היפ הופ 2015: טראפ, שובו של הנאו-סול ו-7 אלבומים גדולים

שנת 2015 היתה שנת היפ הופ מצוינת. כמעט בכל אחד מחודשי השנה יצא לפחות אלבום אחד שראוי להיכנס לרשימות "אלבומי השנה" של ההיפ הופ. ישנם כאלה שיכולים וצריכים להופיע גם בסיכומים ה"כלליים" של המוזיקה שיצאה השנה. לא רק כי הם אלבומים טובים אלא כי בשנה החולפת עושה רושם שיותר מתמיד, יותר ויותר אמני היפ הופ יוצאים מהקופסה שמגדירה אותם כ"ראפרים" ותו לא. גם חובב סאונד ה"בום-באפ" המסורתי שכמותי חייב להעריך את ההתפתחות המוזיקלית של אמנים שונים שלא חוששים לשלב סגנונות נוספים ביצירה שלהם ועדיין להישאר אמני היפ הופ במובהק. אותם אמנים מצוידים היום במודעות לכך שבשנת 2015, הם מכתיבים את הטון במוזיקה ויכולת לתרגם את האחריות הזאת לרב-גוניות מבורכת (לרוב).

השנה חזינו גם בהמשך התחזקותו של סגנון ה-"Trap", המאופיין בריבוי אפקטים ותופי 808, ובאופן כללי מייצג רוח רחוב חופשית שלא מפחדת מטראשיות אלא עונדת אותה בגאווה. ב-2015 הטראפ הוא ללא ספק הז'אנר השולט ברחבות הריקודים. החשיפה הנרחבת לה זכה הסגנון בשנה שעברה עם שמות כמו Migos ו-Young Thug, התעצמה אף יותר השנה עם אמנים כמו טראוויס סקוט ו-Fetty Wap (ללא ספק השם החם של הרגע, שבביקורי בניו יורק לקראת סוף השנה כמעט לא עבר יום שלא הוזכר בהקשר כזה או אחר). גם אם מדובר בטרנד חולף שיילך בדרך כל קראנק, את שנת 2015 הוא יכול לרשום על שמו בדברי הימים של ההיפ הופ.

לצד הטראפ פרחו השנה מחדש גם ה-R&B והסול (הנאו-סול, ליתר דיוק) שהצליחו לחזור למרכז הבמה, אחרי שנים של דשדוש יחסי. שובו המפתיע של D'angelo בסוף שנת 2014 היה רק רמז למבול של השנה הנוכחית. שמות כמו Miguel, Post Malone ו-Ty Dolla $ign, בעלי סגנונות שונים אך בני אותה "משפחה" מוזיקלית, כיכבו השנה במצעדי המוזיקה ולקראת סוף השנה הצטרפה לחגיגה גם אריקה באדו עם מיקסטייפ חדש, חמש שנים אחרי אלבומה האחרון. בראש המגמה עמד השנה דה וויקנד שפרץ בגדול אל המיינסטרים עם אלבום מצוין ושירים בפרופיל גבוה כמו "The Hills".

כאמור, ריבוי האלבומים הטובים הופך את מלאכת סיכום השנה לקשה מתמיד. ובכל זאת, הנה כמה אלבומים ששווה להרחיב עליהם במילים.

גוסטפייס קילה לא היה הראפר הוותיק היחיד שהצטיין בשנת 2015. ראפרים כמו אריק סרמון וסקארפייס הוציאו אלבומים שהוכיחו שהם עדיין בכושר ועמוק אף יותר במחתרת, הצמד Blackalicious התאחד לאלבום מוצלח אחרי עשור של שקט (למי שתוהה על היעדרותו של דוקטור דרה מהרשימה, כתבתי עליו בנפרד כשיצא האלבום). וישנו ראפר אחד שלא מפסיק לעבוד ולא מפסיק להרשים: אמנם בעולם ההיפ הופ גוסטפייס יהיה מזוהה לנצח עם הרכב הבית, הוו-טאנג קלאן, אבל מאז שיצא אלבום הסולו הראשון שלו בשנת 1996 הוא נמצא במגמת עלייה מתמדת שהפכה אותו לשם בולט ומוערך בזכות עצמו.

אחרי אלבום מצוין לקראת סוף שנת 2014, טוני סטארק (אחד מכינוייו של גוסטפייס) לא נח לרגע וכבר בחודש פברואר שחרר אלבום משותף עם הטריו הקנדי BADBADNOTGOOD והמפיק Frank Dukes. גוסט יודע להתאים את עצמו לכל סגנון לו יידרש, והסאונד האפל של BADBADNOTOOD מוציא ממנו ראפ מחוספס וחד מתמיד, גם כשהוא אינו מכביד בו במילים. בחלק מהשירים גוסטפייס לא משתתף או מסתפק בבית אחד שמאפשר ללהקה להכתיב את האווירה של האלבום.

