלא חשבתי – אתה שחקן בינוני, אתה רק פרצוף יפה, אתה זמר בטעות, יש לך קול יפה אבל אתה לא מביא אמירה, אתה האקס של זאתי, אתה פה בזכות זה, אתה השיר שלנו. ואז אתה אומר – רגע, למה אני פה בעצם, אם הכל כל כך לא טוב? יש רגעים שאתה אומר 'אני בכלל לא רוצה לשחק, לא רוצה לשיר, רוצה לעבור למושב ולעזוב את הכל'. ניו יורק היתה סוג של בריחה במובן הזה. אתה בורח ממציאות שמאסת בה".

אבל אתה בחרת לחיות במציאות הזו.

"תראי, אני חי כמו כל אחד, בעולם הפנימי שלי. מבחינת ההתכוונות האישי שלי, לי היה ברור שאחרי הצבא אני הולך ללמוד משחק. אבל פתאום בא איזה משהו ששם אותך בספוט מטורף, מכניס אותך לאיזושהי תבנית ואחי, שיהיה לך בהצלחה עם החיים החדשים שלך. אתה גם לא יודע אם אתה רוצה לעצור את זה, כי אתה מרגיש בר מזל ואנשים סביבך אומרים לך תחבק את זה, תאהב את זה. כל הזמן הייתה לי מלחמה עם ההרס עצמי שלי, לא לבעוט בזה. במקום שלי, אני מכיר את עצמי וידעתי מה מעניין אותי ואיכשהו הגעתי לאיזה מקום שגם עם הרבה רעשים מסביב עיצב אותי למשהו מסוים, עד הרגע שאמרתי סטופ ושאני מניח את זה בצד".

"כשחייתי בארה"ב, חייתי בבועה אחרת לגמרי", הוא ממשיך. "אתה בטוח שכל העולם כרגע קורה בניו יורק, שאין שום דבר אחר, למעט רגעים שהיה את האסון בכרמל או כשדיברו על עסקת שליט או אם קורה משהו בטחוני, אז פתאום הרגעים האלה גרמו לי לגעגועים, אבל בשאר הזמן חייתי בבועה של לימודים, שחקני תיאטרון בניו יורק, מוזיקאים. ישראל נראית לך כל כך רחוקה, הבנאדם שהיית נראה לך כל כך רחוק. אתה אומר תנו לי עכשיו לחיות פה בסאבוויי ולעוף על החיים".

אז למה חזרת בכלל?

"ידעתי שאני חוזר כדי לעשות את 'תא גורדין', ויש גם משהו אמיתי בקלישאה הזו שאומרת שאין כמו בארץ. באמת אין כמו. אפילו שבכלל נולדתי באמריקה, רק כאן אני מרגיש במקום שלי. אתה צריך לצאת לפעמים מתוך הבועה הישראלית כדי לחוות דברים מנקודת מבט אחרת, אבל אתה גם רוצה לחזור. התחושה של הזרות קיימת בניו יורק בכל דבר שאתה עושה, ואפילו אם תחיה שם שלושים שנה, זה אף פעם לא ירגיש עד הסוף כמו הבית שלך".

יכולת לנסות אבל לפתח קריירה הוליוודית, להפוך לבראד פיט הבא או משהו.

"אין בי את הרצון הזה בכלל. אני חושב שכדאי לעבוד בחו"ל אבל, זה צריך לבוא מפה. מזה שאנשים משם רואים דברים שעשית פה ולוקחים אותך לשם. להעתיק את עצמי היום להוליווד ולרוץ אחרי אודישנים ולעבוד על המבטא האמריקאי שלי, זה לא מגניב אותי. זה נשמע זקן, אבל אין לי אמביציה לעשות את זה. זה שאנחנו זרים, היום זה עובד לטובתך. אם אתה מביא את האוריינטליות הזו".

מארק איווניר לימד אותך את זה?

"מארק עושה קריירה מדהימה, אבל דווקא לא דיברנו על זה יותר מדי. נורא חששתי לעבוד מולו בהתחלה, הוא הפרטנר המרכזי שלי מבחינת הדרמה של הסדרה. הוא מביא את כל הרוח גבית הזאת ועבד עם רוברט דה נירו וג'סי אייזנברג. אבל הוא ממש היה חבר, הרגשתי שיש לי מישהו לסמוך עליו. אתה גם מגלם שאתה לא מפחד מפרטנר טוב. וכשבא לך פרטנר כמו מארק, זה וואו. היו רגעים שהרגשתי שאני לא על סט ישראלי בכלל".

