ארכיון מדורים

דיפ פרפל: 40 שנה לאלבום "Machine Head" ששינה את הרוק הכבד

השריפה שהרסה את ההקלטות, הטקסטים האיומים והנגינה הבלתי נשכחת: כך שינה "Machine Head" של דיפ פרפל את עולם המטאל. אלבומי 1972, כתבה חמישית בסדרה

נדב מנוחין
05/04/2012

מטומטמים או גאונים?

הכי מהר, הכי חזק ולא הכי חכם. דיפ פרפל, מודל 1972(צילום: GettyImages, Chris Walter)

הקלישאה, וגם "עולמו של וויין", אומרים שאין דבר מרגיז יותר מלשמוע נער תופס גיטרה ומראה איך הוא מנגן את "Stairways to Heaven" של לד זפלין. אז זהו, שיש: נער תופס גיטרה ומראה איך הוא מנגן את "Smoke on The Water" של דיפ פרפל. ובכן, הריף האייקוני הזה חוגג 40 שנות השתלטות דיקטטורית, ויחד איתו גם האלבום שבו הוא מופיע, “Machine Head”. רבים וטובים מחזיקים מ"משין הד" את אחד משלושת האלבומים המשפיעים ביותר על הרוק הכבד, לצד התקליט הרביעי של לד זפלין וכן "Paranoid" של בלאק סאבאת', ואכן, קשה לדמיין את המטאל – ז'אנר שמבוסס בראש ובראשונה על טכניקת נגינה וירטואוזית – ללא הבסיס המרשים שהציבו ריצ'י בלקמור, איאן גילאן וחבריהם, גם אם "משין הד", על שלל מעלותיו המוזיקליות, עלול להישמע היום קצת מיושן ולא רענן ממרחק 40 השנים שעברו.

אל האלבום הזה, השישי במספר של דיפ פרפל מתוך 18 (לא כולל הופעות, אוספים וריליסים מיוחדים), הגיעה כבר הלהקה כאחת הלהקות החשובות של זמנה. היה זה ההרכב היציב השני – והבולט מכולם - של דיפ פרפל (ששינתה את הליין אפ שלה אינספור פעמים), והוא כלל את הסולן הכריזמטי איאן גילאן, הגיטריסט והמנהיג ריצ'י בלקמור, הקלידן המבריק ג'ון לורד, הבסיסט רוג'ר גלובר והמתופף איאן פייס. בהרכב זה שכללה הלהקה והביאה לשיא את הסגנון שהפך לכה מזוהה עמה – ריפים מהירים וקלידים דומיננטיים עם קריצות למוזיקה קלאסית, זכר לגלגול הראשון של ההרכב, שהיה קרוב יותר ברוחו לרוק מתקדם אחר מאותה התקופה.

עוד בוואלה!

לכבוד ט"ו בשבט: נתח אסאדו טרי ועסיסי עם פירות יבשים

וואלה! אוכל בשיתוף יינות ביתן
דיפולט. דיפולט, מערכת וואלה!
שינה את המטאל. עטיפת "Machine Head"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

העניין המצחיק הוא שהתקליט הזה כולו, על המנגינות המתוחכמות שבו וגם על מילות השירים המטופשות של רוב שיריו – ואלוהים, לפעמים זה מטופש מאוד, כמו למשל שורת המחץ "אני אולי מזל אריה אבל אני לא אריה" – הוא שיר הלל לאלתור כשהתכניות המקוריות הולכות לכל הרוחות. העניינים התחילו לחרוק כבר ממש בתחילת העבודה, לאחר שנשכר קראוון-אולפן נייד מהרולינג סטונז ונקבעו תאריכים להקלטות בתוך קזינו בעיר מונטרה שבשוויץ, מקום שהופיעו בו אז להקות מצליחות רבות וגם דיפ פרפל עצמם מוקדם יותר. בה בעת, נדבק גילאן בדלקת כבד לא סימפטית ורופאיו ייעצו לו לנוח לכמה חודשים. הוא לא התרשם במיוחד: מסע הופעות של הלהקה אמנם בוטל, אבל גילאן נסע עם כל החבורה לקזינו בשוויץ.

