(בסרטון: שיחה עם מחבר "הוא חזר", טימור ורמש, באולפן וואלה! NEWS)
ספרות ההיסטוריה החלופית, במיוחד זו הנוגעת למלחמת העולם השנייה, תמיד לקחה את עצמה ברצינות. פיליפ ק. דיק ב"האיש במצודה הרמה", פיליפ רות ב"הקנוניה נגד אמריקה" ובמיוחד רוברט האריס ב"ארץ אבות", שרטטו מציאות שכל מהותה היא לגלות לנו איך היו נראים חלומותינו השחורים ביותר לו התגשמו. או במילים אחרות, מה היה קורה אילו הנאצים ניצחו וכולנו היינו מדברים היום גרמנית.
מבחינה זו ומהרבה אחרות, "הוא חזר", הסאטירה החריפה של טימור ורמש שהכתה גלים בגרמניה ב-2011, שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו עד היום. אפשר לטעון שזו לא בדיוק היסטוריה חלופית - הרי זו עדיין גרמניה החברה בגוש היורו, מדינה עוצמתית שבראשה עומדת קנצלרית, בעוד הנאצים כבר מזמן נעלמו מהעניינים - אבל זה כן מוצר שמנסה להגיד לנו מה היה קורה לו אדולף היטלר היה חוזר כך פתאום לחיי הגרמנים. התוצאה, רחמנא ליצלן, מבדחת יותר משהיינו רוצים להודות. סליחה, יותר משהגרמנים עצמם היו רוצים להודות.
לא צריך לגלות יותר מדי על "הוא חזר" כדי להבין את הקונספט. ב-2011 מתעורר אדולף היטלר מ-65 שנות תרדמת בשדה ומנסה להבין מה קורה ומדוע ברלין המופצצת היא פתאום עיר כל כך מסודרת ושקטה. המציאות מתבהרת לו במהרה, כמו גם פלאי הטכנולוגיה. הוא משתאה מהתרומה המופלאה של ה"אינטרנטס", מתחיל לשלוח מיילים, רואה במפוח עלים ביטוי לעליונות הנאצית ומתחיל לפלס את דרכו שוב לתהילה, עד שמגיע הטוויסט הבלתי נמנע. זה משעשע, מטריד ושוב משעשע. היטלר עדיין קשוח אבל גם אנושי, שונא יהודים וטורקים אך מוכן להתפשר על נוכחותם, מנהיג שרואה בתוכניות בישול סמל לעליבות העם ויעשה הכול כדי להחזיר אותו לימים היפים של שנות ה-30. זהו הפיהרר כפי שלא הכרתם ושמעולם לא חשבתם שתרצו להכיר.
בשלהי 2013, שנה לאחר יציאת הספר לאור והפיכתו לרב מכר היסטרי בגרמניה ובלא מעט מדינות אחרות, קיים דורון חלוץ ב"הארץ" ראיון עם ורמש. בחלק השני של הכתבה שאל חלוץ מו"לים ישראלים מדוע הם מסרבים לתרגם את הרומן. כל התשובות היו ברוח "אוקיי, אחלה ספר, אבל סליחה, לא בשבילנו. לנו אסור לצחוק על היטלר, בטח שלא לצחוק איתו". קצת יותר משנתיים חלפו, והוצאת "סלע מאיר" עשתה מה שלא העזו ההוצאות הגדולות ותרגמה אותו באמצעות עידו נחמיאס המצוין גם לשוק הישראלי. "אתה קורא לזה תפוח אדמה לוהט, אני קורא לזה להרים זהב מהרצפה", הגיב רותם סלע לשאלתי מדוע בחר להיכנס לאזור המסוכן. "כמו"ל, פשוט הייתי חייב לפרסם את זה".
ורמש ביקר בישראל לאחרונה. סלע מודה שההשקה לא עברה חלק, שהסופר ספג הערות כמו "מי נתן לך את הזכות" ואף עומת עם נכדיהם של ניצולי שואה. אלא שלטענת המו"ל הבעיה בקריאת רומן שכזה היא בכלל לא עם היטלר ויחסו ליהודים. "בישראל כבר ניגנו את וגנר, אבל התרבות שלנו מתקשה לראות את הגרמנים עצמם מתמודדים עם המורכבות של המציאות שלהם", הוא אומר, "ישראל נמנעת מהשאלה האם יש גרמניה אחרת. ככה זה מבחינתנו, אנחנו אלה שיכולים להחליט למי מותר ולמי אסור לכתוב על היטלר. כיצירה, זהו ספר מצוין ומצחיק".
