ערוץ 10 משתמש בסער שיינפיין? חמש הערות על טלוויזיה

רגע לפני שהוא אמור לנטוש את לוח השידורים החוזרים המשמים שלו, ערוץ 10 מצא טאלנט חדש להתמודד עמו נגד קשת – סער שיינפיין. כך, מול גמר "האח הגדול" שודר פרק של "לעוף על המיליון" בכיכובו של שיינפיין ומול סחיטת הלימון של קשת בדמות "כוכבי האח הגדול חוזרים הביתה", שודר הסרט "סטטוס: רווק/ה" של חן לנדאו, בו השתתף שיינפיין, סוג של שידור חוזר בעצמו בעקבות פרשת הכדורים, שזכה לנוכחות מוגברת בפרומו המעובד מחדש. אם כבר שידורים חוזרים, כל האמצעים כשרים, כנראה.

מעבר לחוסר הטעם שיש בשידור חוזר של תכנים לא איכותיים ממילא ("סטטוס: רווק/ה" הוא סרט נוראי), יש משהו אירוני בשימוש של ערוץ 10 בתכנים בהם שיינפיין השתתף: בכתב התביעה של האחרון נגד הפקת "האח הגדול" וד"ר אילן רבינוביץ', קבל שיינפיין על כך שהופעה מול מצלמות גורמת לו חרדה, בשל הטראומה שעבר בבית "האח הגדול". הטראומה היתה כה גדולה, מסתבר, עד ששיינפיין הופיע בשעשועון בו הוא אתה נופל לבור אם אתה טועה בשאלת טריוויה ובסרט דוקו עם בני משפחתו בו הם מטיחים בו שהוא לא התבגר והוא ימצא את עצמו לבד. שידור התכנים האלו באווירה שכזו הופך אותם לא למחזור תכנים, אלא לכמעט עדות ובוודאי תכנים שעורכי דין חכמים יעשו בהם שימוש. גם זו צורה לנצל את המדיום הטלוויזיוני.

פרשת סער שיינפיין-"האח הגדול": מי באמת הרוויח מהסערה

בפרסומת שהוצגה השבוע ללוח השוואות המחירים Zap (שיצרה חברת מקאן-אריקסון), נראה נידון למוות שהוצאתו להורג נתקעת כיוון שהמתג בעזרתו מופעל הכסא החשמלי לא עובד. מכאן, מסביר הקריין שיש מי שרוצה שהחשמל יתוקן מאוד מהר, פחות מהר או לא בכלל.

אפשר לראות בשימוש שנעשה בנושא רציני עד כאב כמו עונש מוות מעשה חתרני שקצת מתבל את עולם הפרסום הישראלי, שנוטה לוולגרי והדבילי. מצד שני, עונש מוות הוא משהו שקשה באמת לראות בו איצטלה לדיון בנושא חשמלאים, כפי שרבים היו נחרדים, שלא לומר מזועזעים עד אימה, מהמחזת הדיון על מחירי הגז דרך מחנות ההשמדה. הפרסומת של Zap הופכת את עונש המוות, ועוד בכסא החשמלי – לא בדיוק שיטה מלאת חמלה וחסד – לבדיחה מטופשת בין תוכניות בפריים טיים. הדבר היחיד הטוב מתוכה הוא התזכורת שבישראל אין עונש מוות, לפחות כרגע.

דליה מזור היא מהמעטים שהצליחו לצלוח באופן חלק את המעבר מרשות השידור אל החיים האמיתיים – היא שינסה מותניים, עבדה קשה, רקדה עם כוכבים, ודי במהירות כבשה בחזרה את מקומה אל המסך הקטן. נכון לעכשיו היא מנחה את תוכנית הבוקר של קשת "יום חדש" לצד יואב לימור ואת התוכנית החדשה "אלוף העברית". מי שהמשיך ועקב אחר ערב השידורים שהשתרשר בעקבות בכורת "אלוף העברית", צפה בה גם בתוכנית הפרומו שערכו ל"מאסטר שף לילדים" – מה שיצר את התחושה שדליה מזור תמיד היתה חלק בלתי נפרד מקשת, ובלעה את שאר הטאלנטים החתומים בחוזה מול הזכיינית.

