פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורדרוי 102: האלבום החדש של סופיאן סטיבנס שובר את הלב

      "קרי ולואל" הוא יצירה מפעימה וחד פעמית. באומץ חושף סטיבנס את יחסיו עם אמו שנטשה אותו ואז חזרה לחייו עד שמתה מסרטן, ואי אפשר שלא לבכות יחד איתו

      "אני סולח לך אמא, אני יכול לשמוע אותך, ואני משתוקק להיות לידך, אבל כל דרך מובילה לסוף. לעולם לא תראי אותנו שוב"

      קרי, אמו של סופיאן סטיבנס, נטשה אותו כשהוא היה בן שנה. דיכאון, סכיזופרניה, אלכוהוליזם וסמים הכריעו אותה. היא לא יכלה. השאירה אותו עם אבא שלו והלכה. סטיבנס ואחיו גדלו עם אביהם ואמם החורגת במישיגן. גם הבית הזה לא היה המקום המושלם לנפשו הכבר-מצולקת של ילד קטן. אינטימיות לא היתה שם. בתחילת שנות השמונים קרי התחתנה עם בחור בשם לואל, וסטיבנס בילה שלושה קיצים בביתם באורגון. הזיכרונות המועטים שלו ממנה נולדו שם, בין גיל 5 ל-8, ונצרבו בו לנצח. היו שם הרבה רגעים טובים ושמחים, אבל גם זה נגמר, והקשר שוב נותק, התחדש ונקטע באופן ספוראדי לאורך חייו של סטיבנס. הוא הפך במרוצת 39 שנותיו לאחד מהמוזיקאים המוכשרים והמסקרנים של עולם הפולק ומעבר לו.

      קרי מתה מסרטן ב-2012, כשסטיבנס לידה. המוות שלה טילטל וסדק את עולמו, מנתץ את כמיהתו להתקרב אליה ולעשות תיקון. את הסערה הזאת, הרעש הגדול שאיים להרוס אותו, הוא כלא בתוך האלבום החדש שלו, שנושא את שמם של קרי ושל לואל, אביו החורג שהפך לדמות הכי אבהית שידע ושהיום מנהל את חברת התקליטים שלו.

      "אז האם אנחנו יכולים להיות חברים, מתוקים, לפני שהתעלומה נפתרת? אני אוהב אותך יותר ממה שהעולם יכול להכיל בראשו הבודד והרעוע. נותר ממני רק צל; למעשה אפשר לומר שאני מת"

      "קרי ולואל" הוא יצירה מפעימה וחד פעמית. חשבתי שאת המילים הגדולות מדי האלו השארתי לשנים הקרובות בביקורת מהשנה שעברה על "בנג'י" של סאן קיל מון, ובטח שלא חשבתי שאדרש אליהן שוב כל כך מהר, אבל החיים עצמם חזקים יותר, וגם עליהם מאפיל המוות. יש הרבה מהמשותף בין שני האלבומים המאד מאד מאד אישיים - והמאד אמריקאיים (אפשר לכתוב הרבה שירים על אמריקה, לא מהסוג הזה) - האלו, אבל מי שהתקשה עם זרם התודעה הכאוטי של מרק קוזלק, ימצא שסטיבנס הוא חבר הרבה יותר נוח לשיחה. יותר קונבנציונלי, כן, אבל לא פחות מעורר השתאות.

      שני האלבומים גם יחד, על האפוסים הפסיכיים שנפרסים בהם, דוחקים בך לומר תודה על מה שיש לך ולהיזכר - כמה קל לשכוח במהלך מירוץ החיים המשוגע - שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, מוטב מתפקדת כמובן. להיזכר שאהבה של אמא יכולה לסדר לך את החיים, או לפרק אותם ולרדוף אותך לנצח, מטילה את צלה גם על מערכות היחסים האחרות, בטח הרומנטיות, בחייך.

      סופיאן סטיבנס (GettyImages)
      ככלות הכל לא כועס על אמו. סופיאן סטיבנס (צילום: Getty Images)

      "האם קיבלת מספיק אהבה, יונה קטנה שלי? למה אתה בוכה?"

      עד כה לא נמניתי על מעריציו של סופיאן סטיבנס. לאורך השנים ושבעת האלבומים שלו, היו לי איתו מפגשים אקראיים ולא משמעותיים. "קרי ולואל" הוא גיים צ'יינג'ר. הוא הרבה פחות הרפתקני מעבודות קודמות של סטיבנס: בלבו גיטרה אקוסטית, קצת פסנתר, קולו העדין וזהו. באמצעות הכלים הרזים האלה הוא יצר את אחד מהאלבומים הכי עצובים שהוקלטו אי פעם, אם לא העצוב שבהם. כל מי שאיבד מישהו קרוב ימצא פה מזור לנדודיו.

      האנושות למדה להתמודד עם סופיות הפרידה שמביא איתו המוות. לומדים לחיות עם זה, ממשיכים הלאה ושאר קלישאות. אבל לא באמת. כשמישהו כל כך קרוב אליך איננו עוד, גם משהו בך מת ולא חוזר. אתה משתנה. סטיבנס מנסה להתמודד עם המשא הזה, כשאצלו המצב הרבה יותר מורכב: הוא מנסה לדבר עם האמא שלא באמת היתה לו ושלמרות זאת הוא כל כך אוהב. אני לא מכיר את האיש, אבל מהשירים האלה ומראיונות איתו מצטיירת דמות נדירה: סטיבנס לא כועס על קרי. הוא מכיל אותה ואת מעשיה בצורה כמעט בלתי אנושית. הוא לא מריר. הוא סלח. הוא מבין אותה. יותר מזה - הוא מודה לה על זה שנטשה אותו כי הוא יודע שפשוט לא היתה יכולה לגדל אותו.

      "הורות זו הקרבה תהומית", הוא אמר בראיון. לא כל אחד יכול, והוא ככל הנראה לא ירצה להעמיד את עצמו במבחן. אבל המוות שלה השאיר אותו ריק, חסר. ועם האין הזה הוא מנסה לבוא חשבון ב"קרי ולואל". כמו באלבומים קודמים שלו, גם הפעם סטיבנס נעזר באלוהים, בברית החדשה ובמיתולוגיה היוונית כדי לספר את הסיפורים שלו, אבל הריאליזם מנצח כאן את הפנטזיה. ישו מנסה לסייע, גם הבריזה של אורגון, אלא שהם דמויות משנה בסרט על בתי חולים, מכשירים, מחשבות התאבדות והצער העמוק שמותירה בך ההשלמה עם כך שאין בכוחך לשנות את העבר. "גשר לשום מקום", קורא לו סטיבנס.

      כל שיר מבין 11 השירים של "קרי ולואל" צריך להיות שם, אבל אני לא יכול להניח ל-"Fourth of July" - אולי שיר הפרידה הכי מרסק שנכתב, ול"Should Have Known Better", שקשה שלא לחשוב שרוחו של אליוט סמית נכנסה בסטיבנס כשכתב אותו. בכלל, סמית מאד נוכח באלבום הזה - גם למשל ב-"All of Me Wants All of You" שמוקדש פתאום לאישה שאיננה קרי ושגם איתה העניינים מסתבכים.

      האזינו לאלבום במלואו

      "עכשיו אני שיכור ומפחד, רוצה שהעולם ייעלם. מה הטעם לשיר שירים אם הם אף פעם בכלל לא ישמעו אותך?"

      את השירים של "קרי ולואל" ישמעו שוב ושוב. הבכי כלול בעסקה. הם קתרטיים לא רק בשבילו, אלא גם בשביל מי שמאזין להם. הרגש והצער העמוק עייפו את סטיבנס, אבל הוא כבר כמעט נורמלי. רק קצת חבל שהמועמד המוביל לתואר האלבום הכי טוב של 2015 הגיע כבר במרץ.