עודד קוטלר בן 75: "המדינה מטומטמת"

ככה עודד קוטלר חוגג יום הולדת 75: זועם על התיאטרון המסחרי, עצוב על המדינה והמצב הפוליטי ולא חושב שהוא מזדקן בכבוד. ראיון שמח, בערך

רוני אפרת
05/05/2012

לעודד קוטלר אין כוח לכעוס באמת. ערב יום הולדתו ה-75, השחקן, הבמאי והמנהל האמנותי של אנסמבל הרצליה בחצי השנה האחרונה, מביט בזעם על תעשיית התיאטרון המתמסחרת ועל המצב הפוליטי במדינה וגם על הקריירה שלו, אבל יודע שהזעם הוא לא סגולה לאריכות ימים, והוא עוד מתכוון לעשות כאן עוד כמה דברים. "הרוב משובש. המערכות, ההתפרנסות, העבודה, הצד האמנותי, כל הדברים האלה משובשים מן היסוד", הוא אומר בשיחה בביתו.

אבל אתה חי עם הדברים האלה.

"מה את רוצה שאעשה, שאמות? אני צריך רק לכעוס. אני כועס ואני עושה, עד כמה שאני יכול בד' האמות שאני עובד בהן. בבחירות אנסה לבחור את האדם שישנה את המצב יום אחרי ההצבעה. ואומר לך עוד דבר, ממרום גילי הישיש: אין מחצבי טבע פה. אין זהב, עופרת, ברזל, יש קצת נפט, אבל אנחנו לא ארץ עם משאבים. יש משאבים אנושיים. יש את המוח הישראלי שמטופח בהשכלה גבוהה, ויש את אמני ישראל. מפלים של כשרונות. אנחנו מייצאים מוזיקאים, אנחנו מעצמת מחול. לשני המשאבים העיקריים שלנו, האינטלקט והאמנות, אנחנו גורמים הרס מוחלט. במדינה שמפריטה הכל, אף אחד כבר לא רוצה ללמוד מדעי הרוח. בורחים מפה מוחות. יסמין גודר, שמקבלת את הפרס הכי גדול למחול בניו יורק, אין לה כסף לשכור פה סטודיו. משהו פה מטומטם. מדינה מטומטמת".

ובכל זאת, אומרת שרת התרבות שאין בריחת מוחות, ומי שבורח חוזר.

"אפשר להגיד הכל. אפשר להגיד שעכשיו אמצע הלילה, ובכל זאת אצלי השעה שלוש ועשרים. יש משהו מטומטם. מה עושים? מוחים, מנסים בכח. האנסמבל עבורי זה המקום לצאת עוד יותר כנגד הצורך לחשיפה מסחרית. זה מקום שלא צורך הרבה כסף, לא צריך מחזורי כספים ענקיים. אני יכול להיות קרוב יותר למפתחות האמנותיים שאני מאמין בהם, מאשר להמשיך להיות שכיר חרב".

טוב לדעת (מקודם)

שיטת השחייה שתשנה את חייכם (ותעשה אתכם חטובים)

מוגש מטעם TI SWIM
אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

קוטלר מרבה לדבר בסימני שאלה. אלה משמשים אותו לא רק ברמת השעשוע הרטורי, אלא גם כדי לחדור לעומקה של הבעיה בה שרוי עולם התיאטרון היום. "הבעיה המרכזית שנמצאת על סדר היום של התיאטרון הישראלי, היא הצלחה", הוא מנסה להגדיר. "מה זו הצלחה? היום ניתן להגיד כמעט באופן גורף שהצלחה בקרב מנהיגי התיאטרון הישראלי היא הצלחה מסחרית. לעתים נדירות צועקים בקולי קולות שיש לנו גם הצלחה אמנותית. 'אשכבה' של חנוך לוין, למשל. מחזיקים ממנה הרבה כי יש לה ביקוש בעולם".

אבל "אשכבה" היא אחת, יחידה במינה.