אם יש משהו שמזור תמיד הצטיינה בו הרי שזה איפוק וטוב טעם – שתי תכונות שחשובות לכל אדם, ובמיוחד לכזה שבונה את עצמו מול העין הציבורית. דווקא בגלל שריסנה מאז ומעולם את התשוקה הטבעית לחשיפה, מינון היתר הפתאומי שקיבלנו ממזור בשבועות האחרונים מעלה חשש שהטאלנטית החדשה-ותיקה עשויה לשבור את מד האיפוק הטבעי שלה. רצינו לבקש: לאט לך דליה, יש דבר כזה - יותר מדי ממשהו טוב, ותו איכות נשמר ככזה רק כשהוא מוענק במשורה.

חיים הכט שלא מוותר על שום חג ומועד יצר את הסרט "הכינור שחזר" על הקמת התזמורת הפילהרמונית הישראלית כאשר רוב נגניה היו ניצולי שואה שנמלטו בעור שיניהם בזכות כישוריהם המוזיקליים, ועל סיפור של כינור נדיר ויקר שהתגלגל בין ידיים שונות עד שנפל בידיו של כנר יהודי, צעיר ומחונן בן ימינו. הסיפור אולי סיפור מעניין, אפילו מרגש, ויש בו מינונים גבוהים של דרמה, שואה, גורל ויידישקייט; ובכל זאת, הטיפול ההכטי בסיפור הכינור ובנגנים ניצולי השואה, על כל צירופי המקרים האפיים, הוא לא פחות ממבאס.

למען האמת - חיים הכט, על כוונותיו הטובות, והנושאים החשובים והרלוונטיים שהוא עוסק בהם מצליח לבאס טלוויזיונית כמעט כל מה שנקרה לידיו; ההתפעלות העצמית, האינטונציה הפומפוזית, העמדה המתנשאת-מסבירנית – למה צריך את זה? אם הדרמה גדולה מספיק אין מה להשפיע עליה תועפות של מלודרמה, ואם היא איננה מספיקה, לא יעזרו שום נפנופי ידיים ומשחקי אינטונציה מתישים.

ובינתיים, בהולנד, צ'רלי שין מדגים כיצד מפורסם יכול לצחוק על עצמו ועדיין לא לבזות את עצמו וכמובן לא את הקהל הצופה בו: השחקן חובב הסמים והנשים שמשלים בימים אלו קאמבק ששיאו יגיע בסדרת כבלים חדשה, "Anger Management", השתתף בפרסומת למותג בירה לא אלכוהולית, בה הוא נראה יוצא מגמילה, לוקח את האוטו ומגלה ברחוב כי כולם שותים את אותו הדבר – מה שמחייב אותו כמובן להבין מקרוב באיזה נס מדובר, ואז לגלות שמדובר במוצר נטול אלכוהול.

שין, עוד מראשית הקריירה ועד "שני גברים וחצי" התפרסם בזכות החיוך שלו שמשדר "אני יודע שמה שעשיתי עכשיו היה ממש מטומטם, אבל אתם תסלחו לי כי תראו כמה החיוך שלי מקסים" מצליח להסתלבט על עברו הבעייתי שכלל הערות עם גוון אנטישמי לצד תקלות בריאותיות שנבעו מאורך חייו. הוא לא מפרסם חסידי אומות עולם, ועדיין מעניק את התחושה שבירה לא אלכוהולית זה משהו שגם אידיוט חסר אחריות כמו שהיה חייב לעצמו. במקום לבזות את עונש המוות או לקמפיין את עצמך בפרסומת לביטוח בלי בגדים, הומור עצמי בטוב טעם הוא עדיין אופציה בעולם הפרסום, רק לא זה הישראלי.

גם לכם יש הערות על טלוויזיה? שתפו אותנו בפייסבוק