"לפעמים הרגשתי שאני לא על סט ישראלי". רן דנקר עם מארק איווניר ב"תא גורדין" (צילום: יח"צ)

דנקר מאושר היום לגלות שהוא יכול להיות הוא. אולי בזכות "תא גורדין", השתחרר סוף כל סוף מדימוי המגה סלב שהעיב עליו כמו עננה שחורה. בניגוד לעבר, לא תמצאו היום דיווחים באתרי הרכילות על הבחורות שלו, מקסימום על איזו היתקלות עם אקסית אחת, נינט. "אני חושב שבאיזשהו מקום ייחלתי לרגע הזה", הוא אומר. "גם יש פחות היסטריה וגם יש משהו הרבה יותר בריא בעיניי והרבה יותר מקום לאנשים לבוא ולהביע בפניך איזושהי ביקורת או הערכה. אין הטשטוש הזה של הרכילות. הרכילות הורגת. היא טובה לזמן מסוים. באיזשהו מקום היא משרתת אותך, אבל היא מטשטשת את הדברים הטובים בעיניי והיא רעש שאין לך מה לעשות איתו, הוא לא באמת קשור לחיים שלך, אתה לא באמת חי את מה שכותבים עליך. אם אתה מתחיל לחיות את מה שכותבים עליך אתה בבעיה, וגם בתקופות כאלה הייתי ואז, גם בעשייה שלך אתה לא מביא אמת. אתה מביא חרטה. אתה לא מצליח להגיע למקומות שאתה מרגיש שאתה עושה משהו נכון".

"נכון שלפני כן עשיתי דברים שהם יותר פופוליסטים", הוא מוסיף בכנות. "אבל יחד עם זה שכל הקולות האלה שאמרו שכל מה שנכתב עליי נכון, באותה תקופה גם חייתי את האמת שלי. עברתי איזו תקופה של הלקאה עצמית, גם בזמן שעשיתי דברים מסוימים, שזה הדבר הכי נורא שאתה יכול לעשות לעצמך, שאתה עושה משהו ואתה מרגיש שמשהו מתפספס. במשך תקופה ארוכה כשהיו אומרים לי, עשית פסטיגל, הייתי אומר – אני? אני לא עשיתי פסטיגל. אבל עברתי את זה והיום אני גם מקבל את זה ושלם עם זה. אני מבין שהסיבוב הזה היה הכרחי. לא הייתי יכול לעשות 'תא גורדין' אם לא הייתי עובר את כל הדבר הזה. למדתי קצת מכל במה שעמדתי עליה. ואז פתאום מגיעים תפקידים בקולנוע, ופתאום אתה משחק בחור עם פיגור קל. בגלל שלא למדתי, הייתי צריך את זה".

כשמדברים על כישורי המשחק שלו, שכאמור התגלו במלוא תפארתם בחודשים האחרונים, נוטים לשכוח קצת שדנקר הוא גם מוזיקאי. אבל אל תצפו לאלבום חדש בתקופה הקרובה. "יצאתי קצת מהמסלול הזה, שיכתבו לי חומרים ואשיר אותם", הוא אומר. "אני אוהב לשיר מאוד ואין לי בעיה לבצע שירים של אחרים שאני מתחבר אליהם, אבל אני רוצה לכתוב לעצמי וכרגע זה עדיין מתבשל. כשאתה חוזר לארץ מתנפלים עליך – אוקיי לא היית שנתיים בארץ, איזה חומרים הבאת ומתי האלבום הבא? נכנסתי לזה נורא ברצינות בהתחלה, ופתאום נורא נבהלתי. אמרתי רגע, אני רץ לאנשהו בריצה פסיכית ומנסה לספק אחרים, אבל אם אני מרצה אנשים לא טוב לי. התחלתי ללמוד קצת עם דן תורן ופתאום הבנתי שהדד ליין הזה שאני מציב לעצמי לגבי המוזיקה הוא לא רציונלי ולא רלוונטי, אתה לא יכול. זו לא השפה בכלל. אז החלטתי שאני עוצר את המירוץ הזה. עכשיו אני מנגן המון עם חברים ועם אח שלי, שהוא מתופף מדהים".

ומכאן מה הלאה?

"מחפשים את הדבר הבא שיעניין אותי. אני כל הזמן מחפש משהו שיעורר אצלי תאים רדומים. כשהתחלתי את 'תא גורדין', פחדתי. חשבתי שמצפים שאביא משהו יותר עמוק, יותר מעניין, יותר בוגר. מן סוג של 'עכשיו בוא נראה אם אתה באמת יכול לשחק'. הציפייה הולכת וגדלה, ועכשיו העונה הצליחה ויוצרת באזז ואתה אומר מה עכשיו? עכשיו אני צריך להתעלות הזה. בעיקר להתעלות על המלחמה בין הפנימי לחיצוני, לדבוק בדבר שלי, באמת שלי. להיות אני ולעשות את מה שאני אוהב ומאמין בו, ולא להיות שום דבר שמישהו אחר רוצה שאהיה".

הפרק האחרון לעונה של "תא גורדין" ישודר הערב (רביעי) ב-yes Drama HD בשעה 22:00 - מומלץ בחום.

"תא גורדין" בוואלה! yes
"תא גורדין": מופת של סדרת ריגול
"תא גורדין": ראיון עם תום חגי ודנה מיינרט
"תא גורדין": ראיון עם במאי הסדרה, דני סירקין
"תא גורדין": מה דעתכם על רן דנקר בסדרה? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully