איך נשמעת להקה חברתית?
השבוע האחרון העניק לנו דוגמאות מרתקות על מורכבות היחסים בין מוזיקה והחיים האישיים של האמן, עם המקרים המוזרים של וודי אלן ואריאל זילבר בשעת לילה (ועוד האיש והשמוליק שקורא בהמשך). לפעמים נראה שבישראל המקוטבת זה מורכב במיוחד, כאשר מתקיים ויכוח ער על השמעות ומתן במה לאמנים שלא מתייצבים לפי הקו הממלכתי (משמאל ומימין). בכל זאת, וכמו שכתבתי כבר הרבה פעמים בטור הזה, נדמה שבשנתיים וחצי מאז קיץ 2011 יותר ויותר אמנים מתחילים לכתוב על מה שקורה מסביבם, ממגוון ז'אנרים (וזה כולל בתוכו רגאיי, מוזיקה מזרחית, היפ הופ ורוק) ועמדות.
מעניינת במיוחד תופעה חדשה יחסית, של מוזיקאים שממתגים את עצמם בתור "הרכבים חברתיים" (ואולי חלקם מעט מסתייגים מהגדרה כפוליטיים). החברתיות הזו מתבטאת בדרכים שונות - מי במסרים, מי בשיטת העבודה ומי בפרויקט חברתי של ממש. אז איך נראית ונשמעת להקה חברתית? דוגמה אחת היא טריו צעיר בשם קלפטע (מני גרוס בקלידים ושירה, מיכאל מיטל בגיטרה ותמיר עמאר בתופים), שהוציאה ממש עכשיו מיני-אלבום הבכורה בשם "זרים".
"היה ברור לנו מההתחלה שלמוזיקה חייב להיות חיבור למשהו אמיתי. לכל אמן יוצר, בכל תחום שהוא יש כוח מסוים, יש לו את הכלים והאפשרות להעביר מסר, להגיד משהו שהוא מעבר לריקנות שלצערנו אופפת חלק נרחב מהמוזיקה הפופולרית כיום", אומר גיטריסט ההרכב, מיכאל מיטל, לוואלה! תרבות. "כולנו עברנו חוויות צורמות לאורך השנים, אם זה במערכת החינוך, בצבא או לאחר מכן, ופשוט החלטנו לכתוב על זה, על אירועים שעברנו, על מה שקורה סביבנו, על מה שקורה בחברה בארץ, על מה שכואב לנו ומפריע לנו. אנחנו לא מנסים לעורר אנטגוניזם, אנחנו מספרים סיפור".
- איזה מין סיפורים למשל?
"השיר השני במיני אלבום שלנו שהושק בסוף ינואר נקרא "גיסה". הוא מדבר על מקרה אמיתי, על ילדה אתיופית שרוצה להתקבל לבית ספר ונדחית. כשקראנו את הסיפור בעיתון הזדעזעו, איך יכול להיות שדבר כזה קורה? הרגשנו ישר צורך לכתוב על המקרה הספציפי הזה. "הם צעקו / מחקי את עברך / שני את צבע עורך / כאן לא תוכלי להשתייך". המילים הללו מייצגות את הדרישה של החברה הישראלית ממי שנתפס שונה להתאים עצמו ולהשתנות לטובת הכלל, למרות שבסופו של יום הוא לעולם לא ירגיש חלק או יתקבל במלוא מובן המילה, זה המצב בארץ והוא עגום".
דוגמה אחרת היא "הפרויקט החברתי של איתי בורבא", שמנהיגו האלמוני הוא מנהל פיתוח עסקי, בן 30 ואב לשניים מאשקלון, שהמוזיקה בשבילו היא יותר תחביב מאשר מקצוע. בניגוד לקלפטע, המהות החברתית בפרויקט שלו היא דווקא במבנה ההרכב, שמנגן בעיקר בלדות רכות דווקא. "את הפרויקט החברתי החלטתי להקים לפני כשנה וחצי. מבחינה מוזיקלית, הוא אינו שונה מפרויקטים דומים ומוכרים. השוני העיקרי הוא המטרות שהוא מקדם, הייחודיות בבחירת הזמרים והצורה בה הוא מתקדם אל עבר התודעה", אומר בורבא.
"כאדם שגדל בדרום הארץ וכנכד למוזיקאי שהקים תרבות שלמה של מוזיקה בדרום (ניסים אלשייך, שהקים בנגב שורה של קונסרבטוריונים ותזמורות שניהל וניצח עליהן, בין היתר בבאר שבע, נתיבות, ירוחם ואופקים, נ.מ.) החלטתי שאני רוצה לקחת איתי למסע האישי שלי זמרים צעירים מאזור הדרום בלבד ולסייע להם להגיע לתודעה", הוא מסביר. "התוספת המיוחדת היא שרוב רובם של הזמרים עדיין לא יודעים שהם זמרים נפלאים. אני מאתר אותם בכל מיני מקומות לא שגרתיים: יש לי זמרת שהיא קצינה בצה"ל, מספר סטודנטים, נערה בסיכון וזמרים נוספים מהפריפריה שפשוט הסיכויים שלהם לפרוץ לתודעה בזכות עצמם הם מאוד נמוכים. זו קבוצה מאוד מלוכדת, ויש כאן דרך חדשה לזמרים צעירים להיכנס לעולם הזה, ולא בדרך הרגילה, הקשה והלא תמיד נעימה, אפשר לומר. כקבוצה של הרבה פרטים - שכולנו אלמונים - יש לנו הרבה יותר כוח אל מול העולם הקשה הזה שנקרא תעשיית המוזיקה, וזה מוכיח את עצמו יום יום".
את סיסטם עאלי נדמה שכבר לא צריך להציג. קולקטיב ההיפ-הופ הרב-לשוני הבועט מיפו, שהוציא השנה את אלבום הבכורה שלו, מסומן כבר מזמן כאחת התופעות הכי מעניינות בהיפ הופ הישראלי בפרט ובמוזיקה הישראלית בכלל, גם בגלל שאם אחרים מסתייגים ממסרים פוליטיים ברורים, אז הלהקה הזו היא חיה היפר-פוליטית, ולא תמיד (או יותר נכון תמיד לא) קלה לעיכול. מה שפחות מוכר הוא העובדה שהלהקה נולדה במרכז תרבות לנוער וצעירים ביפו שהקימו חלק מחבריה, ובו נוצרו יחד השירים.
"המטרה של אותו מרכז היתה להעניק מקום ליצירה הנובעת מתוך מפגש - כזה המאפשר קיום של יותר מזהות אחת, סיפור אחד ושפה אחת", מספר נטע וינר, אחד מחברי ההרכב. "בשנים שלפני הקמתו פעלנו בבתי ספר ומרכזי נוער שונים ביפו ודרום תל אביב. על אף שהאזור הזה מכיל מגוון עצום של קהילות וזהויות - הדה לגיטימציה וההשתקה שמופעלות על כל סיפור שאינו הסיפור הדומיננטי, זה שנלמד בבתי הספר ובעברית בלבד הן קשות מנשוא. כך נתקלנו בבתי ספר ש-90% מתלמידיהם הם ערבים בני יפו או עולים חדשים מברית המועצות לשעבר בהם כתוב בטוש לא מחיק על כל לוח 'אסור לדבר ערבית ורוסית בכיתה'. עברית היא שפת אמי, השפה הראשית שבה אני יוצר ואני אוהב אותה אהבה שאין לה גבול, אך התהליך שהיא עברה ועוברת במרחב הגזעני והאלים המתקיים פה גם הוא נורא מבחינתי. כאמנים צעירי,ם ערבים ויהודים, חיפשנו שותפים ליצירה אמיצה ואמיתית, כזו שנוגעת בעומק בזעם ותשוקה ואהבה. מרכז הנוער שפתחנו היה ניסיון להעניק לנו ולשותפים שלנו מרחב שיכול לאפשר יצירה כזו, שלא מסתירה או מטשטשת את ההבדלים וחוסר ההסכמות ומציעה מרחב למפגש (והתנגשות, בהחלט) אמיתי ושווה. למקלט הגיעו מוזיקאים מנוסים, כמו גם יוצרים שהרימו אז מיקרופון בפעם הראשונה. מתוך שנה של ג'אמים וחילופי טקסטים ומנגינות (וגם אגרופים וצעקות מדי פעם) בשש שפות שונות ובשיתוף של כמה עשרות מוזיקאים נולד הגרעין שמהווה היום את להקת סיסטם עאלי".
"בקיץ של 2007 החל מאבק נגד מדיניות של הריסות בתים ופינויים אלימים של תושבים בשכונת עג'מי ולמען זכויות דיור ביפו ודרום תל אביב. ההבנה שיש לעשרה מוזיקאים שנפגשו במקלט קול אחד, מרובה פנים וזהויות ככל שיהיה, שצריך לצאת לעולם באה בעקבות ההצטרפות שלנו למאבק הזה. השירים הראשונים שכתבנו כקבוצה עסקו בבית - בזה הפיזי שהיה מיועד להריסה ובבית הגדול יותר שהוא המקום שאמור להוות קורת גג לכולנו. החזון שלנו מנוסח בצלילים ומילים שאנו שרות ושרים, וזו המהות שלו. המקלט ההוא נלקח מאיתנו באותה שנה אבל הפעילות האמנותית של סיסטם עאלי היתה מאז ומתמיד נטועה וכרוכה בעבודה חינוכית- חברתית. בשנים שחלפו מאז המשכנו לעבוד בבתי ספר ומרכזי נער שונים ברחבי הארץ, ללמד ולעבוד עם מוזיקאים צעירים, ערבים ויהודים. לפני כשנתיים וחצי הקמנו בשכונת ניצנה בבת ים את 'בית סיסטם עאלי' - מרכז תרבות שמהווה גלגול מחודש של המרכז ההוא".
כל אחד מהם מבטא עמדה שונה כלפי המציאות וסוג אחר של אכפתיות כלפי הסביבה שבה הוא חי, וכך גם בשאלת החיבור הפוליטי למוזיקה, אפרופו פרשת אריאל זילבר. "בכל מה שקשור בפוליטיקה אנחנו משתדלים לא להתעסק במסגרת הלהקה, בארץ זה בדרך כלל מתקשר לדברים מכוערים לצערנו", אומר מיטל, אך מדגיש: "מוזיקאי לא צריך לשיר וזהו, האמירה הזאת אבסורדית, הוא לא שונה מאף אחד אחר וחופש הביטוי חל עליו כמו על כולם, כמובן שכל עוד שום דבר לא נאמר במטרה לפגוע או לזלזל במה שהוא מגדיר 'אחר' ו'שונה'. אין מקום לגזענות, עידוד אלימות ומלחמה ודעות קדומות באמנות, עצוב שאמנים שעדיין מחזיקים בדעות כאלו מקבלים במה, 'גדולים' ככל שיהיו". בורבא מסכים פחות או יותר עם הקווים האלה: "אני חושב שדרך אמנות ניתן להביע דעות, מחשבות ומשאלות. ניתן להסכים איתן וניתן לשלול אותן אבל זו דרך לגיטימית להביע את עצמך. המטרה היא לא לרצות אחרים אלא להגשים את עצמך. אני אישית לא מתכוון להיות מעורב פוליטית כי הפרויקט שלי אישית מטרתו לקדם זמרים - מכל השכבות ומכל המגזרים וכך גם יהיה. מבחינה חברתית אני לא רואה כל פסול בקידום מטרות חברתיות ביחד עם המוזיקה - נהפוך הוא, המוזיקה נשמעת הרבה יותר טוב שזה בא ממקום אמיתי של רצון טוב להביא לשינוי".
ואולי בכלל כל ההפרדה מלאכותית לחלוטין? "מבחינתי", אומר וינר - ומייצג נאמנה את המוזיקה של סיסטם עאלי - "אין דבר בקיום שלנו שאין לו מטען פוליטי. צבע העור של כל אחד מאיתנו הוא דבר פוליטי. שפת אימנו ושם המשפחה שלנו הוא פוליטי והוא מבדיל אותנו בפועל מאנשים שלא חולקים איתנו את אותו מוצא. שם המשפחה שלך מהווה מקור לפריבילגיות או העדרן. זה פוליטי. האזורים בהם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחיות (ולנגן ולשיר) הם פוליטיים מאין כמוהם. כאמן, הבחירה שלך בשפה ליצירה היא פוליטית, ההשפעות המוזיקליות נושאות איתן מטענים פוליטיים וכמובן שהבחירה מול מי להופיע ובאיזה קונטקסט. אין שיר שהוא לא פוליטי. מעל לכל, הניסיון לקדם רעיון של אמנות 'לא פוליטית', או להגדיר כל סוג של אמנות ככזה - הוא פוליטי וחמור מאוד בעיניי. מבחינתי מעורבות חברתית ופוליטית נובעת מהרצון בשינוי וההחלטה לנסות ולקיים אותו. מוזיקה ושירה ברמות הגבוהות והנעלות ביותר שלהן מייצרות תמורות ושינויים בלבבות ובעולם. זו המהות העמוקה של יצירה ולשם היא שואפת".
הפרויקט החברתי של איתי בורבא יעלה להופעה חגיגית ביום שלישי, 11/2 ב-20:30 בבית היוצר בתל אביב. להקת קלפטע. סיסטם עאלי יופיעו שוב בקרוב ב-13 במרץ בעשן הזמן בבאר שבע, כעבור יומיים בג'אם בעכו וב-31 במרץ בבארבי בתל אביב.
כמה מילים אחרונות על סערת פרסי אקו"ם
המפסידים הגדולים של טקס פרסי אקו"ם הם אקו"ם. הכל הסתבך להם השנה. זה התחיל עם טענות על ניגוד עניינים ושמרנות שעלו כאן אצלנו, עם ביקורת על הבחירות שהעלה רז ישראלי ב-nrg ונמשך עם סערת אריאל זילבר ואחינועם ניני/דליה רבין. את השערוריות האלה חתם אתמול הנאום של זילבר שקרא לסגור את אקו"ם בסיומו של הטקס שחלק לו כבוד, וביזה בחזרה את המעמד שביזה אותו. גורמים בתעשיית המוזיקה החלו לבדוק לאחרונה אפשרויות על הפקת טקס פרסים מטעמם, ואולי הגיע הזמן לזה. סאגת אקו"ם השנה היתה פשוט קטסטרופה אחרי קטסטרופה, וזה עוד מבלי להיכנס להנחיה החיוורת, לטעויות המביכות על המסך, ולמבוכה הכללית.
בכל זאת, הבהרה קטנה לעניין אריאל זילבר. לפני מספר שבועות כתבתי שהוא ראוי לפרס על הישגיו, ואני עומד מאחורי המילים הללו, ועדיין ראוי לומר בקול גדול שוב: יש משמעות ערכית להענקת פרס מפעל חיים והצבתו של מישהו כדמות מופת. בצדק סערות דומות קמו כשהעניקו פרס דומה לשמוליק קראוס, ובצדק הן גם קמו עכשיו וטוב שהן קמות. סתימת פיות זאת לא. החיבוק שקיבל זילבר בחזרה - בגיבוי של המסיתים המידיים - היה מוגזם לא פחות מהביזוי שנעשה לו. זילבר עצמו, כשעלה לנאום, דרש שלא להפריד בין האמן לבין היצירה. אדרבא. ומילה אחרונה: בכל זאת היה צריך לתת לו, אם כבר הוחלט על הפרס, או לבטל אותו לחלוטין. אקו"ם צריכה לעמוד מאחורי ההחלטות שלה ולא לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. זה לא מכבד אף אחד.
שיר אחד בשבוע
נירה גל זכורה בעיקר הודות לביצוע הקלאסי שלה ל"עוד חוזר הניגון", שנים לפני החידוש המדהים של ברי סחרוף. כארבעים שנים אחרי השיר ההוא ולאחר שנעלמה מהתודעה, הוא מוציאה עכשיו או לעולם לא אלבום אוסף, שבו ליקטה את הקלטותיה משנות השבעים, השמונים והתשעים, ואפילו שיר אחד חדש, בשביל התיעוד. מה שמדהים, הוא שברפרטואר של גל מסתתרים עוד כמה שירים שאיש לא זכר שזה הביצוע המקורי שלהם. הנה אחד כזה, אפרופו אחרון לפרשת אריאל זילבר.