פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 25: שי גבסו מתעלה על עצמו

      על אף חולשות מסוימות בגזרת הטקסטים, האלבום החדש של שי גבסו מעלה אותו מדרגה ומוכיח שהוא כאן כדי להישאר. וגם: כוורת חזרה ואתם פספסתם. טור מוזיקה ישראלית

      "כל הימים" - שי גבסו

      "כל הימים", האלבום הרביעי של שי גבסו, מגיע חודשים מספר אחרי סערה תקשורתית שאפפה אותו. אחרי שנים של עם-כיפה-בלי-כיפה-מי-אני-מה-אני מאז אותו הלילה בו ביקש "שירו איתי ניצנים", ראיון חושפני למוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות הביא אותו להגיד אולי יותר משרצה, או לפחות לא באופן שרצה. אחר כך, גבסו תקף את התקשורת (בין היתר את האתר הזה שבו אתם קוראים) ואחר כך התנצל, אבל אולי בלי כוונה, סערת הרגשות בכוס תה הזאת המחישה את המקום המבולבל שבו הוא נמצא בחיים ("שום דבר לא אבחר, אני יודע, זה לא קל לך" הוא שר ב"אני צריך להחליט"). לפעמים בלבול גורם לאי סדר, ולפעמים מתוך הכאוס יוצאים גם דברים יפים, ו"כל הימים" הוא אלבום יפה מאוד. כנראה הכי טוב שלו.

      אחרי שהתגלגל במסעות חיפוש עצמי מבלדות נוגות לפולק-רוק, שהרגישו הרבה פעמים כמו רצון טוב שלא מתממש בדיוק כמו שצריך, גבסו (עם שותפו ליצירה הזאת, המפיק המוזיקלי משה דעבול) החליט הפעם שלא להחליט, מה שהופך את האלבום שלו לסופר-מגוון. אפשר לשמוע כאן השפעות של כל הקשת המיינסטרימית הגברית – הרבה אביתר בנאי ואברהם טל ומוש בן ארי ושלמה ארצי ורמי קליינשטיין וגם אייל גולן, חבורה שגבסו היה מאוד רוצה להצטרף אליה – וכל שיר מתגלה בסגנון אחר: יש כאן הפקה קצבית לשירת פלצט ("אני צריך להחליט"), ובלדות מרגשות ("כל הימים", "תבואי"), פתאום קצת רגאיי ("צריך"), ושני שירים מעולים שמפלרטטים עם מוזיקה מזרחית ("ערשי אמסה" שכתב לו המשורר שחר מריו מדרכי ומצטט פסוק מתהילים, ו"נעלמת" שנפתח בבוזוקי שכמו נלקח משיר של ישן של פוליקר, וכמעט מתבקש לשמוע אותו מבוצע על-ידי שלומי סרנגה, למשל).

      בניגוד לזמרים שמתחרים כביכול על משבצות דומות, עידן חביב או נתן גושן המונוטוניים להחריד, המגוון של "כל הימים" מאפשר לגבסו לעניין את המאזינים שלו ואפילו קצת לאתגר אותם, וגם להציג את האיכויות האחרות שיש לו למכור: הגשה כנה שכל-כך נדירה בפופ הישראלי, וכתיבה שעדיין עולה בכמה רמות על "ואת זה כל מה שיש לי". ב"רעיונות" הוא כותב שורה כמו "רעיונות באים לי כמו שדים, אם הם לא באים אני יבש כמו חול", ובשיר הסוגר הוא נאנח "אין לי מילים להגיד לך ומה יעזור אם נצעק, הלב שלי מצליח להסתיר ממני את כל הרעש. את יודעת, לפעמים אני מחפש במקומות שאין מה למצוא בהם".

      גם אם הוא פוגע רוב הזמן, וסוף סוף עושה כאן את קפיצת הדרך שתאפשר לו להיתפס כיוצר רציני, יש באלבום גם כמה שירים חלשים, שמרוכזים בעיקר בחציו השני, כמו "אני אחצה את הכאב הזה לשניים", "צריך" ו"אהבה" המעייפים. בנוסף, גבסו חייב לעלות כמה רמות ביכולת שלו לתאר תחושות וסיפורים מעניינים בכתיבה שלו, עם מבט רחב יותר על החיים מאשר בינו לבינה לביני. מצד שני, שאר האלבום שומר ברובו על רמה אחידה גבוהה. יש כאן לא מעט להיטים פוטנציאליים, ו"כל הימים" הוא כנראה שירו הטוב של גבסו מאז ימי "ארים ראשי" ו"מישהו גדול".

      כמו נינט טייב, גם גבסו סוגר באלבום הזה עשור מאז הופיע כמתמודד צעיר בעונה הראשונה של כוכב נולד. בעוד הזוכה הגדולה מתנסה באלטרנטיב-רוק חריף אבל עדיין נלחמת על ההכרה בה כיוצרת, גבסו נהנה מהכרה מלאה באותנטיות שלו כזמר גם כשהוא לא ממש מתרחק מהמיינסטרים. בזמן שהשלישית עסוקה ב"אקס פקטור" (ויש להודות, שירי מיימון היא כנראה השופטת הכי מוצלחת בריאליטי המוזיקלי הישראלי מאז ומעולם), השניים האלה מייצגים בדיוק את ההיפך ממה שציפו מהם בקיץ של 2003: מקוריות, התעקשות על דרך, התנסות, בנייה מחדש. בימים שלאף אחד לא אכפת (ובצדק) מי יהיה "הכוכב הבא", שווה לזכור ששלישיית הגמר ההיא עדיין כאן.

      הערה: כוורת חוזרת? שיהיה

      את הטירוף שהיה כאן לפני כמה חודשים באיחוד של "כוורת" כולנו זוכרים: ההתנפלות על הכרטיסים וההופעות הנוספות, המארזים המיוחדים, הביקורות המשתפכות (גם של כותב שורות אלה), ההתרגשות האמיתית. מנגד, היו גם ציניקנים אחדים (וביניהם, שוב, גם עבדכם) שהרימו גבה לנוכח החגיגה, כשהזכירו את ההתעלמות הכמעט-גורפת מחומרי הסולו של רוב חברי הלהקה בעשור שלפני כן. והנה כי כן, בחודשים האחרונים נדמה שהם ביקשו לקפוץ על העגלה: יצאו כמה שירים של דני סנדרסון, דואט של גידי גוב עם איה כורם, שיר חדש לאלון אולארצ'יק, הוצאה מחודשת לאלבומים של יוני רכטר, שיחד עם קלפטר הצטרף לנגני "הנאיבי האחרון" לזכרו של אריק איינשטיין ואפילו פוגי (!) הוציא שיר. רק אפרים שמיר (בינתיים) לא מיהר לשלוח סינגל. אז נכון, על חלקם נכתבו כתבות, ואחרים נכנסו אפילו לפלייליסט, אבל האמת היא שכמעט כולם נעלמו כלעומת שבאו, בטח ביחס לטירוף ההוא. עד כדי כך אתם אוהבים את חברי כוורת? נסו למצוא את גידי גוב בפרסומת לאינטרנט מהיר, או שתצפו בדי.וי.די. שמתעד את המופע האחרון והמוצלח של הלהקה בפארק הירקון. ככה זה, כשחוזרים הביתה, התקרה מונחת בול על הרצפה.

      שיר אחד בשבוע

      בשבוע שבין המאבק לזכויות גאים והסערה הקשה שפקדה את הארץ (ובמיוחד את הנצורים בירושלים), אין שיר יותר נעים להתחמם ולהתכסות איתו, מאשר "כשזה עמוק", אחד השירים הכי יפים של שנות ה-90. צריך להוסיף?

      קשוב מאוד - לכל הטורים

      מה חשבתם על האלבום של גבסו? ספרו לנו בפייסבוק