האם לגרמנים שמתייסרים יותר משבעים שנה כבר מותר להפוך את העידן השחור בתולדותיהם לקומדיה? לדעת רבים בינינו אולי לא, אבל עם ההצלחה קשה להתווכח, כמו גם עם הרצון של האומה הגרמנית להשתחרר מכבלי הפוליטיקלי קורקט ולהפר את הטאבו הקדוש ביותר לצחוק על מורשת הנאציזם.
זה הזמן להתייחס לפן הספרותי ב"הוא חזר". ובכן, יש להודות שזהו אכן ספר מאוד, מאוד מצחיק. כתוב ברוח "מיין קמפף", היטלר פורש את משנתו אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה ולפני ההשתלטות המחודשת, מבחינתו, על גרמניה של המילניום השלישי. העלילה עצמה סובלת מעליבות, כ-80 אחוזים מהספר עטופים בקשקושים והגיגים אידיאולוגיים שלא ממש מקדמים לשום מקום, אבל הוא מצחיק. מאוד מצחיק. לעתים עד כדי געיות קולניות. היטלר בז לכולם, לועג לפוליטיקה העכשווית בגרמניה ומפרשן המון דברים שקרו בעולם בשבעת העשורים שבהם נעלם, כמו, למשל, ההצלחה של איקאה. ההסברים שלו תמיד משכנעים: "השוודי, במדינה המחורבנת שלו, ממילא עסוק כל הזמן בחיפוש אחרי עצים להסקה, כך שאין זה מפתיע שמדי פעם החיפוש נגמר באיזה כיסא או שולחן. או במערכת סוציאלית, לכאורה, שמספקת למיליוני פרזיטים חימום בחינם עד לצריף העץ שלהם".
לא באמת חשבתם שהפה הגדול והמשופם יחסוך שבטו מישראל. מי שהיה מצפה שהצורר יעדיף לשלוח שוב יד בנפשו מלהביט במדינת היהודים מתבדה, הוא אפילו מברך על כך, כמובן מסיבותיו שלו. "ללא ספק הקלה על העול יצירתה של מדינת ישראל. בצעד מועיל למדי היא מוקמה בין העמים הערבים, מה שהבטיח שכל הצדדים יהיו עסוקים זה בזה באופן תדיר למשך עשרות ומאות שנים". נו טוב, אי אפשר להגיד שמהבחינה הזו הוא טועה.
נקודת התורפה של הספר היא שלכל בדיחה יש סוף, וב"הוא חזר" הסוף הזה מגיע הרבה לפני שהרומן מסתיים. העלילה, כאמור, דלה מלכתחילה ומה שמחזיק אותה הן השנינות והתפרצויות הצחוק התדירות. מתישהו ברבע האחרון זה מפסיק. הבנו כבר את השטנץ, נהנינו ממנו, ומכאן התחושה היא שהגיע הזמן לסיים. ורמש נסחף קצת עם הרעיון ובישורת האחרונה הוא מותיר את היצירה ריקנית ונטולה מאוויר, כך שדווקא הפאנץ' כמעט שאינו מורגש.
בסיכומו של דבר, צריך להודות, אפשר בהחלט להבין מדוע ההוצאות המובילות סירבו להיענות לאתגר ולשמש לספר הזה אכסניה. קשה כישראלים לנתק את הדימוי של היטלר מרוצח המונים מתועב לדמות חביבה בעלת אינטליגנציה רגשית. הרי אם ננסה לרגע לשלב בין היטלר המקורי למודרניזציה, מפחיד לחשוב לאיזו רמת יעילות היתה מכונת ההשמדה הנאצית מגיעה לו היו עומדים לרשותה מיילים ושיחות וואטסאפ. מסיבה זו, "הוא חזר" אינו ספר שנועד לכל אחד, רק לכאלה שמסוגלים לחלוטין להתנתק מהרגש ומההיסטוריה ולהתמסר לסאטירה חסרת גבולות.
"הוא חזר" / טימור ורמש, תרגום: עידו נחמיאס, הוצאת סלע-מאיר, 278 עמודים.