אי-חשיבותה של רצינות: מדוע קשה למצוא ספרי מבוגרים מצחיקים באמת?

המעבר מילדות לבגרות רצוף בלא מעט אכזבות: הרגע בו מתגלה המכניזם האפרורי מאחורי מסך של קסם; הרגע בו מבינים שבתוך כל מבוגר סמכותי ויודע-כל מסתתר אהבל; ובהיסטוריה הפרטית שלי - הרגע שבו עברתי ממדף ספרי הנוער בספריה למדף ספרי המבוגרים. אלוהים, איזה שעמום.

אחד הפאקים העיקריים שגיליתי בספרות ה"מבוגרים", והיו הרבה כאלה, הוא ההומור הצולע. ספרות הילדים והנוער שזללתי במשך שנים – אסטריד לינדגרן, טובה ינסון, מיכאל אנדה, רואלד דאל, פמלה לי טרוורס – התפקעה מרוב הומור מכל הסוגים, מהדקיק והפריך ביותר ועד הפרוע להבהיל. לא הומור שמטופטף לתוך הטקסט לאחר מעשה, כתבלין לטקסט, אלא כזה שהוא חלק בלתי נפרד מהסיפור ומצורת ההתבוננות שלו בעולם. הומור כשפה – וגם כסמל סטטוס: על פי רוב, ככל שהספר היה איכותי יותר, מורכב יותר, בוגר יותר, כך ההומור שלו היה מפותח יותר. בספרות מבוגרים גיליתי שהיחס הפוך, ולמעט פנינות סאטיריות בודדות, קשה למצוא רומן למבוגרים שהוא גם משובח וגם מצחיק. אם רומן למבוגרים מתהדר ב"נקודת מבט הומוריסטית" על העטיפה האחורית, סביר להניח שמקומו בסלסלת העיתונים ליד האסלה, ליד שני ספרוני מתנה וקטלוג מעילים.

אולי זה כי ספרי ילדים נשענים תמיד על איזה רווח הפקר בין העולמות. עולם הדמיון וההרפתקאות שאליו שואף כל ילד, מול עולם המבוגרים היבשושי שמנסה לקרקע אותו אליו שוב ושוב בנזיפה. העולם האנוכי של מי שרק נולד בשנים האחרונות ועדיין אין לו סנטימנטים מוכתבים, מול עולם הקלישאות הבנוי והמקובע של המבוגרים שאומר לך מה טוב, מה רע, ממה לשמוח וממה להתרגש. גיבור "פיטר פן" המקורי של ג'יימס מתיו בארי, למשל, הוא ילד אנוכי ואכזרי שעדיין לא למד שמשפחה זה דבר מרגש, חברו?ת זה דבר קדוש ואהבה רומנטית היא פסגת השאיפות – כל אלה על הזין שלו, פה זה (עדיין) לא דיסני והוא בדיוק אוכל אגוזים אז סתמו. גם המחבר חושב כנראה כמוהו, כי התיאור של איך מר וגברת דרלינג המיתולוגיים הפכו להיות זוג לראשונה הוא סאטירה אנטי-רומנטית מצחיקה מאוד, וזה הולך ככה: יום אחד, כל הנערים בלונדון הבינו בבת אחת שהם בעצם מאוהבים בה, ובאותו רגע כולם רצו אליה הביתה ברגל להציע לה נישואים. "כולם – חוץ ממר דרלינג, שבא במונית". טא-דא! הכי אהבת אמת.

התנגשות עולם הדמיון המטורף עם המציאות המתונה יוצרת את רוב הבדיחות המוצלחות בספרי "מרי פופינס", למשל, או בספרים של רואלד דאל, אבל אני הכי אוהבת את מה שקורה איתה בספרי "המומינים" של טובה ינסון. סדרת "המומינים" היא קומדיה עדינה כתחרה, אף אחת מהדמויות לא יוצאת מגדרה כדי להצחיק אותנו או להתפלפל בהתחכמויותיה, אבל הן כולן שבויות בפרקטיקות בורגניות באמצע עמק קסום של מפלצות וכישופים – וזה מספיק: כשמפלצת מחרידה מאיימת על בני הבית, מזמינים אותה בנחת לתה; כשכוכב שביט מאיים להחריב את כדור הארץ, ההיסטריה העיקרית של בני המשפחה מתמקדת בהצלת צנצנות הריבה כי מי יודע אם הם יצטרכו למרוח משהו על חביתיות אחרי שהעולם יושמד; וכשמומינאימא מגלה עכברושים מוזרים במרתף, היא צועקת בגועל "פוי" אבל אז מבקשת ממומינאבא לבנות להם מיטות, כי הם אמנם עכברושים אבל הם גם אורחים ואיזה מין מארחת היא תהיה אם לא תסרוג להם פיג'מות. כשהניסיון לשוחח איתם כושל, היא נאנחת "איך אבין מה הם רוצים לקינוח ביום ההולדת שלהם?".