מה שקרה שם הוא כבר אגדת רוק מפורסמת: במהלך הופעה של פרנק זאפה במקום, ירה מעריץ אחד זיקוק ששרף את כל המקום, לרבות את הציוד של ה-Mothers of Invention, להקתו של זאפה. למרבה המזל הסתיים האירוע ללא נפגעים - אבל עם מפח נפש עבור בלקמור וחבורתו, שהיו אמורים לקבל לידיהם את המקום בתום ההופעה. הם החלו לחפש מקומות נוספים וכבר התחילו להקליט שיר אחד בתוך מלון בעיר, אך בשל תלונות השכנים על הרעש והתערבות המשטרה הם נאלצו לעזוב למלון אחר שבו הוקלט שאר האלבום. השיר האחד היה ריף קצר של בלקמור, שזכה לכינוי הסתמי "מספר אחד" ועתיד להפוך להיות "Smoke on the Water”, על שם העשן שהיתמר מעל אגם ז'נבה בזמן שריפת הקזינו. אם כל הסיפור הזה נשמע לכם מוכר – זה כי הוא מופיע במלואו במילים של השיר עצמו.

ויש עוד: השיר "Lazy" נפתח עם סולו קלידים מפעים וממשיך בסלט אינסטרומנטלי ארוך עד שנכנסת השירה של איאן גילאן, עמוק לתוך השיר, והנגינה הרועשת והמהירה נוכחת גם בשירים "Never Before" ו-"Pictures of Home". הקטע הסוגר, שיר המד"ב "Space Truckin" (שעל פי אגדה נוספת הולחן בהשראת הנעימה של באטמן), מסכם באופן מקסים את האלבום כולו עם קולו של גילאן: “We got music in our solar system// We're space truckin' round the stars// Come on“.

ייאמר לזכותם של דיפ פרפל, שלצד המוזיקה הווירטואוזית באמת שיצרו חבריה, “מאשין הד" הוא אלבום שכולו ריצה ואנרגיה. אין בו ולו נפילת מתח אחת, כראוי לאלבום מכונן בז'אנר שמבוסס על התכונות האלה. אבל צריך גם להגיד את האמת, והיא שהם לא היו כותבים גדולים. הטקסטים שבאלבום מתעסקים ברובם בנושאים בנאלים בצורה בנאלית, וקשה להגיד שמשתקפת בהם איזו נפש עמוקה מדי עם תפיסת עולם מרתקת יותר מאשר "אף אחד לא ייקח לי את המכונית שלי... אני אוהב אותה, אני זקוק לה", כמילות שיר הפתיחה. זה חבל, כי זה באמת מסיט את תשומת הלב מהדבר החשוב באמת – זאת אחת מהלהקות הגדולות בהיסטוריה, עם השפעה מוזיקלית עצומה ויכולות הלחנה וביצוע כמעט בלתי נתפשות.

אחרי האלבום הזה, שהתקבל כאמור באהבה גדולה, הקליט ההרכב הזה רק עוד אלבום אחד לפני שגילאן וגלובר עזבו ואת מקומם תפסו אחרים בהרכבים לא יציבים שלא החזיקו זמן רב. החמישייה תחזור לשתף פעולה שוב כעבור עשור ותקליט שני אלבומים נוספים, אך פסגת תהילתם המשותפת הייתה ונותרה "Machine Head”. דיפ פרפל ו”מאשין הד" הולידו עוד דורות רבים של צאצאים מוזיקאים, מהם יוצרי רוק עם חזון וירטואוזי ומהם גם חקיינים גרועים של המוזיקה המהירה והרועשת, שהגיעו גם הם בתורם לשיאים חדשים של בנאליה.

אבל אולי צריך לראות את הדברים אחרת - מבקר הרוק החשוב לסטר בנגס כתב על האלבום ב-72 ברולינג סטון, שעם כל הביקורת שלו על רמת הטקסטים של הלהקה “אני לא יכול להיות טהרני כל כך בנושא הזה, כי אני בטוח שאת 'Highway Star' ואת 'Space Truckin' (בניגוד לשירים האחרים באלבום, נ.מ.) לקח יותר מ-20 דקות לכתוב, אבל אני גם יודע שהבנאליות הזאת היא חלק מהכיף של הרוקנרול, ואני בטוח שאני אוהב את חמשת האלבומים הבאים של הלהקה בטירוף כל עוד הם נשמעים כמו שלושת האחרונים שלהם".

"Pink Moon" של ניק דרייק בן 40: מה סוד הקסם?
"Harvest" של ניל יאנג: 40 שנה לצאת אלבום המפתח של הטרובדור
אחרית הימים בת 40: הצדעה ללהקה שלא היתה כמוה
הטוב, הרע והנערה: 40 שנה לאלבום שהביא את הוליווד לישראל

מה השיר האהוב עליכם מ"משין הד"? ספרו לנו בפייסבוק

  • דיפ פרפל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully