וואלה מורגוליס

      תורת המשחקים 10: השמיים נופלים

      העונה הקודרת, המדכאת והמטרידה ביותר של "משחקי הכס", הסתיימה עם הפרק שהגדיר אותה טוב מכולם. עכשיו נותר רק לגלות מי מת, מי שרד ומי יציל אותנו מעוד עונה כזאת

      • משחקי הכס
      שמישהו יהרוג אותי כבר (צילום: יח"צ)

      השבח לאל האור. מי היה מאמין? השלג נמס. היה שווה לשרוף ילדות קטנות בשביל טירה! אה, סליחה, מדווחים לנו באוזניה שהחום הזה הוא בעצם שערי הגיהנום שנפתחו על סטאניס. זה פשוט אחד מאותם הימים שבהם היה עדיף להישאר במיטה, מהימים שבהם כל רגע גרוע יותר מהרגע שקדם לו. "הוד מעלתך, מרבית החיילים שלך ערקו", "הוד מעלתך, אישתך התאבדה בתלייה", "הוד מעלתך, מליסנדרה נעלמה מהמחנה. כמו כן, התקשרו מהמשלוח של הסופר ואמרו שנגמרה להם הגלידה בטעם בראוניז, הבולטונים מתקרבים לשחוט אותנו ובהזדמנות הזאת רצינו לציין שאתה די מכוער". עמוק בפנים, מתישהו בין פעולת הקומנדו שעלתה לו במאות סוסים ולוחמים מתים לבין עקדת שירין, סטאניס הבין שהמסע הזה לא עומד להגיע להפי אנד. יחד עם זאת, האופי העיקש וההבנה שאין שום דבר אחר שנותר לו בחייו מלבד התביעה למלכות, הביאו אותו לצאת לקרב אבוד מראש. ובכל זאת, אולי יש משהו בכל דיבורי המוג'ו של מליסנדרה - אחרי הכל זאת הפעם השנייה שבה צבאו נמחק כליל בקרב, ועדיין לא ראינו את גופתו מוטלת בשדה הקרב.

      במקביל בטירה, מחליטה סאנסה להוציא לפועל את תוכנית החילוץ הטיפשית ביותר מאז "בואו נוציא את נירו מבית האח הגדול בעזרת מסוק". היא עולה במדרגות, מציתה את הנר וכמה צפוי שבדיוק ברגע הזה פוד ובריאן, שכל משמעותם בעונה הזאת היתה להביט בחלון, לא נמצאים בעמדה. סאנסה מבינה לפתע שהיא נראית כמו אבא של שבת עם הנר הזה וגם חושפת את עצמה למרגליו של רמזי, וממהרת להימלט, משהו שסטאניס שותת הדם היה מת לעשות אם רק היה יכול. הוא הרי תכנן למות בשדה הקרב ליד ארבעת החיילים והסוס הצולע שעוד נותרו לו, ובמקום זאת הוא פגש בבריאן. היא מקריאה לו את קורות חייה, מספרת על כל האדונים ששירתה, השבועות שנשאה, החלונות שבהם הביטה ועל כל תואר שהיה לרנלי באראתיאון פעם. סטאניס רק מביט בה, ממלמל "תעשי את המוטל עלייך" ומבין שהתגלמות הקארמה היא לרצות למות ולא לקבל את זה. במקביל סאנסה זוכה סוף סוף לעזרה הנכספת של תיאון שהורג את מירנדה ושניהם דופקים "תלמה ולואיז" מראש החומה. האם בכך נפרדנו משלוש דמויות מפתח בבת אחת? נאמר רק שהחוק לא כתוב ב"משחקי הכס" הוא: אדם מת רק אחרי שהראו לנו אותו מת (זה הזמן למסור ד"ש לסנדור קלגיין).