גם האלבום השני שהוציא השנה גוסט, המשך לאלבום המשותף עם המפיק אדריאן יאנג משנת 2013, מצטיין ביצירת אווירה, אך פה הסיפור הוא שונה. סימפולי הסול של אדריאן יאנג והסאונד האנלוגי שלו הם מגרש משחקים מושלם עבור גוסטפייס להמשיך את סיפור הדמות של טוני סטארק/גוסטפייס קילה. עם צוות מסייע שמורכב מחברו הטוב Raekwon, המשחק דמות ראשית בסיפור, ומראפרים מכל קצוות הקשת (מווינס סטייפלס עד ל-Chino XL), גוסטפייס ואדריאן יאנג בהחלט משאירים טעם של טרילוגיה. היכולת של גוסטפייס לבחור שיתופי פעולה כל כך מעניינים הופכת אותו למרתק לא רק כראפר אלא גם בתור מוזיקאי מסוגו של מייק פאטון, שמשאיר את מעריציו סקרנים לשמוע באיזו עטיפה מוזיקלית יופיע בפעם הבאה.

אלבום הבכורה של וינס סטייפלס מעט מבלבל. מצד אחד מדובר באלבום כפול, מצד שני האלבום מורכב משירים קצרים ברובם שמסתכמים תוך 57 דקות. מחד הוא מכיל כמה שירים מאוד אפ-ביטיים ומאידך מאוד קודר ורציני. הראפר מלונג ביץ', קליפורניה, הגיע לאלבום הזה כדי לפרוק. בין אם סטייפלס מספר על פשעים שביצע או מנסה להבין את אי השוויון החברתי בחסות המערכת, בכל שיר הוא מצליח להעמיק עוד יותר במציאות העגומה שהוא ורבים כמותו מכירים מקרוב. כשחשף סטייפלס בחשבון האינסטגרם שלו את עטיפת האלבום, המזכירה את עטיפת "Unknown Pleasures" של ג'וי דיוויז'ן, ליווה את התמונה הסבר לשם האלבום: קיץ 2006 הוא נקודת הזמן שבה "האהבה הפרידה בינינו". No I.D, מפיק האלבום בפועל, הצליח להתאים את הסאונד של האלבום לסיפור שרצה סטייפלס לספר – אפל, כבד ואיטי, גם ברגעים המקפיצים של האלבום.

חשוב להדגיש שעל אף כל הנאמר, לא מדובר באלבום מדכא. גם בטקסטים הקשים והנוקבים של סטייפלס, הוא נשמע טבעי ושופע סוואג. הוא נשמע כמי שהיה יכול להמשיך לדבר שעות אבל עוצר את עצמו כאשר הוא חש שהמסר עבר. רבים מהשירים (והאלבום כולו בשיר הסיום) נקטעים במפתיע. השילוב בין אינטליגנציה, רגישות, כנות וסטייל ממקם את "Summertime 06" בין המרשימים והממכרים שבאלבומי השנה בפרט והתקופה האחרונה בכלל.

בדומה לחברו הטוב וינס סטייפלס, גם ארל סווטשרט שחרר אלבום אפל וכבד. אף על פי כן אי אפשר לטעון שמדובר באלבומים דומים (למרות שסטפיילס עצמו מתארח באלבום). את סווטשרט של האלבום הזה לא מעניין סוואג. הוא לא מנסה להיות ידידותי למאזין. בדומה לאלבום של סטייפלס, גם סווטשרט ממקד את האלבום הזה בתקופה מסוימת – תקופה שבה החליט להישאר בבית בעקבות קרע במיניסקוס. אולי זו החוויה עצמה ואולי זו ההתבגרות של סווטשרט שהוציאו ממנו אלבום כל כך חשוף וחזק. האלבום מרגיש כמו סיור במרחב הפנימי של האמן – המקום שבו סווטשרט גר והמקומות שגרים בתוכו. הסינגל "Grief", בקלות אחד משירי השנה, מזקק את התקופה שמרכז האלבום לטקסט כן עד כאב. השימוש האינטנסיבי בסמים, החשדנות שסווטשרט פיתח בנוגע לבני אדם, הסיפורים על התקופות הפרועות בדירה הקודמת והניסיון לשמור על השפיות בתוך הכאוס – סווטשרט שם את הכל על השולחן ולמאזין, כמו שהוא אומר בשיר – אין ברירה אלא להקשיב.

מבין האמנים שנמצאים היום במיינסטרים, אייסאפ רוקי (הידוע גם בכינויו Pretty Flacko) הוא המעניין ביותר. שנתיים אחרי אלבום הבכורה הפושר Long.Live.A$ap, לאלבומו השני רוקי הגיע ממקום אחר לחלוטין. המקום הזה נקרא "אירופה", היבשת בה נרקח חלקו הגדול באלבום ובה הכיר (ברחוב) את הזמר הבריטי ג'ו פוקס שמתארח בכמה וכמה שירים באלבום. רוקי ספג השראה באירופה גם מיאסין ביי (מוס דף) ששוהה בה כיום יותר מבארצות הברית. כמו כן, במהלך העבודה על האלבום איבד רוקי את חברו הטוב A$AP Yams שנפטר ממנת יתר.

את השפעת מאורעות השנתיים האחרונות אפשר להרגיש היטב באלבום. הטקסטים נעים בין רגעים של התפארות באורגיות ובפרטנריות המרשימות שלו (עם רמיזות לא דקות במיוחד לריהאנה וריטה אורה) לרגעים של בגרות והתפכחות. המפיקים המוזיקליים, ביניהם קניה ווסט, דיינג'רמאוס ומארק רונסון, הצליחו לקלוע לטעמו המתפתח של רוקי, כך שאפשר למצוא באלבום רגעים פסיכדליים וטריפיים במיוחד לצד הסאונד המוכר עמוס ההשפעות הראפ הדרומי (שגם מיוצג על ידי אורחים כמו ג'וסי ג'יי ו-UGK). כיוון שרוקי עדיין נמצא בתחילת דרכו, האלבום מרגיש כמו אלבום מעבר בין דמותו בתחילת הדרך לרוקי משודרג ובוגר יותר. לא, הוא לא יהיה צ'אק די הבא, אבל בהחלט ימשיך להתפתח מוזיקלית וטקסטואלית גם בלי לאבד את סימני ההיכר שלו.

לו הרשימה הזאת היתה דירוג של ששת האלבומים הטובים של 2015, כנראה לא היה מופיע בה האלבום של דה גיים. הוא פחות טוב מאלבומים כמו אלה של ג'ואי באדאס ואקשן ברונסון, ובכל זאת אני מוצא עצמי מכניס את האלבום הזה לרשימה ומדיר ממנה (בלב כבד) את האלבומים האחרים. למה אני עושה את זה (ומפתיע בכך גם את עצמי, יש להוסיף)? ובכן, האלבום של דה גיים מהנה כמעט לכל אורכו. דה גיים אמנם כותב מוכשר יותר מרוב הגנגסטה ראפרים שאיתם הוא עובד או עבד, אך בסופו של יום הוא עדיין ראפר די מוגבל ולא עמוק במיוחד שמרבה להשתמש בניים דרופינג ולהישען על הופעות אורח. לנוכח אותן מוגבלויות, הרעננות של האלבום מרשימה אף יותר. בדרך כלל אלבומים שעמוסים ביותר מדי הופעות אורח נשמעים כמו בלאגן לא מגובש, אך אצל דה גיים נשמרת אחידות, על אף הקצוות השונים של הסקאלה שנפגשים בו. קיו טיפ, קנדריק לאמאר, דוקטור דרה, פיוצ'ר, דרייק, קניה ווסט, וויל איי אם ועוד – כולם משתלבים היטב באווירת הכיף הקליפורנית של דה גיים (הרבה בחסות הביטים המעולים באלבום), שסוגר אלבום המשך מוצלח לאלבום הבכורה שלו משנת 2005.

טוב, ידעתם שזה יבוא. האלבום שהוכתר לאלבום השנה לא רק בהיפ הופ, אלא במוזיקה (לא הפתעה גדולה אפוא ב-2015) קיבע סופית את המגמה שהלכה וחלחלה בז'אנר: היום כבר לא מספיק להיות ראפר טוב. סקילז תמיד יהיו חשובים. לקנדריק יש לא מעט, אבל את הדרך הפשוטה והמסורתית להביע אותן הוא שומר להופעות אורח אצל אמנים אחרים. כאשר יצא הסינגל "I", בסוף שנת 2014, הרימו לא מעט "היפ הופ הדז" גבות לנוכח השיר השמח והשונה מאוד סגנונית ממה שמענו מקנדריק עד לאותו רגע. אני יכול רק לשער שקנדריק היה מודע לזה מראש וגם לכך שעם צאת האלבום יתברר המקום של השיר הזה במכלול השלם של האלבום. ככה עובד קנדריק. את האלבומים שלו הוא בונה כיצירה אחת שלמה, מעבר לאוסף טראקים שחוברו יחד.

הסיפור הפשוט של קנדריק עצמו והתמודדותו עם התהילה, על צדדיה הנעימים והקשים גם יחד, ושובו הביתה לקומפטון, רוויים משמעויות פוליטיות-חברתיות על מצבה של הקהילה האפרו האמריקאית, כולל ביקורת פנימית. העומק הזה מלווה ב- (או שמא מלווה את?) גיוון מוזיקלי שגורם לאלבום להישמע לפרקים כמו אלבום ג'אז אקספרימנטלי, לפרקים כמו אלבום פ'אנק ולפרקים גם כאלבום הארדקור היפ הופ. גם בקולות האורחים באלבום משתמש קנדריק במקומות הנכונים, כקישוטים המוסיפים עוד צבע ועומק לסיפור. הקליפים המושקעים והחכמים שיצאו לכמה משירי האלבום הצליחו להוסיף מימד ויזואלי מרתק לסיפור ולהתכתב עמו אך גם להרשים ולעמוד בזכות עצמם. כמעריץ גדול של טופאק, שדרג קנדריק את המאבקים הפנימיים והחברתיים של הראפר המנוח ליצירה מעמיקה ומגובשת שהייתה ממלאת את טופאק בגאווה. לו היה חי, כנראה לא היה נעלם לקנדריק באמצע השיחה כפי שעשה בשיחה המדומיינת בין השניים באלבום.