מה קרה ל-"The Voice"? חמש הערות על טלוויזיה

לא היה דבר יותר משמח מהתוכניות של "The Voice" עד שלב השידור החי. הקצב היה פנטסטי, הפורמט היה מרענן, המנטורים הביאו צבעים שונים וגם המתחרים היו לא רעים בכלל. עם רייטינג בחלל, "The Voice" נראתה בדרך הנכונה להתנחל בלבבות ולהפוך לריאליטי הזה שכה היה חסר לרשת, זה שגם כולם צופים בו, אבל גם כולם מדברים עליו. ואז משהו קרה, הרייטינג ירד והתחושה היא שלקהל נמאס.

הכל התפקשש ל-"The Voice" כמעט בבת אחת: הפרסומות חזרו, ערוץ 20 נגס, השידור החי התנהל בתקלות סאונד, מיכאל אלוני התחיל לדבר, רמי קליינשטיין חבש כובעים, שרית חדד ושלומי שבת איבדו עניין, המתמודדים לא היו ברמה גבוהה מספיק ורק אביב גפן החזיק את העסק על כתפיו. היו צופים שניסו לתכנת את מכשיר המקס שלהם כך שיקרין רק את הקטעים של גפן על המסך. אבל פלאי הטכנולוגיה לא יצילו את "The Voice" לאורך זמן.

10 ימים לפני גמר העונה הראשונה, אנשי "The Voice" חייבים להתרכז באירוע כדי לייצר משדר טלוויזיה פנטסטי, ואחריו להתכנס לחשבון נפש והפקת לקחים כנה ולעתים כואבת: להכות על חטא בחירות בעייתיות (מיכאל אלוני כמנחה, למשל - מצוין באודישנים, בלאגן בשידור החי), לשחרר מנטורים שלא ידועים להגיד מילת ביקורת, להפסיק ללחוץ על גז הסיפורים האישיים והבכייניים ולהתרכז במוזיקה. "The Voice" עדיין מציעה לצופה של 2012 הרבה יותר ממה ש"כוכב נולד" מציעה לו. בעונה הבאה, היא פשוט צריכה להחזיק מעמד.

מרוב עוולות שקורות בערוץ 1, נראה שרק חובבי ספורט שמו לב לדרמה שאירעה בתחילת השבוע ברוממה: בערוץ החליטו להחזיר את יורם ארבל, לאחר שנים של נתק בהן ארבל סנט ברשות השידור במילים לא קלות. הסיבה: יש יורו ואולימפיאדה בקיץ, ובערוץ רוצים את ארבל בצד שלהם. אלא שבצעד מכוער, הוחלט להשיב את ארבל לשידור משחק העונה בין הפועל תל אביב לקריית שמונה על חשבון עמית הורסקי, האיש שסוחב על הגב שלו לא רק את שידורי המשחקים בליגת העל הישראלית האיומה, אלא גם את דני נוימן, הפרשן הגרוע ביותר בחצי הכדור המערבי.

הורסקי הוא מבין השדרים היחידים בישראל שמסוגלים לשבור את הטריו של ארבל-רמי וייץ-מאיר איינשטיין וטיפוחו הוא לא רק עניין של איכות (מדובר בשדר טוב, שכשלצדו יהיה פרשן סביר, לא יותר, יוכל להפיק משדר כדורגל טוב מאוד), אלא של חמצן למי שכבר לא מסוגל לסבול את המניירות של השלושה.

אבל, ערוץ 1 בהיותו ערוץ 1, חייב לבצע את הדברים אחרת, ואם אפשר בעקימות שתגרום לגב של אביב גפן להיראות כמו טור של צבא צפון קוריאה, אז למה לא. הורסקי מחה בדיפלומטיות על הדברים בעמוד הפייסבוק שלו, ארבל התבלבל כצפוי בשמות הבלמים של קריית שמונה והלאה, עולם כמנהגו נוהג. בהמשך השבוע ערוץ 1 ניסה להחליק את מה שיכול להיות משחק האליפות של קריית שמונה לטובת דרבי תל אביבי ללא קהל, עוד פדיחה שלא גרמה לקודמת להיראות טוב יותר, אלא פשוט קידמה אותנו לשטות הבאה. גם זו שיטה לניהול משברים.

"מה נשים רוצות", רצועת הפילר של קשת, אמורה לענות – שוב – על אותה שאלה משמימה שגברים אוהבים לשאול ונשים אוהבות להיות חמודות-מצחיקולות-קפריזיות-וצודקות כשהן עונות עליה. די בזה שנקודת הפתיחה היא כזו שכבר דרסו למוות ועוד חזרו עליה ברוורס רק כדי לוודא שלא נשארה בה אף טיפת רוח חיים, להוסיף על זה את "האם זו גסות רוח לשאול בחורה 'ערה'?" זה כבר באמת לאסוף גיליון עיתון נשים דביק מקליניקת רופא שיניים שפשט את הרגל ב-2008 ולנסות להפוך אותו לטלוויזיה.

נכון, זה לא פשוט לחדש את הנושא החבוט ביותר בעולם, אבל ממש לא מוכרחים בכוח. אף אחד עוד לא ישב בבית, גירד בראש בשעמום, ואמר – אתם יודעים מה היה חסר לי עכשיו? לשמוע קצת בנות מדברות על מה הן באמת רוצות. זה משהו שהיה משפר לי את החיים. למה בנות לא מדברות יותר על מה הן רוצות שבנים יעשו עבורן?

סדרה חדשה שעלתה על המסכים בארה"ב מצליחה לגרור תגובות לא רק ממבקרי טלוויזיה אלא גם מאחד המועמדים לנשיאות, ניוט גינגריץ'. הוא ככל הנראה לא ראה את הסדרה, אך הספיק לו לשמוע את שמה כדי להחליט שמדובר במוצר מזעזע של הוליווד האנטי-נוצרית. השם הזה הוא "GCB", קיצור של שם הספר עליה היא מבוססת – "Good Christian Bitches". גינגריץ' טען שאם היו משנים את ה-Christian ל-Muslim, אף רשת לא היתה מוכנה להעלות את הסדרה, מה שמראה שהוליווד מגוננת על האיסלם ומגנה את הנצרות.

הבעיה עם הטענה הזו היא ש-GCB היא לא סדרה אנטי-נוצרית. נכון, יש בה עקרות בית זוממות שזורקות ציטוטים מכתבי קודש על ימין ועל שמאל, והיחס שלה לנצרות כלל לא שמרני, אך לא מדובר בזילות הדת, כי אם דווקא בניסיון להנגיש ולהראות את הצד הפרגמטי יותר של אמונה וההבדל בינה לבין היכרות מעמיקה עם הכתבים ללא שום הבנה של הכתוב בהם.
מעבר לכך ש-GCB כתובה היטב ומשוחקת היטב, הסדרה מעוררת כמיהה לימים בהם גם בארץ ניתן יהיה לערב דת באופרת סבון בלי שהציבור יירתע מהעירוב בין קודש לחול – דבר שקורה, אך לעיתים רחוקות מדי, בטלוויזיה המקומית. וכן, שיקראו לזה "כלבות יהודיות טובות". טוב, נו, "כלבתות יהודיות טובות", לא צריך להגזים.

"תא גורדין" הגיעה לסיומה אמש (רביעי), כשהיא עדיין מצליחה להחזיק את היד שלה כרוכה היטב סביב הגרון של צופיה. לא רק ש"תא גורדין" מילאה את החלל הכרוני שיש בטלוויזיה הישראלית בסדרות מתח, היא גם עשתה זאת באופן שלא יקל על אף סדרה אחרת להיכנס לנעליים הגדולות שלה. למרות החשש המתמיד עם סדרות ישראליות שמתחילות היטב ומאבדות גובה זמן קצר אחרי שכבר התאהבת בהן, הגורדינים הצליחו רק להעלות את סף ההימור יותר ויותר, עד הסוף.

"תא גורדין" אמורה וצריכה לחזור לעונה נוספת, אבל אפילו יותר מזה – היא נשכבה על הגדר בשביל כל מי שחשב שאי אפשר לעשות סדרות מתח איכותיות בישראל, והוכיחה שאין דבר העומד בפני החזון. עכשיו אולי ירימו את הכפפה גם בערוצים נוספים?

"תא גורדין": סדרת מתח מצוינת שמרוויחה מהמפגש הרוסי-ישראלי

רן דנקר: "חוסר הבטחון עדיין קיים" - ראיון בלעדי

דני סירקין, במאי "תא גורדין": כך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את רן דנקר

גם לכם יש הערה על טלוויזיה? שתפו אותנו בפייסבוק