שאלה:
אני כל הזמן שומעת את המושג "דמות עגולה" בהקשר של כתיבת דמות ספרותית. אני היחידה שלא יודעת מה זה? מה הדבר הזה? למה צריך אותו? ואיך כותבים את זה?
בלחץ,
סטפני.
תשובה:
סטפני יקרה,
בואי ננשום עמוק, זה פשוט, ועושה שכל.
דמות "עגולה" היא דמות שמחקה דמות במציאות. כמוך וכמוני היא רבת פנים ומכילה בתוכה סתירות פנימיות. היפוכה של דמות כזו היא דמות שטוחה, חד-מימדית, המשמשת שופר לקול אחד. אוהבים לכנות אותה בשם הגנאי דמות "פ??ל?ק?טית".
שאלתך "למה צריך את זה?" נוגעת בקשר בין הספרות ובין החיים, דיברנו עליו גם בטור השמיני. צריך את זה כדי שהקורא שלך יהפוך את הדף. כדי שיהיה מעורב בסיפור והחוויה שלו תהיה משמעותית. כשם שהעולם הבדוי יכול לפעמים להיות עמוק ואמיתי יותר מזה המציאותי, כך דמות ספרותית כתובה היטב עשויה לגרום לקורא לחוש שהיא אמיתית עבורו אף יותר מדמויות חיות. כשקוראים רומנים גדולים, כמו למשל, "ענבי זעם" של סטיינבק, התחושה היא שהדמויות ירקדו בעוד רגע את דרכן החוצה מתוך דפי הספר, וזה לא יפתיע אותנו. הרושם על הקורא הוא אדיר, וחוויית הקריאה עזה ובלתי נשכחת.
כשהדמות עגולה, שום דבר לא חסר, או מוצנח עלינו שרירותית, היא אמינה. אנו יכולים לאהוב אותה או לא, אבל היא אמיתית במובן שהיא היא עצמה ואינה מתחזה. איזו סיבה יש לנו, בחיים או בספרות, לבזבז זמן על דמויות מזויפות, שמדקלמות מניפסטים של מישהו אחר?
"מקסים. אז עכשיו אני אמורה לכתוב דמות שמכילה בתוכה את כל הסתירות והשריטות של אדם אמיתי?"
תראי, הרושם החזק שמותירה דמות עגולה, אינו בגלל שהיא העתק של דמות חיה בקנה מידה של אחד לאחד. יש לנו מספיק מציאות, אנחנו קוראים סיפורים כדי לקבל את הערך המוסף של העולם הבדוי. דמות ספרותית תמיד תהיה ממוקדת, ברורה ותמציתית יותר מדמות אמיתית.
"אוקי, ואיך עושים את זה?"
איך את מכירה דמות במציאות? את שוהה במחיצתה, מבלה איתה זמן ולומדת להכיר אותה. אותו דבר עם דמות ספרותית. כדי לכתוב דמות עגולה, עלינו לדעת עליה הכל, או לפחות את הרוב, אף על פי ולמרות שלא כל מה שאנו יודעים עליה יכנס לתוך הסיפור. מה היא רוצה? מדוע היא רוצה זאת? מה היא מתכוונת לעשות כדי לממש ולהגשים את כוונותיה? מה מפחיד אותה בדרך לשם? מה עשוי למנוע בעדה להתקדם? על אילו מכשולים היא מסוגלת להתגבר ועל אילו לא? עלינו לדעת עליה גם את מה שהיא עצמה אינה יודעת, זה חלק ממה שיהפוך את הסיפור למעניין. ככותבת, את מכירה גם את הלא מודע שלה, את העבר, ההווה, והעתיד שלה, את מבינה מנין היא באה, לאן היא הולכת ומדוע.
"או-ווה, זו חתיכת עבודה!"
את צודקת בכך שאנו מושקעים בדמויות הספרותיות שלנו, לזמן מוגבל, כשם שאנו מושקעים באנשים חשובים לנו. כתיבה, כמו חומוס, עושים באהבה, או לא עושים בכלל. מצד שני, דיברנו בטור החמישי על ההתאהבות של הכותב בדמות הראשית שלו, ועל כך שאסור לאבד את הראש ואת צלילות המחשבה שלנו ככותבים.
עצה טובה היא לא להתחיל לכתוב אותה מאפס, אלא להתבסס על דמות, או מוטב על דמויות קיימות. זו עבודת הרכבה, טלאים של דמויות אמיתיות ודמיוניות, שאנו תופרים, מרכיבים, ולבסוף מעגלים לדמות.
"ואת המסע הזה אני צריכה לעבור עם כל אחת מן הדמויות בסיפור שלי? לא נצא מזה."
לא. זה יהיה עמוס וגדוש מדי, עבורך ככותבת, וגם עבור הקורא שלך, ויסיט את מרכז הכובד של הסיפור הצידה מן המרכז. הדמויות האחרות הן סטטיסטיות בעולמה של הדמות הראשית, ונמצאות בסיפור בזכותה ובעבורה. הן שם כדי לשרת אותה, לאפיין אותה באמצעות קשריהן עמה, ולהציב מולה אתגר וקונפליקט. הן צריכות להיות מעניינות, אך המלאות שלהן היא במידות משתנות, ובתנאי שאנחנו שומרים על מקומה המרכזי של הדמות העגולה.
קחי את זה כך: י?ם התכונות והמאפיינים של דמות הוא בסך הכול טיפה ועוד טיפה ועוד אחת. התחילי ללכת איתה צעד ראשון, והוא יוביל לשני שיוביל לשלישי. תופתעי לגלות שאת נהנית מן התהליך (אלא אם כן היא דמות מעצבנת במיוחד, ואז נשאלת השאלה למה בחרת לכתוב דווקא דמות כזו, אבל נניח לזה כרגע) ושאת נתרמת מנוכחותה בחייך, לא פחות מתרומתה לסיפור שלך.
אוולין לוי היא מורה לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל- אביב.