ולא שאין ניסיונות להצחיק בספרות-מבוגרים, בעיקר העכשווית, אבל איכשהו הם סובלים כמעט תמיד ממינון לקוי. אם אלה מיצגי הטרחנות הכפייתיים של דאגלאס אדאמס, שכל שורה שלו נוטפת ממאמץ לבדר ולהתחכם ולקרוץ ולמרפק; הסאטירה הילדותית והמתלהבת מעצמה של טרי פראצ'ט (שדי הגיהנום אוהבים לשמוע אלבומים של "קווין"! חה חה! עוד מעט תגיד לי שהם נוטים לעסוק במקצועות כמו עריכת דין...) (כי זה מקצוע שטני הבנתם?); או ניסיונות ספרותיים מביכים של קומיקאים שהחליטו לכתוב רומן, כמו המתישונים של יו לורי, דייב בארי וסטיבן פריי. גם כשקוראים את "מלכוד 22", יצירה בהחלט חשובה ומשובחת שמשתמשת בהומור כנשק קטלני, חווים תשישות טוטאלית תוך שלושה פרקים. כאילו חוש הומור מגיע תמיד בילט-אין עם פטפטנות גרפומנית כפייתית שמכסה את העלילה עצמה כמו ערפל. בסיומה, אנו נותרים תמיד עם תחושה של ריקנות. השואו נגמר, ולא קיבלנו כלום.

פה ושם אמנם צץ לנו בהיסטוריה איזה "שלושה בסירה אחת" שנון או סיפורי "ג'יבס ווסטר" מושחזים אך לא מטרחנים, תודה לכם בריטים. בשנים האחרונות מנסים גם ספרים כמו "הכול מואר" של ג'ונתן ספרן פויר או "מגוחך להפליא" של מארק למפרל להחזיר את ההומור לרומן, אבל הדוגמאות האלה נדירות. ספרי המבוגרים מתקשים להשיג את אותו איזון עדין בין שנינות לפאתוס שנמצא בספרי הילדים הקלאסיים – והם תמיד או רציניים, או מפריזים בהלצותיהם. קשה למצוא סאטירה מבדרת אך מאופקת כמו של צ'רלס דיקנס, שמעמיד את אוליבר טוויסט היתום הגוסס והאומלל מול בית משפט, וכאשר סנגורו מזהיר שאוליבר החלוש עומד להתעלף מכריז השופט בהדרת כבוד "שיתעלף, אם זה רצונו", ואוליבר "מיהר לנצל את רשותו האדיבה והתעלף". קשה לחשוב על סופר "הומוריסטי" מודרני שלא היה מותח את הבדיחה הזאת עוד חצי עמוד ומוסיף תובנה לעוסה על פוליטיקאים ועורכי דין ואשתי אוהבת לקנות נעליים.

בכלל, נדמה שברגע שספרי מבוגרים הצליחו ללכוד איזה אבסורד כמו שצריך – הסאטירה של דיקנס או הטירוף של ג'ונתן סוויפט – הם תוייגו מיד כ"ספרי ילדים". ואם מעורבים בעסק חיות מדברות כלשהן, כמו קרפד פסיכופת שהדמות שלו ב"הרוח בערבי הנחל" בבירור אמורה לקרוץ למבוגרים, אז בכלל אין על מה לדבר. תנו את השיט הזה לתינוקות ותשאירו לנו המבוגרים דרמות בית משפט צוננות ופלפולי רגשות ריאליסטיים. משטרת ההומור לא תרשה שום התפרעות על מדף המבוגרים, בטח לא של קרפדים בשמלת כובסת מגוחכת.

כמובן, המצרך ההומוריסטי היקר ביותר בספרי ילדים ונוער הוא נונסנס טוב, ולא רק זה שתמצאו אצל ד"ר סוס. בעיקר מפני שסאטירה אפשר למצוא בלבוש זה או אחר גם בספרות בוגרת יותר, אבל הנונסנס נשמע הכי טוב בשפה הילדית. זו שלועסת את עולם השיגעון באותו שיוויון נפש שבו היא לועסת את עולם המציאות. הרי עבור ילד, למשל, סין היא מדינה רחוקה ומסתורית ורבת קסם, כך שהסינים יכולים מבחינתו להיות בגדלים שונים כמו הסינים בתיאורים הפרועים והמצחיקים ב"ג'ים ונהג הקטר" של מיכאל אנדה, שהולכים ברחובות בשיירות אינסופיות - "כל סיני החזיק בידיו של סיני אחר, שהיה קטן ממנו במקצת. וזה שוב החזיק ביד אחר, שהיה עוד קטן ממנו. וכך הלאה עד לקטן ביותר שהיה בגודל של אפונה". ויכולות להיות להם אוזני ענק, שתחתיהן מצטופפים כל החבר'ה כשיורד גשם, ושנפרשות מאחוריהם כשהם רצים ברחוב כמו מפרשים גדולים וצהובים, כמו לסינים ב"גילגי" של אסטריד לינדגרן – תיאורים שעד היום קשה לי לקרוא ולדמיין אותם בלי לצחקק כתינוק.

אבל כתמיד, הרגעים המצחיקים ביותר הם גם האנושיים ביותר, בלי שום טירוף, פשוט הגיחוך שהוא אנחנו והתנהגותנו הדבילית. כמו הדמות הנהדרת של ליסבת (מתוך "מדיקן" של אסטריד לינדגרן), פעוטה בת שלוש שנוהגת לחקות דיבור של מבוגרים, וכשצועקים עליה שהיא זללה את כל השוקולד היא עונה בכובד ראש, "כן, זה מה שאומרים". או הניסיונות הפאתטיים של בני משפחתו של "ילד ושמו אמיל", מאותה אסטריד לינדגורן, לחשב כמה כסף הם ירוויחו מקערת מרק שנתקעה לאמיל על הראש (הקערה עולה ארבע קרונות, אבל הרופא שיחלץ אותה יעלה שלוש קרונות, כך שאם ייסעו לרופא במקום לנפץ אותה ירוויחו קרונה. ואז הקערה מתנפצת בטעות בדרך לרופא, והוא מזדרז להעלות את שכרו רטרואקטיבית לחמש קרונות, כדי שעדיין ייצאו ברווח. מרוב שמחה אמיל בולע את המטבע שהרוויחו, והם נאלצים להרוויח את המטבע בחזרה כעבור כמה ימים בנסיבות מסתוריות). או המונולוגים הסרקסטיים של איה מ"פו הדוב" של א. א. מילן, שבאחד הפרקים של "הבית בקרן פו" נופל לתוך הנהר, ומחכה בדכדוך שמישהו יציל אותו. לפתע מגיח מעל הגשר שפן ושואל אותו מה הוא עושה שם. "אני נותן לך שלושה ניחושים", אומר איה בקדרות, "חופר גומות באדמה? לא. מנתר בין ענפיו של אלון צעיר? טעות. מחכה עד שמישהו יעזור לי לצאת מהמים? נכון. תנו זמן לשפן והוא ימצא מיד את התשובה".

אלה גם הבדיחות שמציגות לנו, הקוראים-ילדים שרק לאחרונה הושלכו לתוך העולם הזה ועדיין לא הספיקו לסדר לעצמם את כל הרגשות בסדר הנכון, את הבלבול שרוחש בתוכנו. אנחנו לומדים לצחוק מהבלבול הזה במקום להיבהל ממנו. לומדים שהעולם בחוץ לא תמיד הגיוני, והתחושות שלנו לא תמיד מובנות לנו, אבל זה בסדר, לפעמים הכול עקום ואין מה לעשות חוץ מלצחוק על זה. בספר "כוכב השביט מגיע לעמק המומינים", סניף - חיה קטנה, נוירוטית ואנוכית - מוצא ביער חתול. על המקום הוא מתחיל לפנטז על איך הם יתיידדו, ואיך החתול יהפוך לחיית המחמד הפרטית שלו ויילך אחריו לכל מקום וכולם נורא יתפעלו שיש לו חתול משלו וסניף יהיה היצור הכי פופולרי בעמק. ובעודו שוקע בדמיונותיו המופלאים, החתול עצמו ממשיך בדרכו באדישות ונעלם, וסניף המבוהל רץ אחריו ביער וצועק נואשות "אל תלך ממני! אני אוהב אותך!".

אני עוד זוכרת איך כילדה הצחיקה אותי הסצנה הזאת, ילד שצורח הצהרות אהבה טלנובליות ליצור שאפילו אין לו מושג מי הוא, רק כי בפנטזיה שלו הם כבר החברים הכי טובים. צחקתי על סניף הפאתטי, אבל ידעתי שאני גם צוחקת על עצמי, על הרגעים הפאתטיים שלי כילדה שעדיין לא סגורה על עצמה ועל המקום שלה בחברה. על הייאוש והבדידות והפנטזיה וההתפכחות. כי ככה הכי קל להבין את הדברים החשובים – דרך הדגשת האבסורד שלהם, בתנאי שהוא מדויק, משקף ומרפא. אולי המבוגרים כבר לא זקוקים לתרופה הזאת, או שהם משיגים אותה במקומות אחרים - בסטנדאפ, בטלוויזיה, בקולנוע - שם הקומדיה ישירה יותר, עבה יותר, מבדרת יותר. אני ממשיכה לחפש אותה בספרים, מתאכזבת ושוב חוזרת לליסבת, לסניף ולמר קרפד. קטעים איתם.

"פיטר פן" / ג'יימס מתיו בארי, תרגום: אבירמה גולן. הוצאת "מודן".
"ילד ושמו אמיל" / אסטריד לינדגרן, תרגום: רות שפירא. הוצאת "ידיעות ספרים".
"ג'ים ונהג הקטר" / מיכאל אנדה, תרגום: לנדה מטלון. הוצאת "אביגיל".
"כוכב השביט בא לעמק המומינים" / טובה ינסון, תרגום: רותי דנור. הוצאת "מרגנית".
"משפחת המומינים: הסיפור על מגבעת המכשף" / טובה ינסון, תרגום: דנה כספי. הוצאת "כתר".