טעון קיפוח 55: המצעד השנתי הים-תיכוני

שלום רב לקהל באולפן, שלום רב לצופים בבית, ברוכים הבאים לטקס פרסי המוזיקה הים-תיכונית של "טעון קיפוח" לשנת תשע"ה. גם השנה, כבשנה שעברה – בה, כזכור, לא התקיים טקס עקב הלחימה בעזה וגם, אולי, בגלל שהמדור הזה עדיין לא היה קיים – הטקס לא מתקיים במציאות אלא רק במוחו המיוזע וצר הממדים של מי שכותב אותו, אולם יש לכך, כמובן, גם אי אלו יתרונות.

דבר ראשון: השידור צפוי להיות רציף, ללא פרסומות - למעט חסות קצרה למשקה אנרגיה בטעם סטייקים ואצטון, שתופיע על המסך רגעים ספורים לפני ההכרזה על הזוכה בקטגוריה "שיר השנה". דבר שני: מכיוון שהמצעד הזה לא חייב שום דבר לאף אחד ולא נגוע בקשרי גומלין שעשויים לפגוע בשיקול דעתו התקין, יכול מאוד להיות שיהיו בו הפתעות.

ייתכן שבסופו אף יתברר שהזוכים נבחרו באופן אקראי לגמרי, בלי קשר למידת הצלחתם המסחרית והאמנותית, שכן העיקרון המרכזי שמנחה את חבר השופטים במצעד הוא עיקרון הצדק החברתי, לפיו גם לאמנים פחות מוצלחים מגיע לזכות במקום הראשון במצעד הפזמונים – ולו רק פעם אחת בחיים, בשביל ההרגשה הטובה. בכל זאת, מוזיקה זה לא הכל בחיים. יש גם אישה, ילדים, אוכל וטויוטה. הנה. מתחילים.

פאר טסי טס השנה ב"דרך השלום" כשבידו "משקה יקר", אייל גולן הוכיח שלפחות ב"שישי בצהריים" הוא עדיין מספר אחת, עומר אדם כבש את "בוקרשט", דודו אהרון גרם להמונים לנהור אל "טרמינל 3", נדב גדג' חי בסרט שהוא "ילד מוזהב" ושי צברי היה סמן איכות נפלא, אבל מעל כולם, הרבה מעל, ניצב זמר אחד, יחיד ומיוחד, שתלתליו הבריאים, מצופי שמן הקוקוס, מלווים אותנו כבר שנים, ללא כל זכר לנשירה.

נכון, שיריו של גרמה, איש צעיר וחתיך שכמותו, לא ממש הרעידו השנה מכוניות של אנשים רגילים שעצרו באדום ליד מכוניות של ערסים. ונכון, מיתרי קולו ידעו ימים יפים יותר. ונכון, הוא לא קשור לכלום. אז מה. גרמה הקדיש השנה שיר לשמעון פרס, שבו הוא שר לו בגרון חנוק, בלי משקל ובלי חריזה בכלל, "אתה החבר הכי טוב שלי / ולך אאחל בריאות מכל לבי". זה היה מאוד מרגש. העם הזיל דמעה קולקטיבית.

גם "דורבייה", השיר שגרמה הפגיז בהמשך, יצר אפקט דומה – הפעם, בעזרת עיבוד והפקה שהושקעו בהם, לכל הפחות, שישה שקלים – ובכלל, ניסים גרמה הוכיח השנה שהוא הזמר הטוב ביותר בארץ, ואולי אף בעולם, שעונה לשם ניסים גרמה.

קצת פרופורציות בחיים לא יזיקו: עדן בן זקן היתה השנה, בסך הכל, "מלכת השושנים". יופי, אז כמה פרחים מסכנים סרו למרותה, ביג דיל. זה לא שהיא באמת יכולה להפוך למלכה רצינית, של הכל, כמו למשל ריף כהן, או, אם נרחיק לכת, כמו הגדולה מכולן, האחת והיחידה, האור שבקצה המנהרה, תמצית הסיבה לקיומנו - לינוי.