"לעתים רחוקות יש אחת. ברוב המקרים, הצגה הלכה או לא הלכה. יש הצגות טובות, אבל בארץ כבר התבלבלו בין הישג אמנותי להצלחה קופתית. אנחנו חושבים שהצלחה קופתית זה הישג גדול, אני אומר – לא, בסך הכל הישג חרושתי".

שאתה לוקח בו חלק.

"אני מדבר על התיאטרון כולו, לא על פרנסתי האישית. יש לי גם חסכון בבנק. אם אני צריך לדאוג לעצמי, קודם כל אבקש לחפש, בכל הכוח, אתגר אמנותי. אעדיף לעשות משהו שהוא לא מחזה אתגרי, כדי לא לרעוב ולהגיע למשרד הסעד".

ובכך אתה מטפח את המדיניות.

"ודאי. כל צופה שהולך לראות הצגה מסחרית, מטפח. עצם היותנו משלמי מסים, זה מטפח. אבל ברגע שיש לי אפשרות בחירה, היא תהיה אמנותית. היום, באנסמבל הרצליה, יש לי מקום בו אני יכול להגיד מה אני חושב, ושם אני קובע".

גם אופירה הניג, המנהלת האמנותית הקודמת קבעה. על פי התיאטרון ועיריית הרצליה, היא נכשלה והודחה.

"צריך להיות מדויקים. מדיניות התיאטרון היתה המדיניות של אופירה, אבל המדיניות הזו לא הביאה קהל. זו בעיה. בין תיאטרון אקספרימנטלי למסחרי יש קשת אדירה של אפשרויות, שחלקן עדיין הרבה יותר נגישות לקהל. אני מנסה לטייל על הקשת".

יוצרים נגד פיטורי מנהלת אנסמבל הרצליה

עודד קוטלר מדבר על אנסמבל הרצליה ב"הינשופים":

אתה נמנע מלהשתמש במילה בידור, בעוד זו יכולה להיות ההגדרה למעשה. התיאטרון הישראלי מחפש בידור.

"רוב התיאטרון המסחרי הוא בידור, אלא אם הוא נכשל, ואז הוא בידור כושל. זו ההגדרה הכי מובהקת לפרקטיקה התיאטרונית שאני מכיר בחיי הקצרים. בדרך כלל דוכני הפלאפל יותר פופולריים ממסעדות העילית. שווארמה היא יותר נגישה ממסעדה בהרצליה פיתוח".

מה רע בשווארמה?

"זה בידור גסטרונומי. זה לא אנין, זה משביע. ואני אוהב מאוד פלאפל, אני גם יכול לאהוב מחזות זמר, אבל לא בשביל זה קמו תיאטרונים בישראל. בתיאטרון גשר ובתיאטרון החאן אני רואה ניסיונות אחרים, אבל אין להם קהל כמו לקאמרי. הם לא מוכרים הצגות מחוץ לעיר ומתלוננים על זה. שניהם לא משפיעים על התיאטרונים המסחרי. מיקי גורביץ' הוא בראש אמנותי לגמרי, הוא לא שואל לענייני פופוליזם ולא בנוי להרצת שלאגר המון זמן, כי אותה להקה משחקת בכל ההצגות. גם אני מביים מחזה, בקאמרי, שבינו לבין מסחריות אין שום קשר. יש גם פינות כאלה, אבל הדומיננטיות בארץ היא הבידור והמחזאות הקלה והמסחרית.

"פעם התיאטרונים לא תוקצבו בכלל, לכן אחד הפתרונות היה למתוח ידיים לכיוונים מסחריים", מנתח קוטלר את כשל השוק ההיסטורי בעולם ממנו הוא מתפרנס. "פתאום ראו כי טוב, שאפשר לגלגל סכומי עתק מדברים מסחריים וממכירות מחוץ לעיר, ובאמצעות זה, לשרוד. אבל גם השיטה הזו לא בטוחה. עובדה, בית ליסין נמצא בגירעון. התיאטרון ששם לו כדגל את המסחריות, הוא-הוא נמצא בגירעון. גם הקאמרי בגירעון, התיאטרון הכי מצליח במדינה מזה שנים".

