1. ההכרזה על הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין, "אש על הים", לא עוררה הפתעה מיוחדת. כבר בכתבה הראשונה ועוד לפני שצפיתי בו, הכרזתי שהוא המועמד העיקרי לזכייה, והסיבה היתה פשוטה: השנה הזו בפסטיבל (וגם באירופה), עומדת בסימן מבקשי המקלט והמהגרים, ואחרי צפייה בסרט ניתן רק להגיד שנכון שהעניין הזה שיחק תפקיד, אבל גם שדב הזהב שניתן לג'יאנפרנקו רוסי, יוצר הסרט, הוא מוצדק מאוד.
כי מעבר לסטטוסים בפייסבוק, או לדעות לכאן או לכאן, או להכרזה של "מסתננים" מול "מבקשי מקלט", או לוויכוחים על "העתיד של אירופה או של ישראל או של העולם המערבי", יש כמות מטורפת של אנשים (ובסרט רואים איך הכמות הזו רק הולכת וגדלה, ולא מפסיקה אף פעם) שמוכנים לעשות הכל כדי לעזוב את הבית שלהם. וכל מה שהסרט עושה, הוא לשים אותם מול הצופים. הדבר הכי חשוב זה להפסיק להתעלם. לדעת מה קורה. אחר כך, כל אחד יכול להחליט בעצמו.
2. נקודה נוספת ששווה לגעת בה היא הרמה הכללית של הסרטים שהוצגו בו: פסטיבל ברלין ידוע במשך שנים כמקום שבו סרטים כבדים ופחות קומוניקטיביים תופסים את מרכז הבמה. אז נכון, גם השנה היו הרבה מאוד סרטים כבדים, אבל ההכרזה על "יחי הקיסר" כסרט הפתיחה, נתנה את הטון לברלינלה ה-66 כפסטיבל שבאמת יש בו הכל בשביל כולם - קומדיות, מלודרמות, ובין הסרטים שאני ראיתי היו שלוש קומדיות מוצהרות שבהן הקהל לא הפסיק לצחוק.
אבל זה לא רק זה: כבר שנים שיש דיבורים על להזיז את הפסטיבל לזמן אחר בשנה - גם מפאת הקור השורר בבירת גרמניה, וגם מפאת תזמון מול פסטיבלים אחרים, שהוביל לרמה איכותית נמוכה יחסית. מניסיון אישי אומר שבניגוד לשנה שעברה למשל, שבה היו סרטים בלתי נסבלים, הפעם כל הסרטים שראיתי (18 במספר) היו לכל הפחות מעניינים וברי צפייה. נקווה שימשיך כך גם בשנה הבאה.
3. בנוגע לסרטים הישראלים, על ארבעה מהם כבר כתבתי וסערת אודי אלוני, שג'נקשן 48 שלו זכה בחביב הקהל במסגרת הפנורמה (יחד עם "מי יאהב אותי עכשיו?" של האחים הימן) עדיין לא שככה לגמרי, אבל את הסרט הישראלי האחרון (מתוך חמישה) שצפיתי בו בפסטיבל, אתם יכולים לראות ממש עכשיו בסינמטקים - זהו "קפה נגלר" של מור קפלנסקי, דוקומנטרי בן שעה מהנה במיוחד, שכבר התקבל לפסטיבל מינכן ויש לקוות שיעשה סיבוב נאה בשאר העולם.
כמו תמיד בברלין, הסרטים הישראלים זוכים לאהדה גדולה מאוד והקהל נוהר לראות אותם, ובהחלט יש סיבה טובה. גם לסרט שהכי פחות אהבתי, זה של אלוני, יש איכויות קולנועיות ברורות, ואחד הדברים המעניינים ביותר בקשר לכל חמשת הסרטים - (גם "קפה נגלר", למרות שבמידה פחותה הרבה יותר) הוא שהם עוסקים בשונה או במקום שזר לצופה היהודי שגר בין גדרה לחדרה: כפר בדואי בפזורה, מתקן חולות, שכונה פלשתינית בלוד: מקומות שבדרך כלל אנחנו שומעים עליהם רק בחדשות ורק בנסיבות לא מחמיאות, מקבלים במה. עוד סיבה למה קולנוע הוא דבר כל כך חשוב.
4. והמלצות אחרונות על סרטים שלא כתבתי עליהם, גם אם בקצרה: "A dragon arrives"!, סרטו האיראני האדיר של מאני חגיגי, הוא ספק תעלומה בלשית, ספק סרט מדע בדיוני, ספק דוקומנטרי. ומכל המיש-מש הזה, המצולם די מדהים, יוצאת תוצאה מהפנטת שיש לקוות שתגיע לארץ ותוקרן על מסך גדול שכל כך מגיע לה. עוד סרט ששווה לראות הוא "קומונה" של הבמאי הדני תומס וינטרברג, הזכור כאחד מאבות "דוגמה 95". הסרט הוא מבט מלנכולי אך גם מלא הומור בחיים של קומונה בקופנהגן של שנות ה-70, והוא מבוסס לפחות בחלקו על זכרונותיו של הבמאי, שגר בצעירותו בקומונה כזו. אנצל את ההזדמנות הזו להמליץ גם על סרטו התיעודי של אלכס גיבני (בשיתופו של העיתונאי יוסי מלמן), "ימי אפס", על וירוס הסטוקסנט, שמעלה שאלות חשובות וקצת מפחידות לגבי איך נראות המלחמות הנוכחיות, אלה שרוב הזמן אנחנו לא מודעים אליהן, וגם על "Miles Ahead", הסרט על מיילס דיוויס שביים דון צ'ידל, שגם מפליא להיכנס לנעליים של אגדת הג'אז בתפקיד הראשי.
5. בשורה התחתונה: לכו לקולנוע. זה באמת כיף גדול.