הרי במוקדם או במאוחר תפקע סבלנותו של העם כלפי חמידותה האנרגטית של בן זקן, והיא תאודה לאחר כבוד. השאלה היא רק אם זה ייקרה לפני או אחרי שהיא תיחסם על ידי באי כוחה של המלכה האם, שרית חדד. או שאולי דיקלה תחזור פתאום מ"קופנגן", תתאפס על כיוון של פופ-מצעדים ותיטול את המושכות לידיה. היא יכולה, אם היא רוצה, אבל זה כבר תלוי בה.

בינתיים, לינוי. אין עוד מלבדה. השיר שבו היא בחרה השנה לכבד את העולם – "אתה עוד אוהב" – קצת מדכא ודי גרוע, אבל יש לה מעיל עור, גורמט, פוני ומבט של "אתה עוד אוהב. חסר לך שלא". לא, אין סיכוי שהתואר הזה היה הולך למישהי אחרת. לינוי, את האחת.

A-WA תימניות מדי ומודרניות מדי. לירון עמרם והפנתרים הם אותו דבר, רק במין זכר. אה, כן, גם את הפרויקט של רביבו אפשר להזכיר, אז בסדר, נזכיר. מה עוד היה לנו בקטגוריה הלא ממש ים-תיכונית הזאת? שיתוף פעולה על טהרת מזמורי תימן בין דקלון לסגיב כהן ועוד אחד, תוסס ורענן יותר, בין עומר אדם למשה פרץ, שהניב את להיט החתונות המרגיז "היא רק רוצה לרקוד".

העניין הוא שאצלנו, בני עדות המזרח, אין דבר כזה "תימני", "מרוקאי", "מצרי", "טריפוליטאי", "חלבי", "עיראקי" ו"פרסי". אצלנו, כולם בני אדם. אפילו האשכנזים. לכן, בראש השנה הבא עלינו לטובה, ועל אחת כמה וכמה במהלך עשרת הימים הנוראים שבהם חייב אדם לתת דין וחשבון על מעשיו ועל דברים שבינו לבין חברו, חובה עלינו לתת כתף חמה ואוזן קשבת גם למי שבימים רגילים היינו נוהגים להתעלם מקיומו.

צמדילד# הוא הרכב מאוד-מאוד מגניב שמורכב משני ילדים ורודים בחולצות לבנות מגוהצות, עם כיפות על הראש. ככל הנראה, הם בני יהדות אשכנז, אבל בשירם האמוני "מודה אני", שיצא לרדיו השנה, היו טבועים גם, כמו בחברה האשכנזית כולה, אלמנטים ים-תיכוניים. יום אחד, בזכותם, יתחילו כל האשכנזים לשיר שירים של מזרחיים, ואז, סוף סוף, אם ירצה השם, נהיה כולנו עם אחד, גדול ומלוכד. הילדים האלה, חמסה עליהם, שיהיו בריאים.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן ששירו של בן מצמבר, "שאנז אליזה" הוא "השיר הגרוע ביותר שנכתב, הולחן, עובד והושר אי פעם, בתולדות הזמר הים-תיכוני ובכלל". בהמשך, אף הוספתי ש"למצמבר יש קול עכור ולא מיוחד שמזכיר קצת, בצבע ובמנעד, קול של אדם רגיל ששואל את הקופאית בסופרמרקט איפה יש מטליות לחות". אכן, לא יפה.

כעת, נוכח העובדה שיום כיפור מתקרב ושהפעם אלוהים עשוי להיות חם עלי במיוחד, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולומר ש"שאנז אליזה" הוא השיר הטוב ביותר שנכתב, הולחן, עובד והושר אי פעם, בתולדות הזמר הים-תיכוני ובכלל. שאר השירים שיצאו השנה (ובכלל) מחווירים לידו ולא שווים אזכור. זה היה סבבה, אלוהים? קול, אז ביי.