"לכאורה, התיאטרון הוא מסחרי, הוא לא צריך תמיכה גדולה", ממשיך קוטלר. "אם הם זקוקים לתמיכה ממשלתית או עירונית, שיהיו אמנותיים. אם ציפי פינס מכריזה בקולי קולות שהתמיכה מעיריית תל אביב קטנה לה מידי, מה זה אומר? שהיא לא מספיק מסחרית? הם יצרו גירעון כי הסינתזה בין מסחריות לאמנותיות לא עובדת. זה דבר שלא קיים בשום מקום בעולם. זה ממשיך מכוח האינרציה, והופך למצב מאובן. הנה, ווסט אנד לא בא בטענות לאף אחד. ברודווי איננו נתמך, נקודה. וגם שם, יש עשרה אחוז הצלחה. גם מסחרי נכשל, ואין לו טענות לאף אחד. אחרת זו היתה הרולטה הכי טובה בעולם, אבל על המיוזיקלס שנופלים אנחנו אפילו לא שומעים".

מאמין ברב פרומן. עודד קוטלר, שני משמאל, בדיון על סירוב להופיע בהתנחלויות לצד הרב פרומן, שני מימין(צילום: ענבל מרמרי)

קוטלר, שהיה מראשוני הסרבנים להופיע בהתנחלויות מעבר לקו הירוק, מאמין שהנושא הגיע לסוג של התרה ."לפי דעתי, לא צריך להופיע, לכן אני לא מופיע", הוא אומר. "המוסדות עושים הפרדה בין התיאטרון לשחקנים, ואף אחד לא מאלץ אותנו. זכותם גם להחרים אותי. אי הליכה זו החרמה בעברית כזו או אחרת, ואין לי בעיה עם זה. הפסד שלהם. עשיתי הצגה טובה, לא חבל שלא יראו אותה, הטמבלים האלה? פעם נסעתי לשטחים עם הרב פורמן, כדי לצפות במתנחלים שמבצעים מחזה קשה של תמיר גרינברג, על חברון. בדרך עברנו דרך בית המושל של בית לחם, פורמן ביקש שניכנס אליו. הוא החזיק לו את היד ואמר 'זה המושל שלי. אני פלסטיני, כי אני חי בפלסטין. זה השטח בו חי הנביא בו אני מאמין'".

אם כולם היו ככה, היית מופיע בשטחים?

"בוודאי. כאורח של פלסטין? אהלן וסהלן. כך, אם אקבל הזמנה, אדע שאני צריך לקנות כרטיס טיסה, ויזה, רישיון עבודה".

אפילו אתה מגחך.

"כי זה מגוחך. אני מאמין שיום אחד אמנם נגיע לזה, אני לא מהפסימיים. אני רק מתחלחל מן המחשבה כמה זמן זה ייקח וכמה קורבנות ניתן עד אז. יש לי שתי נכדות ושני נכדים, הם יתגייסו לצבא יום אחד. בנאום די גרוע של ביבי נתניהו ביום העצמאות, הוא שאל אם אנחנו מפחדים. למה הוא התכוון? ליציאה למלחמה נגד אירן. כל הזמן אנחנו מפחדים מקיומנו? אם נותקף, חלילה, נצא להגן על עצמנו".

"אני לא חושב שאני מזדקן בכבוד", הוא מסכם. "אמנם לא בביזוי עצמי, אבל אני בסך הכל נהנה מעבודה שבמסגרתה אני יכול ליצור עם אנשים אחרים דברים שאני מאמין בהם. אני עובד עם קבוצת אנשים שתענוג לעבוד איתם, תענוג קטן, זוטא. הייתי רוצה שהתיאטרון כולו ייראה כך, ושהחלק המסחרי יצטמצם עד כדי כך שלא אצטרך לגנות אותו".

גם אתם חושבים שהתיאטרון המסחרי הוא בעייתי? דברו על זה בפייסבוק שלנו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully