פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 72: מאיה בוסקילה חוזרת לעצמה. כמעט

      עומר אדם מדגמן תדמית מבוגרת, מאיה בוסקילה מציגה תדמית איכותית אך מיושנת, גל חייק נוראי ודנה פרידר וכהן@מושון עושים כיף. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 72: מאיה בוסקילה חוזרת לעצמה. כמעט

      עומר אדם - "אחרי כל השנים" (3:27)

      מי היה מאמין: עומר אדם גילה את האור, התחבר לאדמה ולשאר גורמי הטבע, גידל ראסטות, הפסיק להתקלח והפך למוש בן ארי. כן, מדובר באותו אדם (תרתי משמע חחחח) שטס - בחליפה ממותגת, עם שני קילו וחצי זהב על הגוף - לחופשת קזינו ברומניה עם חברים ("בוקרשט"), התבאס לאחרונה קשות על בחורה ש"אין מה לעשות איתה, היא רק רוצה לרקוד" והחזיק מעצמו "ילד טוב בגוף של ילד רע".

      האם "אחרי כל השנים", שירו החדש - הקטן, האינטימי, הבוגר, הבשל והאקוסטי - הוא עדות ראשונה לאדם, עומר אדם, שמנסה להמציא את עצמו מחדש? מצד אחד, זה נראה די רציני: הסינגל הראשון שאמן מוציא לרדיו מתוך אלבום חדש נוטה, פעמים רבות, לשקף את רוח האלבום. מצד שני, הסינגל הראשון הזה מקדם, על הדרך, את סיבוב ההופעות המאוד לא רוחני שלו עם משה פרץ - "מהפכה". כלומר, יש לנו פה בעיית אמון קלה עם הבחור.

      ככה, כמו שהוא, במנותק מהקונטקסט, "אחרי כל השנים" הוא בלדת אמצע הדרך סבירה, נעימה וגלגלצית במיוחד. גם אדם ובאי כוחו, כך נדמה, הבחינו בשינוי מסוים ברמת הפתיחות של עורכי הפלייליסט לאמני הז'אנר והימרו על ניצול המומנטום. למעשה, הם הלכו כאן רחוק עד כדי כך עם הטקטיקה הזאת, שבכלל לא בטוח שהשיר הזה מתאים לרוח טורנו המשובח והמקופח. בעצם, הוא כאן רק בזכות עומר אדם - שהוא, כשלעצמו, ללא ספק אחד מהחבר'ה.

      מעניין, אולי אפילו קצת מרגש, לשמוע את קולו של אדם משתלב בעיבוד כה עדין, כה מינורי וכה לא מזרחי. התוצאה - הן בזכות החספוס המובנה של אדם והן בהשפעת העיבוד המפתיע (אסף צרויה) - ראויה למדי. היה לה פוטנציאל להיות יותר מזה, הרבה יותר, אבל הטקסט הסכריני והקלישאתי של אבי אוחיון ("דרך השלום") היה זוכה, לכל היותר, בציון 65 אם הוא היה מבחן בחיבור בכיתה ה' ("ולך לבי מוקיר תודה / תמיד תהיי לי יחידה / עד סוף ימיי אתן לך הכל / אתן לך הכל") והלחן הצפוי והמרוח (של אותו אוחיון), בכלל, מוציא מהאנרגיות הטובות של מוש בן ארי - סליחה, עומר אדם - כמעט את כל הרוח.

      מה נשאר? לא הרבה, אבל סוף סוף, אחרי שתי מהפכות ("המהפכה" עם משה פרץ ו"מהפכה של שמחה" עם ליאור נרקיס) וחור אחד גדול בראש, אפשר להקשיב לשיר של עומר אדם ותוך כדי זה גם לנוח.

      (שני כוכבים וחצי)

      מאיה בוסקילה - "באמצע יום" (4:20)

      במקום לחפש הכרה מחודשת בעזרת התנגחות פומבית בגלגלצ, חבל שמאיה בוסקילה לא השכילה אז, לפני כמה חודשים, פשוט לשלוח לרדיו את הסינגל המוצלח הזה, הראשון שלה מזה שנים. פתאום, אחרי טריליון שירים איומים עד בלתי שמיעים, חוזר לתמונה ירון כהן, שכתב והלחין לבוסקילה בזמנו את הלהיט המסחרר "סיפור מכור", ומוכיח שהוא עדיין זוכר כיצד מלחינים פזמונים גדולים ומנצחים.

      הדיווה הדווקאית, מצדה, שמתעקשת להמשיך להיות כמו ריטה ושירי מימון ולא כמו שרית חדד וזהבה בן, מבצעת את בלדת הרוק הגדולה, המנצחת והמאוד ניינטיזית בתשוקה מרשימה עד כדי כך שלפתע עולה חשד שאולי היא בכל זאת יודעת מה טוב בשבילה. מדוע רק חשד ולא הוכחה ניצחת? מפני ש"באמצע יום" שבוסקילה שרה עליו היה לפני הרבה מאוד ימים, כשבלדות רוק מוגזמות ונטולות תחכום היו באופנה, סלין דיון היתה מודבקת על ארוניות של נערות מאוהבות ואדל היתה בת ארבע וחצי. כלומר, זה אולי באמת מה שטוב בשבילה, נכון לשנת 1997.

