(בסרטון: הטריילר של "22.11.63")
The Night Manager
מה: מיני-סדרת ריגול בת ששה פרקים בהפקה משותפת של BBC הבריטית ו-AMC האמריקאית, על פי "מנהל הלילה" של ג'ון לה קארה, בכיכובם של טום הידלסטון ויו לורי. סיפורם של מנהל לילה במלון פאר בציריך ואיש עסקים עשיר, שניהם בריטים, שהאחד מהם הוא מנהל לילה ברשת מלונות בינלאומית שנסחף לעולם הביון, והאחר סוחר נשק וסמים. גם עם אליזבת קולמן (ברודצ'רץ').
למה כן: מי שאוהב את מותחני הריגול שלו אלגנטיים, מצוחצחים ואוב?ר-בריטיים כנראה יהנה. גם כאשר יש אירועים מסעירים הם מתוארים באיפוק יחסי, ואותה רוח שורה גם על הדיאלוגים, הסומכים על האינטליגנציה של הצופה. הידלסטון ולורי מעולים כמו תמיד. זה נכון לחוד - הידלסטון מצליח לעבור גם כמישהו בעל יושרה ואומץ גדולים וגם כאדם רגיל (ולא פלצן), לורי מקסים ומפחיד בה בעת - אבל בעיקר ביחד. המפגשים ביניהם על המסך יוצרים מתח ממגנט.
למה לא: יש לה רגעים מטופשים ו/או שחוקים שלא עושים עמה חסד. אחד כזה מגיע כבר בהתחלה, כאשר הידלסטון הולך בשאננות קלישאתית בכיכר תחריר הנפיצה במהלך ההפגנות האלימות של ההמונים.
22.11.63
מה: מיני סדרה של רשת Hulu על פי רב מכר מאת סטיבן קינג. במרכז העלילה עומדת דמותו של ג'ק אפינג (ג'יימס פרנקו), מורה תיכון שנסחף למסע בזמן לארה"ב של 1960, במטרה למנוע את רצח הנשיא ג'ון קנדי ולשנות את ההיסטוריה של ארה"ב.
למה כן: השינוי המרענן ב-"22.11.63" לעומת "מתחת לכיפה" המייגעת, הוא שהספר עב הכרס של קינג נדחס לשמונה פרקים של עונה אחת. התחימה הזאת בזמן מכריחה את הסדרה להתקדם בקצב, בעוד שהפרקים בני השעה כל אחד שלה (שעה ועשרים בפרק הראשון) מאפשרים לה להרחיב ולהעמיק את הדמויות שבמרכזה. בנוסף הסדרה סוטה לא אחת מעלילת הספר, כך שגם מי שקראו אותו צפויים להיות מופתעים שוב ושוב. השחזור התקופתי של שנות ה-60 נהדר וערכי ההפקה הגבוהים של הסדרה מקנים לה תחושה נוסטלגית של סרט תקופתי. ג'יימס פרנקו מצליח לגלם את ג'ק אמברסון בענייניות מספקת ונטולת יומרות, שעוזרת לסדרה לצלוח גם את החלקים המעט מופרכים בסיפור.
למה לא: המדע של "22.11.63" (כמו במקרה של הספר) לא באמת מספק הסבר עמוק ומבוסס לחוקיות של המסע בזמן. התוצאה היא לא מעט חורים בעלילה לאורך הדרך. גם המניעים של ג'ק לצאת למסע מובאים בשטחיות. חלק מהבעייתיות הזאת נובעת, כאמור, מהחומר המקורי שעליו מבוססת הסדרה, אבל עבור מי שלא קראו את הספר מעולם, החורים הללו עלולים להיראות גדולים ומשמעותיים הרבה יותר.
Horace and Pete
מה: קומדיית רשת חדשה של לואי סי.קיי, שגם מככב בתפקיד הראשי לצדו של סטיב בושמי. העלילה מגוללת את סיפורם של שני בעלי בר משפחתי בן 100 שנים בברוקלין, היחסים עם בני משפחתם והלקוחות הקבועים שפוקדים את המקום.
למה כן: מעריציו של לואי סי.קיי ימצאו את עצמם בבית כמעט באופן מיידי. ההומור המלנכולי שהפך לסמל הזיהוי שלו, ושעוסק בסוגיות קטנות ומדכאות של החיים, נמצא כאן בכל מקום, וזה נאמר בהקשר חיובי מאוד. הדמויות ב"הוראס ופיט" עושות שימוש בעצבות הזאת כדי לדבר על נושאים אקטואליים (כמו הפליטים באירופה והבחירות בארה"ב) ועד סוגיות אוניברסליות (משפחה, השמנה) והן עושות את זה בציניות וללא בדל של תקינות פוליטית. בכלל, "Horace and Pete" מרגישה יותר כמו תיאטרון מאשר סדרת טלוויזיה, והדינמיקה הזאת של דמויות שנכנסות ויוצאות ומדברות כל אחת בזמנה, הופכת אותה למוצר שונה ומסקרן מבחינת צופי קומדיה בכלל, וכמובן מעריצי סי.קיי בפרט. סטיב בושמי, אידי פאלקו וסי.קיי עצמו, מספקים תצוגת משחק איכותית כתמיד. לצדם מתבלט גם אלן אלדה בתור הדוד פיט המבוגר, הגזען והנרגן.
למה לא: בראש ובראשונה אם אתם רוצים לצרוך את הסדרה כחוק, מדובר בתשלום של 5 דולר לכל פרק. מאחר ומדובר בסדרת רשת אין לסדרה דדליין אמיתי, כך שבסופו של דבר התשלום על עונה שלמה עשוי להיות נזק לא קטן לכיס. מעריציו של סי.קיי כבר הוכיחו שהם מוכנים לשלם על יצירותיו ככל שיידרש, אבל לא בטוח בכלל שזהו המקרה עבור צופי טלוויזיה מן המניין, שהתרגלו לשלם 10 דולר לחודש עבור נטפליקס (שלא לדבר על ההורדות הפירטיות).
יתרונותיה של "Horace and Pete" הם בדיוק החסרונות שלה. מי שלא התחבר לקו המלנכולי של "לואי" יתקשה לצלוח גם את הסדרה החדשה שלו (גם אם מדובר בטון קצת פחות קדורני מהעונות האחרונות של הסדרה) הפורמט שהופך את הקומדיה הסטנדרטית לפרקים של שעה יאתגר גם הוא את חובבי הז'אנר. לסדרה יש נטייה למשוך בדיחות ונושאים הרבה מעבר לפאנצ'ים הרגילים של קומדיות. התקציב הקטן שבו נעשתה הסדרה ניכר גם בתפאורה ובעריכה (שבלא מעט מקרים מאחרת בחיתוך הסצנה ב-2-3 שניות). גם פורמט התיאטרון מאתגר בפני עצמו, כזה שפוגע בקצב של הסדרה ועלול לייגע את מי שאינם מגיעים אליה על בסיס הערצה.
Those Who Can't
מה: מעט אחרי ש-Teachers המצוינת עלתה ב-TV Land (כתבנו עליה לא מזמן, ראו לינק בצד ימין), מגיעה ההרפתקה הראשונה של רשת הכבלים TruTV עם סדרה מתוסרטת, שאף היא קומדיה העוסקת במורים לא ממש חינוכיים ושנוצרה על ידי האלמונים המככבים בה. במקרה הזה מדובר בזכרים, ובתיכון (במקום בית ספר יסודי) בדנבר. את הסדרה יצרו ומככבים בה אדם קייטון-הולנד, אנדרו אורבדול ובן רוי, חברי קבוצת הקומדיה The Grawlix המבוססת בדנבר.
למה כן: כמו ילדים וכלבים, קשה לפספס גם עם מורים הרודים, או לפחות מנסים לרדות, בתלמידים דושבאגים. מורי "Those Who Can't" הם מהסוג הזה שעושה דברים שהוא לא אמור לעשות, וזה תמיד כיף: הפאנקיסט לשעבר עם הקעקועים והקשיחות, הציני שלא שם זין על התלמידים שלו, המשופם חסר היכולת. אבל גם מעבר לזה, המורים בה מאופיינים טוב (והמנהל) ולא נראים כמו קלישאות חבוטות, היא מפגינה מוצר מגובש באופן מפתיע כבר בתחילתה, מצחיקה, פרועה בלי להיות טיפשית ובסך הכל מהנה בהחלט.
למה לא: לא שאין לה פוטנציאל לצמוח להיות פנינה של ממש, אבל אין בה, לפחות נכון לפרקים הראשונים שלה, משהו יוצא דופן שהופך אותה לצפיית חובה. יש לה גם בעיה עם הדמויות הנשיות, בעיקר הספרנית שמהווה חלק מהותי-לכאורה מהקאסט. היא עדיין צריכה למצוא את הקול שלה מעבר לפמיניסטית כפי שגברים כותבים אותה - לא נלעג אבל גם לא בדיוק מעמיק.