אדם מוצא את עצמו לבדו בגיל 40, ללא אהבה, ללא משפחה, וללא טעם של ממש בחיים המקצועיים. הוא שוקע בדיכאון, בעבודה, בפנטזיות או בשיגעון ממש. האם זה בגלל טראומות וחוויות מילדותו? האם הוא מייצג את התהליכים שהחברה עברה סביבו? האם יש לו תקנה? גאולה? האם יש לחברה שלנו גאולה? "החלקיקים האלמנטריים", מופע המבוסס על הרומן עטור השבחים של הסופר הפרובוקטיבי מישל וולבק, שואל את השאלות האלו בצעקה גדולה, ובכלל לא ברור שיש להן תשובות.
"החלקיקים האלמנטריים" מגולל את סיפור חייהם האומלל של שני חצאי אחים, בנים לאם היפית והוללת שנטשה אותם ואבות שלא ידעו מה לעשות איתם: ברונו קלמאן, מורה לספרות עלוב נפש ואובססיבי למין, המאבד אט אט את שפיותו; ומישל דז'רזינסקי, חוקר מבריק של ביולוגיה מולקולרית, הנעדר כל רגש או אפילו רצון לאינטראקציה אנושית. הם מגלמים את שני צדדיו של אותו רעיון שעומד במרכז הסיפור: עלייתו של הניאו-ליברליזם המיני, שיטה האכזרית בעיניי וולבק לא פחות מהניאו ליברליזם הכלכלי. בחברה שבה הניאוף אסור, הוא קובע, כל אחד מוצא לבסוף בן זוג למיטה. לעומת זאת, הליברליות מאפשרת התרוששות מוחלטת גם במישור המיני: ישנם כאלה שהמין זמין להם ומקיימים יחסי מין עם אינספור פרטנרים, ואחרים עושים זאת מעט, וישנם גם כאלה הנידונים לאוננות ובדידות, ואמנם "La solitude" היא אחד מביטויי המפתח של ההצגה.
לא רק הגיבורים מתארים את התופעה הזו, אלא כל הדמויות הסובבות אותם: אמם ההיפית של השניים, המארחת במיטתה אינספור גברים בעת שהיא אדישה לילדיה והוריה; אנאבל, חברת הילדות של מישל, היחידה שאי פעם גרמה לו לחוש אינטימיות אך אף גבר שהיא נתנה בו אמון אי פעם לא השיב לה אהבה; כריסטיאן, אם חד הורית שננטשה על ידי בעלה לטובת מאהבת צעירה יותר, מחפשת גאולה יחד עם ברונו במועדוני מין תוך שבעיות הגב שלה הולכות ומחריפות; ודויד די-מיולה, מוזיקאי כושל, בנו הממזר של היפי הולל ועשיר, אשר מתקרב לחוגים של כתות אלימות ומוצא את עצמו מעורב בהתעללות שיטתית בקורבנות אקראיים, המצולמים לסרטי סנאף מחליאים הנמכרים היטב. כולם אומללים, כולם מרגישים שהבטיחו להם יותר ממה שהחיים נתנו להם.
אלה מתהלכים על רקע ההתפתחויות בצרפת במחצית השנייה של המאה העשרים, תקופה אשר וולבק מתאר כדרך ללא מוצא שבה האנושות נפטרת מכל עכבותיה לכדי חברה ניהיליסטית, צינית, צמאה לריגושים ולאלימות. בין אם מדובר ברצח פולחני בכנסיית השטן או במחנה ניו אייג' נודיסטי - אף אחת מהדמויות לא מאמינות כהוא זה באידיאולוגיה שנבנית מסביב. זאת רק הסחת דעת משיברון לב ומהיעדר משמעות, הונאה עצמית בניסיון נואש להשתחרר ולזכות במעט חום. "אחרי הסדנאות של הזן יש המון התקפי בכי אצל הנשים", אומרת כריסטיאן לברונו, "אחרי כל הקריסטלים והדמיון המודרך, זה נגמר והן שוב לבד". זה דיוקן קודר במיוחד של החברה המערבית בתום האלף השני, ומישל וולבק נותן לו פתרון רדיקלי בדמות התפתחות מדעית מהפכנית שמישל דז'רזינסקי הוגה מתוך כשלונו שלו ושל כל הדמויות בחייו לזכות באינטימיות. ההתפתחות הזאת תשנה את פני האנושות לנצח.
הרצף שמוצג כאן הוא כמעט בלתי נמנע, מהלך אחר מהלך היסטורי, מעידן האהבה החופשית של הסיקסטיז, דרך הסתאבותם של ההיפים עצמם ועד לעידן הקר - ועם זאת, האלים עד אימה - של סופרמרקטים ענקיים, MTV, פסטיבלים המוניים ומזון מהיר. אנחנו רגילים לראות בשנות ה-60 את אחת המהפכות החיוביות הגדולות של זמננו, אבל וולבק שואל, או יותר נכון קובע, ששם טמונים הזרעים לאסוננו.
זה טקסט מונומנטלי, פורנוגרפי ופרובוקטיבי, וכזהו גם הטיפול הבימתי שהעניק לו הבמאי ז'וליאן גוסלין והאנסמבל הצרפתי בעל השם המשונה "לו יכולת ללקק את לבי". כל העלילה מתקיימת על במה כמעט נטולת תפאורה, ובקצותיה ספות עליהם יושבים השחקנים שלא משתתפים כרגע בסצנה. כלומר: כולם נראים על הבמה כל הזמן. על הבמה מחליפים בגדים, על הבמה נחים. הדמויות נכנסות ויוצאות, מלוות בווידאו-ארט, פשוט למדי, אשר חלקו משודר באופן חי מהבמה והיתר כולל בעיקר כותרות המספרות על מקום וזמן. בה בעת יש גם מוזיקה חיה שמנגנים השחקנים עצמם, כל פעם אחד אחר, והם מדברים רוב הזמן אל הקהל ולא אחד אל השני. יותר מאשר מופע תיאטרון, זאת אופרת רוק שירדה מהפסים, וזה לא דומה לשום הצגה שראיתי בחיי.
הם מספרים בעצם את הרומן עצמו ממש. גוסלין לא ויתר למעשה כמעט על כלום: ישנן כמה עלילות משנה אשר הוצאו מההצגה ומעט שינויים - כמו דמותו של הסופר הפרובקטיבי וולבק עצמו, שאינה מופיעה ברומן אף מפציעה כאן כמספר/ניצב - אבל למעשה הרומן כולו עבר מהדף על הבמה, ומכאן אורכו הבלתי נתפס של המופע - כארבע שעות, כולל חצי שעה הפסקה. המופע נערך כמובן בצרפתית, בליווי כתוביות תרגום שלא פעם, למרבה הצער, נתקעו, מוסמסו או לא עמדו בקצב הדיבור, מה שפגם כמובן בהבנה של אלו שלא קראו את הרומן או שאינם דוברים צרפתית.
מלבד זאת, אלה ארבע שעות של ביצוע וירטואוזי, מהפנט כמעט. הסיפור עובר מסצנות משעשעות ומצחיקות לעומקים הכי אפלים בנפשם של הגיבורים העלובים, ובכל פעם שהמוזיקה מתחזקת, האנסמבל כולו נכנס אל הבמה לסצנה משותפת מהדהדת, אוסף מונולוגים מרהיב ומכאיב. התמונה שפותחת את החלק השני של המופע, תחת הכותרת, "מחווה לצ'ארלס מנסון", היא סצנה כזאת שבה יש רק מוזיקה והדמויות מספרות את הסיפור על רקע וידאו ארט, אבל זה הכל חוץ מאקספוזיציה, זה כמעט סרט אימה. אולי מוטב לומר שהשחקנים לא מספרים את הסיפור, אלא צועקים אותו. מונולוגים שלמים מתקיימים בצעקות. ובאמת בא לצעוק, או להתבייש, או להתכווץ בפינה ולא לשמוע.
יש משהו כל כך רקוב באופן בו גם אנחנו מנהלים את חיינו, בתקשורת שאנחנו צורכים, בדימויים שמקיפים אותנו, במערכות היחסים שאנחנו מנסים לנהל. הריקבון הזה מתפשט כמו נמק שאי אפשר לעצור. חייבת להיות דרך אחרת לחיות, דרך של משמעויות ולא של העמדת פנים של משמעויות. כך, "החלקיקים האלמנטריים" הוא יותר מאגרוף בבטן הרכה, הוא מראה ששוברים לנו על הפרצוף. מראה מכוערת מאוד. בשלביה הראשונים של ההצגה, במעבר בין סצנות נשמע בום עוצמתי, מפתיע ומחריד את שלוותם המעורערת ממילא של הצופים. הבום הזה ליווה את הצופים גם בדרך החוצה.
הדרמה הזאת היא לא פוליטית ממש, למרות שבאופן ברור היא כוללת פרודיה על שמאלנים היפים אשר בעמקי נשמתם הם מטריאליסטים ניהליסטים וחרמנים, ובה במידה בזה לדת, לשיח שמרני וטהרני, לחיים הבורגניים חסרי המשמעות, לפוליטיקלי קורקט וכמעט לכל אידיאולוגיה באשר היא. היא גם שייכת במובהק לחברה המערב-אירופאית והאמריקאית, השבעה, המשועממת והמכורה לאלימות, ובעיקר נטולת כל אכפתיות של ממש כלפי העולם שמסביב.
אז מה בכלל אומרת ההצגה "החלקיקים האלמנטריים" לישראל של היום? היא מזכירה את "החיים עצמם". היא מפרקת את המסגרות האידיאולוגיות והפאתוס בו אנו חיים לחלקיקים קטנים, העמדות פנים של משמעות פוליטית, מוסרית ורוחנית, אשר מאחוריהן מסתתרים אנשים שבורי לב. "בסופו של דבר, הכל נגמר בשיברון לב", אומרת כריסטיאן. לפי וולבק, גם הציביליזציה הקטנה שלנו בדרך לשם. אין לנו שום סיכוי אחר.
הפתרון שמציעה ההצגה הזאת, בסופו של דבר ומבלי להסגיר יותר מדי פרטים, הוא לקבל את סופנו באהבה. קל לראות בוולבק מיזנתרופ שונא אדם, אבל הוא אינו כזה ותמונת הסיום של המופע מוכיחה זאת. ההפך הוא הנכון: "החלקיקים האלמנטרים" היא אולי שיר הלל לחולשותיו האומללות ביותר של האדם, לכשלונותיו הערכיים החריפים ביותר, אבל היא מכירה בכך שהחולשות שלנו עושות אותנו למי שאנחנו, שהשאיפה שלנו היא תמיד לטוב ושבני אדם למרות הכל ממשיכים להאמין באהבה. וולבק, גוסלין והשחקנים מרימים לכך כוסית.
"החלקיקים האלמנטריים" הוצג במסגרת פסטיבל ישראל ביום חמישי האחרון