      מה שמת לא ימות עוד - אלא אם כן נדקור אותו שוב

      אפרופו, אנשים מתים רק כשמראים לנו אותם מתים - שמישהו יתקשר לספר השיאים של גינס: מרין טרנט הוא ללא ספק האיש שנרצח הכי הרבה פעמים לפני שאשכרה מת. הנקמה של אריה, אם מישהו תהה אחרי כל הטראומות שעברה, היתה בדיוק בסטייל של "משחקי הכס" - מדממת, אכזרית ומפורטת הרבה יותר ממה שנדרש. ובכל זאת, למרות שנדמה כאילו זה הרגע שבו אריה משילה מעצמה את הקמצוץ האחרון של הילדה התמימה מהבית האציל, מתברר שהיא עדיין נוכחת עמוק בפנים. למרות האימונים המפרכים, קרצוף הגופות והשיעורים בהם חטפה ממנו על כל שקר, אריה עדיין רואה בג'אקן חבר. את מלמולי ה"אף אחד" היא פטרה, כמונו, במחשבה שהאיש הוא קוקו חביב, מאותגר דקדוקית ולא מזיק, וזאת היתה טעות קשה. מסדר המוות לא מאפשר למי שמסרבים לפעול לפי חוקיו (להשאיר את האישיות מאחור, להתנקש רק במטרה המוגדרת) ליהנות מההטבות שלו (בנק פרצופים אינסופי לכל רצח אפשרי). האם האמונה באובדן האישיות לבדה הופכת את אנשי בית השחור והלבן לחסינים מפני הפנים המורעלות, או שמא מדובר בתהליך על טבעי מסובך הרבה יותר (בני אלמוות?) - כך או אחרת, עכשיו כבר ברור שהדרישה לציות עיוור אינה ניתנת לערעור. האם אריה מסוגלת לעמוד במציאות כזאת? נצטרך לחיות ולראות, כלומר לחיות ו… סליחה, אריה.

      הפרק הזה היה מלא ברגעים מושלמים מדי, כאלה שערערו את הדרמטיות של עצמם. אחד כזה היה מותה של מירסלה, שהספיקה להצתרפת עם אילאריה, לחשוף שידעה כל הזמן שג'יימי הוא אביה (סירייסלי ג'יימי, אתה חייב להפסיק להיות בהלם שכולם יודעים את זה), לסגור איתו מעגל בחיבוק אמיץ של השלמה וקבלה - ורק אז למות - שוב, לכאורה - בחן. זה קרה גם בסצנת הנר של סאנסה, שמילא את החדר בזוהר שלא היה מבייש נשף אוליגרכים של ניקול ראידמן, דווקא כשפודריק ובריאן לא מסתכלים. גם העובדה שבריאן, שני מטרים של שריון קשקשים, מצאה את סטאניס בתוך ים של גופות וחיילים של בית בולטון, היא קצת טו מאץ' להאמין לו. כל ההקדמה הזאת נועדה בעצם כדי להימנע מהשאלה שעמדה לנו על קצה הלשון לאורך כל הביקור הזה בדורן, אבל אנחנו נהיה בוגרים ולא ניגרר לזה. סתם, נראה לכם? ובכן, אם אילאריה היתה יכולה לרצוח את מירסלה בקלות כל כך רבה כל הזמן הזה, אז למה לעזאזל בזבזנו כל כך הרבה זמן עם העלילה הזאת? ואם זה באמת כל כך קל, אולי כדאי שתנשק גם את התסריטאי שכותב את הטקסטים לנחשות החול. אלוהים יודע שזה מגיע לו.

      עוד באותו נושא

      תורת המשחקים 09: עוף גוזל

      לכתבה המלאה
      איים דה קינג אוף דה וורלד! אה, זה לא עכשיו? (צילום: יח"צ)

      חרפה, חרפה, חרפה

      ברוכים השבים למירין, המקום שאליו מגיעים הגיבורים הכי כיפיים בטלוויזיה למות. אחרי שנחלצו באופן חסר כל היגיון מהעובדה שהיו מוקפים רוצחים בתוך הקולוסיאום, ממנים ג'ורה ודאריו נהריס את טיריון למושל החדש של מירין. שתי דקות אחרי שנחלץ ממסעות חסרי תוחלת בדרכים, הוא שוב מושלך הצידה מהעלילה המרכזית לטובת מה שזה לא יהיה שקורה בחור הנידח הזה. אז נכון, ואריז חזר (יאיי!) ובכל זאת, ההתעללות האכזרית בדמות הזאת נראית לפעמים נוראית לא פחות מרצח אלים. ההתעללות הזאת בדיוק היתה מנת חלקה של דאינריז עד הפרק האחרון, ועכשיו, רגע אחרי ההיחלצות הדרמטית, היא מגלה איך נראים החיים עם דרקון טינאייג'ר. בייסיקלי זה דומה לכל טינאייג'ר אחד: אטיטיוד, אוכל ולישון. בלית ברירה היא יוצאת להסתובב כדי לגלות היכן נחתה ומגלה שחזרה לנקודת ההתחלה: אי שם בשטחי הדותראקים. כזכור, השבטים האחרים לא ממש חיבבו את חאל דרוגו ופמלייתו אי אז בימים. אם הם ייזכרו בזה, דאינריז תזדקק לדרוגון במצב רוח קרבי ומהר.

      מי שבטוח תהיה במצב רוח קרבי עוד הרבה יותר ממה שהכרנו עד כה היא סרסיי. מילא הצורך להשפיל את עצמה בפני האיש שרוממה במו ידיה לעמדת כוח, מילא להתוודות על הלילות עם לנסל שנשבעה להכחיש, מילא הכל - הכי גרוע זה ללכת ברחוב כשהתוכי הנורא ביותר בעולם ("חרפה, חרפה, חרפה", *פעמון*) חופר מאחוריך. על אף שהופיעה בספרים, הסצנה הזאת היה עוד אחד מהמקרים שבהם נראה ש"משחקי הכס" נהנתה קצת יותר מדי מהאפשרות למשוך את הצמרמורת עד אין סוף. חמש דקות שלמות הילכה לינה הידי ברחובות "מעלה מלך" בעירום מלא, כשהמצלמה מנצלת את הפול פרונטל הזה מכל זווית אפשרית מלמעלה, מלמטה ובאלכסון. האפקט של ההשפלה היה לא פחות חזק עם תקריבי פנים או קיצור של הסצנה - ועדיין, המשחק של הידי כאן (שמביעה אינספור רגשות בלי לומר מילה) הוא לא פחות ממושלם. לבסוף סרסיי שבה לארמון ופוגשת את המתנה הכי טובה שעריץ יכול לבקש - איי-מאונטן 2: גרסת הנזיר השתקן. כשהוא לצדה מאחורי החומות הבצורות של הטירה, בצירוף העלבון הקשה שעוד יתפרץ והעובדה שהיא עומדת לגלות כי גם בתה היחידה כבר לא בין החיים, לא נראה שיש כרגע דמות מפחידה יותר בסדרה מסרסיי. דווקא אחרי הפרק הזה.

      עוד באותו נושא

      תורת המשחקים 08: פרשי האפוקליפסה

      לכתבה המלאה
      כשההר הוא לא הדמות הכי מפחידה בתמונה (צילום: יח"צ)

      ג'ון היקר

      אחרי חמש עונות של "משחקי הכס" כבר ברור שבעולם הפראי הזה אפשר לבצע הרבה מאוד פשעים ולהתחמק מעונש, אבל על דבר אחד אין מחילה: נאיביות. הטעות הזאת עלתה לכל הגיבורים שהלכו מאיתנו עד כה בחייהם, וכעת נסתיימה גם משמרתו של ג'ון שלג. רק לפני מספר פרקים הוזהר סאם על ידי אליסטר ת'ורן ש"כל חבריו עזבו אותו", רגע לפני הלינץ' שכמעט עלה לו בחייו (ובנקודה הזאת אי אפשר שלא לשאול: איפה אתה, אוב? בדיוק יצאת לציד סנאים? יחסית לזאב עם קשר טלפתי, אתה לא בדיוק שומר על קשר, אה?). ג'ון עמד במצב הזה בדיוק הפעם. סטאניס, האיש שהבטיח לו את חסותו כמלך עתידי, כבר לא רלוונטי, הפראים שהציל לא יקומו לעזרתו, אפילו סאם נשלח ללימודים. בשיחה ביניהם בתחילת הפרק שואל אותו ג'ון "איך זה מרגיש להיות חבר של האדם השנוא ביותר בטירת שחור?", לפני שהוא מסכם ב"מי ייתן והם יבוזו לנו זמן רב". אז זהו, שבמקום הזה רגשות בוז כמעט תמיד מתורגמות לפעולה. זמן רב הוא ההפך הגמור ממה שהיה לג'ון בנקודה הזאת.

