כמה הערות על "מלכת השושנים" של עדן בן זקן ו"מודה אני" של עומר אדם
העונה המשמימה שעברה על אקס פקטור נראתה אפילו מעט יותר אומללה לאור ההצלחה של פיינליסטית העונה הקודמת עדן בן זקן. כוכבת האודישן הכי זכור של התוכנית הדהימה עם קול בלתי ייאמן, שיצא מתוך צעירה שנראתה כאילו היא לא לגמרי מודעת לכמה שהקול שלה מדהים. שני להיטי ענק משם, "מנגינה" המרגש ו"מלכת השושנים" המקפיץ, הפכו את בן זקן לנסיכת הפופ הנכונה של הרגע.
עומר אדם, פעם ילד שצעיר מדי לכוכב נולד, היום גבר שגדול אולי על כמעט כל זמר בז'אנר שלו ובכלל, גם כן היה בדרך הנכונה לכבוש עוד פסגה. אחרי "מוזיקה ושקט" שזכה לשבחים מקיר לקיר, עם "בוקרשט" שכתבו לו בעלי מגע הזהב אבי אוחיון ואסף צרויה, דואטים עם משה פרץ וליאור נרקיס ושיר הנושא, "מודה אני" שהצליח לרגש אפילו שהוא יושב על שם של אחד השירים הכי יפים ממילא במוזיקה הישראלית לדורותיה, רק ריאיון טיפשי ומגוחך הפריע לו לקחת עוד צעד קדימה.
בשני המקרים האלבומים לא מגשימים את הציפיות, למרות שהם מאוד מהנים. ברוב שירי האלבום שלה בן זקן נשמעת שוב כמו מישהי שלא לגמרי יודעת איך להשתמש בקול הענק שלה. כמה בלדות סבירות בין מיינסטרים לדיכאון, כמה להיטי דאנס, אבל בעיקר ערבוב של חומרים חלשים, חוסר מיקוד ושיר מעצבן מכל כך הרבה בחינות ("כמה רזית"), הפכו את "מלכת השושנים" לאלבום שהוא אולי משמח אבל בעיקר מאכזב. "מודה אני" הוא דווקא אלבום טוב ומהנה, ארוך מדי מעל לכל ספק, 19 (!) רצועות, וככזה מלא כמובן בהרבה פילרים שלא ברור למה אמן במעמדו של אדם צריך בכלל. עם אדם הבעיה היא אחרת - כמי שנמצא כבר בליגה הגבוהה, מצופה ממנו לעשות איזו קפיצת מדרגה. שירים יותר גדולים, הצהרת כוונות משמעותית יותר. למרבה הצער אדם בחר דווקא למחזר. יש כאן להיטים למכביר, ולא מעט שירים טובים מאוד ("מצאתי בארון" הוא דוגמה לאחד כזה), אבל אדם, בדומה לשותפו למופעים ולאחד השירים משה פרץ, מעדיף רוב הזמן לשבת על הגדר עם אותם חומרים, ללכת על בטוח - ולהשאיר את התעוזה במקום אחר.
ובכל זאת, האלבומים של עומר אדם ועדן בן זקן מסמנים מהפכה של ממש, מהפכה של שמחה, אם תרצו. הפופ הישראלי, לרבות הפופ המזרחי אבל לא רק, לוקה ברצינות עצמית תהומית. אמנים מבזבזים קריירות שלמות על בלדות כל כך רציניות ומלאות מילים גבוהות, שהן א. לא אמינות בשום צורה וב. משעממות עד אין קץ. עידן עמדי, נתן גושן או לירן דנינו, יובל דיין ורוני דלומי - כולם זמרים שגם אם החומרים שלהם טובים, הם אמנים צעירים שחושבים על עצמם כעל אמנים מבוגרים מדי. אין שום דבר רע בדרמה, אבל הומור עצמי זאת ברכה גדולה. מהבחינה הזאת, השנה שעברה על המוזיקה הישראלית הייתה שנה נדירה מבחינת ההומור שהיה בה - הרוח שנשבה מההיפ הופ הישראלי אצל טונה, נצ'י נצ', נתי חסיד וקפה שחור חזק, שיר השנה של אליעד "מתוק כשמרלי", ואפילו ג'יין בורדו - כל אלה העיזו לכתוב שורות מצחיקות - מה שכמעט לא עבד כאן אף פעם. הסצנה שלנו רצינית מדי.
האמנים שציינתי כאן הם ז'אנריים מאוד. במיינסטרים-פופ עצמו הומור הוא דבר נדיר אפילו יותר. גם כשיש שירים שמחים בפופ הישראלי, הם נגועים בדרך כלל בחשיבות עצמית מוגזמת, תוצאה של כישלון ידוע מראש להוכיח שגם אותם צריך לקחת ברצינות - חלק מהתסביך האנטי-פופי של המוזיקה הישראלית. מול הרצינות התהומית של עיליי בוטנר וילדי החוץ למשל, ילדי הפלא של המוזיקה המזרחית מתריסים כמעט ביכולת שלהם להיות קלילים. כאן עומר אדם ועדן בן זקן הם נושאי הדגל, אם כי ראוי להזכיר שליאור נרקיס היה שם לפניהם עוד בימי הקליפ העצום שלו ל"מתוקה". לבן זקן יש שיר נפלא וקורע מצחוק בשם "נרדמת", שמתאר איך חופשה מפנקת ומלאת תוכניות לאהבה וזימה משתבשת כשהיא נרדמת כל פעם "איך שהכל בדיוק מוכן". עומר אדם שר איך בחורה שהוא מאוהב בה גורמת לו, השם ירחם, לנסוע לדימונה ולהתחתן בבאר שבע ("אז הלכתי"). "היא רק רוצה לרקוד" עם משה פרץ ו"בוקרשט" הם שירים שחוגגים פאן, ו"מהפכה של שמחה" הוא שיר כל כך מרים שהוא גרם אפילו ללהקת הפאנק שיטי סיטי להקליט לו קאבר, שהוא מצוין דרך אגב. (כמעט) לא עוד בלדות אהבה מופרכות, הלאה הרצינות המוגזמת. פופ שלא מתבייש להיות פופ, שירים שמעיזים להעלות חיוך בקריצה, זה מצרך נדיר כאן מכדי לא להכיר בזה.
בין האירועים של השבועות האחרונים חמקה מתחת לרדאר הידיעה על מותו של המשורר נעים עריידי, בגיל 65. עריידי, היה משורר ישראלי-דרוזי, שכתב בעברית ובערבית והיה גם חוקר של שירה עברית, בין היתר של אצ"ג. כמה משיריו הולחנו על ידי מוזיקאים ישראלים. הנה אחד מהם, "ירושלים אהובתי", שדימה את ירושלים לילדה אשר כולם רבים עליה, ונראה לי שהוא מתאים במיוחד אחרי האירועים הקשים שעברו על העיר בימים האחרונים.
וזה מה שהיה לערן צור, מלחין ומבצע השיר, לומר על עריידי השבוע בדף הפייסבוק שלו:
"זה היה ב-2003 כשקיבלתי את השיר שלו. פרויקט ששלח מוסיקאים 'תל אביבים' להופיע עם משוררים שמשויכים למקומות שונים בארץ. פגשתי אותו בכפר מרר. הוא היה חשדן כלפיי בהתחלה. הרגשתי כמו מישהו שבא להתגלח על הזקן הדרוזי. אבל אחרי שהוא שמע את השיר נהיינו חברים. נעים עריידי נפטר ביום שישי. כואב לי להיפרד מהאיש היקר הזה, שהיה בשבילי גשר בין התרבות העברית לערבית. לפחות נשאר לנו השיר המשותף 'אהובתי ירושלים'...".