      גם אם הוא היה יוצא לרדיו קצת אחר כך - נאמר, ב-2003, השנה שבה בוסקילה הפציצה עם "סיפור מכור" - זה עוד היה עובר, מתקבל על הדעת, אבל ככה, בימינו אנו, זה נשמע יותר מיושן מערוץ 1. יעקב למאי, האשם המרכזי בכך, הוא מעבד מוזיקלי מוכשר, מוערך ועסוק מאוד, אבל, לפחות במקרה הזה, הוא כנראה שכח לשים את היד על הדופק בכל הנוגע למה שהילדים והילדות - קהלה הטבעי של בוסקילה - שומעים היום באמריקה. אם כוונתו היתה לעצב סביב בוסקילה אווירת רטרו, אז הוא יותר מדי הצליח פה. אם לא, אז הוא יותר מדי נכשל פה.

      ובכל זאת, להבדיל מ"השתגעתי", הסינגל הקודם שלה, שלא השתגעתי עליו כאן, "באמצע יום" הוא שיר שבו בוסקילה מגלה סימנים ראשונים של חזרה לעצמה. בשלב הבא, היא צריכה לחזור ל-2016.

      (שלושה כוכבים)

      גל חייק - "חכי דקה" (4:09)

      הלב, רחמנות עליו, לא עומד בעומס הזה. הוא נבעט ("לך נתתי את הכל"), נחבט ("לך נתתי את חיי"), נמחץ ("איך פתאום ביום בהיר, עולמי חרב עליי"), מטולטל ("לא אמרת שאת הולכת"), מובער ("לא אמרת שזה נגמר"), מתכווץ ("רק מכתב ליד הדלת") ואז, עוד לפני הפזמון הראשון, מתפוצץ ("זה כל מה שנשאר").

      כל זה קורה בגלל שמישהי שזרקה את גל חייק, אחיינו של שיקו חייק, במפתיע, טסה לחו"ל, והשאירה אותו גם בודד, גם גלמוד וגם לבד. או, כפי שהעניין מתואר בהודעה לעיתונות (לא נגעתי, שכך יהיה לי טוב): "סיפור אהבה אמיתי שחווה חייק בחייו לפני מספר שנים על אהובה שבחרה בדרכה האחרת ברגע מוחלט לעזוב ולחיות בחו"ל (להמחשה אפילו אפשר לשמוע בשיר שהוא מנסה להתקשר אליה ואז את המטוס ממריא לאוויר)".

      הדרמטיות שבה הפרידה הזאת מוגשת, כמו גם אופייה הטורקי משהו, מעידה כנראה על כך שהילד מושפע מדודו, או שהיא אולי, במקרה, קשורה לזה שדודו הפיק את השיר מוזיקלית. התוצאה, מכל מקום, קצת קשה להאזנה, אבל מאוד משכנעת. להמחשה, אפילו אפשר לשמוע בשיר שהוא מנסה להתקשר אליה ואז את המטוס ממריא לאוויר.

      (שני כוכבים)

      כהן@מושון ודנה פרידר - "כל אחד" (3:02)

      הסינגל השני מתוך "לשיר איתה", אלבום המחווה לשושנה דמארי ז"ל, מוצלח הרבה יותר מזה הראשון, של דנה עדיני ודניאל סלומון, שחטף כאן לאחרונה. צמד הראפרים החמודים והכמעט-מגניבים כהן@מושון צירפו אליהם את דנה פרידר הלא זמרת, הקליטו איתה קאבר ל"כל אחד" של דמארי ויצא להם מזה קטע היפ הופ מטולא, הזוי, קצת מפחיד ומאוד מהנה.

      מ"כל אחד" המקורי הם לא השאירו הרבה - למעשה, רק שתי מלים נותרו פה מהשיר הישן ("כל אחד") - אבל הסימפולונצ'יק הזה, שנשמע קצת כמו רוח רפאים של שושנה דמארי שנדחפת למיקרופון ומכניסה אינפוט סהרורי בסוף כל תיבה, עושה את השיר. נכון, זה קאבר שמהווה חלק מפרויקט רציני וכבד ראש, אבל העיבוד שכהן@מושון יצרו כאן, כמו גם העובדה שדנה פרידר בעסק, מוסיף לביצוע רוח שטות מבדחת - וכן, איכשהו, למרות החוצפה הגימנזיסטית של הצמד, הביצוע הזה רק מוסיף כבוד לזיכרה של דמארי. כבוד וקוליות.

      (ארבע כלניות)