      ג'ון לא העריך נכון את עומק השנאה שהצית במסע להארדהום, הרשה לעצמו לשכוח שאחיו לחומה הם חבורה של רוצחים, גנבים ואנסים, ומעל הכל סמך מהר מדי על נאמנותו של ת'ורן, האיש ששנא אותו מהרגע הראשון שבו נפגשו. המראה על פניו כשג'ון הופיע עם הפראים וחיכה לפתיחת השער בפרק הקודם היה הקש האחרון. וכך, כשג'ון שלג מוצא את סופו… ובכן, בשלג, מתבוסס בדמו לרגלי האנשים שהחשיב לחבריו, מופנה המבט לעבר האורחת החדשה בטירת שחור. מליסנדרה ("ברור סטאניס, אתה האחד. תצעד לווינטרפל ותכבוש אותה, הדגלים של בולטון כבר עולים בא… אה, רגע, קראתי את זה הפוך. שיט. טוב ביי"), שמה את עיניה על ג'ון מהרגע הראשון שנפגשו בסיום העונה הקודמת. כבר ראינו בסדרה הזו מכשפים מהמסדר של האל האדום מקימים אנשים לתחייה, ראינו את מליסנדרה מפיחה חיים בצל רצחני, כך שהטכנולוגיה קיימת. האם יכול להיות שלא ראינו את ג'ון בפעם האחרונה? לא היינו פוסלים את האפשרות הזאת.

      עוד באותו נושא

      תורת המשחקים 07: מצא מין את מינו

      לכתבה המלאה
      וזה בגלל שאתה אף פעם לא יודע כלום (צילום: יח"צ)

      בניגוד לשמו של הפרק האחרון ("רחמי האם"), לא היתה בו כמעט שניה של נחמה. זה היה סיום הולם לעונה קודרת ומדכאת, מלאה בסצנות מפוקפקות ובחירות עלילתיות שאם רק היה לנו פעמון, היו מוציאות אותנו לרחובות בקריאות קצובות: "חרפה, חרפה, חרפה", *פעמון*. דן וייס ודיוויד בניוף עמדו השנה בפעם הראשונה מול הצורך לאלתר משמעותית אחרי שמיצו את עלילת הספרים. הניסוי הזה תורגם לשישה פרקים ראשונים משמימים, אצבע חזקה מדי על כפתור הזוועות ויותר מדי דמויות טובות שלא נוצלו כהלכה. גם אחרי העונה הזאת, גם אחרי גלי הביקורות (המוצדקים ברובם) שחטפה, "משחקי הכס" בשיאה היא עדיין טלוויזיה גדולה מהחיים, מרהיבה ומפתיעה, עוכרת שלווה ומרתקת. הבעיה היא שהרוב המוחלט של הרגעים האלה התבסס על ספריו של מרטין, וכעת, כשכבר ברור שהספרים והסדרה הם ישויות נפרדות - וייס ובניוף עומדים בפני המבחן האולטימטיבי: להעלות את הרמה או לראות את מפעל חייהם גווע רגע לפני השיא. כך או אחרת, זאת תהיה העונה החשובה בתולדות הסדרה.

      סטארקים אף פעם לא מתחלפים, הם פשוט מתים (צילום: יח"צ)

      בטח שמתם לב

      שהדותראקים ממש אוהבים לרכב בסיבובים - מה הפלא שהם מעולם לא עברו את הים הצר? עם הסחרחורת הזאת, הם כבר לא זוכרים באיזה צד הוא נמצא.

      לשיחה שבה סאם מספר לג'ון על הלילה ההוא עם גילי - "אני שמח שסוף העולם יוצא טוב למישהו", אומר לו ג'ון. אולי כדאי לחכות עם הברכות קצת, רק כדי לוודא שהוא לא ימות ממחלת מין קודם.

      שזה הטור האחרון לעונה - תודה שקראתם. שתהיה פגרה שמחה ותיזהרו מנחשות חול בגינה.


      הפרק זמין ב-yes VOD וישודר גם ב-22:00 בערוץ yes Oh

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully