תיסלם והסימפונית
בסך הכל תיסלם היא להקה מעולה. יחידת-רוק מצוינת של סולן עם קול עמוק, שני גיטריסטים דומיננטיים, קלידן משעשע, בסיסט שהוא פועל רוקנרול ומתופף אנרגטי. המון להיטים. שירים קצביים, רגעים של מחאה חברתית. כל זה היה אחלה ל-1982, וזה לא רע גם להיום. החזרה של תיסלם לחיינו לפני בערך עשור, באיחוד שנמשך ונמשך, היא גם כן לא דבר רע: הם נהנים, הקהל נהנה. על הכיפאק. אבל לא רע זה גם לא בהכרח מעניין או חיוני.
כמו האיחוד של משינה, עוד להקת ענק משנות ה-80 שסבב ב' שלה, שנמשך כבר למעלה מעשור, ראוי לדיון נפרד מהסיבוב הראשון - הגיע הזמן לדבר על מה שתיסלם השיגה בסיבוב הזה: שני אלבומי הופעה עם השירים הישנים (זה השני), ופרויקט קצר ימים ונשכח שכלל דמויות מצוירות, מעט שירים חדשים שלא קרה איתם יותר מדי, וזהו. יובל בנאי אמר - נדמה לי שבמסגרת הסרט התיעודי על משינה - שללהקה הזאת מגיע עוד אלבום גדול אחד. לכן משינה ממשיכה להקליט חומר מקורי ולהופיע איתו. זאת יומרה שלתיסלם אין: רוב חבריה כבר אינם מוזיקאים פעילים, והפעיל שבהם - יזהר אשדות, הוא שיאן ישראל בהוצאת ריליסים מיוחדים. למרות שבעיניי אלבומי האולפן שלו מלאים בשירים יפים, יש לו אלבום הופעה או אוסף על כל אלבום אולפן. רוצה לומר: הם רצים שוב על הבמה כי הם נהנים מזה - סיבה מצוינת, בלי ציניות - אבל לא כי יש להם משהו חדש להגיד.
מה שבאתי להגיד כאן הוא פשוט: לתיסלם יש שירים נהדרים, באמת קלאסיקות, אבל כמה כבר אפשר לשמוע את "רדיו חזק"? את "בוקר של כיף"? את "תנו לי רוקנרול"? וכך גם החידוש: תזמורת פילהרמונית זה עניין נחמד, אבל זה גם עסק שהפך להיות איזה סטנדרט במוזיקה הישראלית - כמות האמנים הישראלים שהופיעו והקליטו בשנים האחרונות עיבודים קאמריים או פילהרמוניים לשירים שלהם או רב מנשוא. רשימה חלקית: עברי לידר, הדג נחש, אסף אמדורסקי, שלומי שבן, ערן צור, קורין אלאל, אהוד בנאי, מתי כספי, אביב גפן, יהודית רביץ ועוד ועוד. זה לא הופך את הטוויסט של תיסלם למרגש יותר או חתרני יותר. ממילא העיבודים לא הלכו מספיק רחוק כדי לשנות באופן רדיקלי או להציג באור חדש באמת את השירים.
14 שירים יש כאן, כולם ממיטב הרפרטואר. ברובם אפשר לשמוע את הקהל נהנה בטירוף, לפעמים ברמה שהוא אפילו יותר דומיננטי מהתזמורת - אין באמת ספק שהדברים האלה עברו יותר טוב באנרגיות של הופעה מאשר בהקלטה עצמה. אולי לו הייתי נוכח בהופעה הזאת, הייתי נהנה יותר. אבל האמת שהרצועה הכי מעניינת באלבום הזה היא רצועת הפתיחה "אוברטורה", שעליה אחראי אילן מוכיח וכוללת מוטיבים מכל מיני לחנים של תיסלם שחברו ליצירה חדשה. איזה יופי. אבל מכאן, זה בעיקר עוד מאותו הדבר.
פדרו גראס - "אלוהים בג'ימייל (געגועים)"
אני לא מרבה לכתוב כאן על סינגלים, אבל יש מקרים חריגים. הסינגל המרענן של השבועות האחרונים הוא קטע ספוקן וורד משונה ומצחיק בשם "אלוהים בג'ימייל (געגועים)" של פדרו גראס, שם הבמה של עמית אולמן מהמופע של ויקטור ג'קסון ומופע ההיפ-הופ-פילם-נואר "העיר הזאת". השיר ממשיל את סיפור הקשר בין אלוהים ועם ישראל לקיום אינטרנטי, שמתחיל באפיזודה משעשעת על הקושי שלו למצוא שם משתמש בדואר האלקטרוני, ומסתיים בקריאת געגוע לאל שכבר אי אפשר ליצור איתו קשר. בשמיעה ראשונה חשבתי שזה דימוי אינפנטילי מאוד, אבל נדמה לי שטעיתי. מבעד לחזות המשועשעת מסתתר עיסוק אינטליגנטי בשאלות גדולות, לא רק על אמונה אלא גם על עולם הדימויים שאנחנו חיים בו ב-2015. מאוד עוזר גם שיש לו פזמון סוחף מאוד.
אני חושב שלא הייתי מתעכב כל כך על השיר הזה אם לא הייתי חושב שאפשר לזהות בו רגע מעניין. קודם כל, זה הרגע שבו חברי המופע של ויקטור ג'קסון מתחילים את הדהירה שלהם קדימה. אחרי שני אלבומים וחצי ושורת מופעים וקטעי וידאו שהם קאלט אצל נוער וחיילים, השלישיה הזאת - איציק פצצתי, ג'ימבו ג'יי ופדרו גראס - מתפצלת כדי לעלות על פני השטח. איציק פצצתי הפיק את האלבום עטור השבחים של נצ'י נצ' וכרגע עסוק באלבום של מיכל לוטן. את ג'ימבו ג'יי, שגם הוא ייעץ באלבום של נצ'י נצ', ראיתם כולכם בפארודיה הספורטיבית המושלמת שלו על "מתוק כשמרלי" - "בלוק כשבארקלי" - ופדרו גראס מתחיל עכשיו. מי שראה את החבורה המוכשרת בטירוף ובעיקר הכריזמטית כל כך במופעים של "העיר הזאת", יודע על מה מדובר. בכלל, לא מופרך להניח שההצלחה של "העיר הזאת" הייתה אחד הזרזים לשובו של הראפ הישראלי לאופנה. הרגע השני, שכנראה ארחיב עליו כבר בפעם אחרת, הוא העיסוק החוזר במוטיבים של דת ויהדות אצל מוזיקאים שלא נחשבים חלק מ"ארון השירים היהודי", כמו שזה נקרא בגלי-צה"ל. כמעט עשור אחרי התפוצצות הפיוטים, בשנתיים האחרונות הייתה שורה ארוכה יחסית של אמני רוק ישראלים ששרו על סיפורים מהתנ"ך. לא עניין של מה בכך. בקיצור, כדאי לעקוב.