פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 130: אלבומה החדש של רוני דלומי הוא צעד לאחור

      "תסתכל עליי" של דלומי, הוא אוסף לא מגובש של ניסיונות חסרי כיוון ואג'נדה מוזיקלית, ממי שאמורה להיות זמרת הפופ הבולטת של דורה. וגם: החדש של דויד פרץ הוא הטוב ביותר שלו

      קשוב מאוד 130: אלבומה החדש של רוני דלומי הוא צעד לאחור
      צילום: ירדן הראל

      רוני דלומי - "תסתכל עליי"

      "איש של לילה", הסינגל המוביל מהאלבום השלישי של רוני דלומי, הוא שיר מצוין. כתבתי על זה כאן, והעורך שלי עוד הוסיף עליה תשבחות. הוא מרגיש כמו המשך ישיר ל"תחזיקו", האלבום הקודם והחזק שלה. דלומי, המשווקת דימוי של נימוס, ניקיון ומהוגנות רדיקלית, הראתה אז שגם לכוכבת המייצגת את ערכי ערוץ הילדים יכולה להיות דרמה בעלת עומק. אהבתי את האלבום ההוא באמת, ושיר הנושא שלו הוא מהטובים ומהמופקים בחכמה שיצאו במיינסטרים הישראלי בשנים האחרונות.

      אבל מסתבר ש"איש של לילה" הוא כנראה אאוטייק מהאלבום הקודם, כי הנוכחי, "תסתכל עליי", הוא עמידה במקום או הליכה אחורה, ממי שאמורה להיות זמרת הפופ הבולטת של דורה. 24 הדקות של האלבום הקצרצר הזה, שמונה שירים בסך הכל, מהוות אוסף לא מגובש של ניסיונות חסרי כיוון ואג'נדה מוזיקלית, בין פ'אנק לפופ צעקני ונטול קלאס. דלומי היא זו שכתבה את הטקסטים לאלבום החדש, וזו ההתקדמות שהיא מציגה למאזינים שלה. הם בסך הכל עומדים בסטנדרטים של המיינסטרים הישראלי, לא פחות ולא יותר, וממשיכים לעסוק במי אני ומה אני בעולם, אבל הבעיה היא לא בהם. הבעיה היא מה שמרגיש כמו קצר בתקשורת בין דלומי למפיק ולמעבד שלה (אורי אבני, בדרך כלל מפיק מיינסטרים מושחז שקולע ללב העניין, גם אם מדובר בשירים שאני מתעב כמו "ללכת" של לירן דנינו או "ילד של אבא" של מוקי). שיר אחר שיר, המעטפת מחמיצה את דלומי. מה שמדהים הוא שדווקא מתוך המסמוס הזה אפשר להרגיש עד כמה דלומי היא מבצעת טובה ויצירתית, כשמדי פעם היא מדגימה או מנסה להדגים עוצמה קולית. זה הרגע, במפגש בין הקול, לבין העיבוד, שמרגישים צרימה.

      בולטים לטובה יחסית הם "תן לי דקה" המינימליסטי יחסית, ושיר הנושא שהוא התנסות נחמדה בדראם נ' בייס. השירים האחרים הלכו לי לאיבוד. האלבום הראשון של דלומי היה בוסרי, השני היה קפיצת מדרגה מדהימה של מי שעמדה להפוך להיות הדבר האמיתי בפופ הישראלי. השלישי מעלה שאלות לגבי הדרך שיש לה עוד לעבור עד שתגיע לשם. ב"איש של לילה" ננוחם.

      דויד פרץ - "ארץ שלא שם" + "08_ - אוסף באר שבעי"

      אם דלומי עוד מנסה להבין לאיזה זמרת היא מסוגלת להתפתח, דויד פרץ נמצא במקום שבו הוא כבר יכול להגדיר מורשת. פרץ הוא אחת הדמויות הבולטות במה שכבר זכה לכינוי "הסצנה באר-שבעית" - אסופה של אמנים מאזורים שונים של האינדי הישראלי (ובעיקר סביב גוונים שונים של פולק-רוק) שמצאו את עצמם סביב "עשן הזמן", אולפני "קקטוס" ו"שקשוק השפנים", ופסטיבל סמילנסקי, שכבר למעלה מעשור מקיימים קהילה מוזיקלית משגשגת למדי, אך גם כזאת שלא מצליחה לחצות את הרוביקון של הפלייליסט הישראלי ולצאת אל מחוץ לבאר שבע. פרץ, כזמר, נגן, מפיק ומעין עסקן, ליווה רבים מהאמנים בחבורה הזאת לאורך התקופה הזאת. בין לבין הוציא, בעיקר אינטרנטית, כל מיני פרויקטי סולו שעבד עליהם בפרופיל נמוך. ב"ארץ שלא שם" הוא חוזר לקדמת הבמה בעצם באלבום המשמעותי הראשון שלו מאז "הייקו בלוז" ב-2007, ולטעמי הטוב ביותר שלו.

      להאזנה לאלבום של דויד פרץ במלואו:

      לכנות מוזיקה "מדברית" זאת קלישאה, ומוזיקה שמתארת מקומות קטנים תמיד מסתכנת בליפול לפח הזה. ככל שאני מבין את באר שבע (בה אני גר בחצי השנה האחרונה), וזה לא יותר מדי אבל מספיק בשביל לזהות את רוב האזכורים באלבום, פרץ הצליח באמת לתפוס משהו מהגרוב של המקום. הסוד הוא כנראה שימוש בהומור דק ועצוב, שמאפשר לדבר על המקום ללא שבלונות מילוליות ובגובה העיניים ("הו דרך מצדה, הו דרך ללא דרך, אם כך צריך לחיות - היכן כדאי למות?"), אבל גם בשאיבה ממקורות מוזיקליים מגוונים יותר משעשה בעבר. פרויקט ה"הייקו בלוז" ניסה למזג רעיונות מיפן ומהדלתא, אבל "ארץ ללא שם" לא הולך מילימטר מחוץ לנגב. גג מצומת גורל עד צומת הנגב, גם מוזיקלית, כשהוא משלב את המקורות הפרטיים שלו (רוקנ'רול, אינדי-פולק של ראשית העשור הקודם) עם הרבה יותר מאהוד בנאי. שיר הנושא, היפה ביותר באלבום, הוא דוגמה נפלאה.

      הבחירה של פרץ, אמן שמעדיף לבצע שירים שקטים ומינוריים בדרך כלל, לנסות גם רוק אגרסיבי יותר, עומדת לזכותו בשיר פתיחה אנרגטי כמו "למכור את נשמי לשטן", שהוא וריאציה על כל אגדות רוברט ג'ונסון למיניהן. יש גם רומנטיקה ב"בואי אליי", ו"כמו אגדה" היפה, שניהם עם קולות רקע של נועה שמר, שפרץ הפיק את אלבומה האחרון והמוצלח; ושיר שכול היישר מלבנון השנייה בשם "המוות בא לפנות בוקר", המסופר מנקודת מבטו של ההרוג. גם הצבע האדום לא נפקד כאן ומופיע באחד השירים. "ארץ שלא שם" מסכם בערך עשור של פעילות, והוא מכיל שירים מתקופות שונות ומסגנונות שונים, וכטבעם של פרויקטים מהסוג הזה לצד השירים החזקים יש גם רגעים יותר חלשים, כמו "השיר של אמצע החיים", אבל רוב רובו של האלבום תופס איזה רגע: ניכור וחמלה, אנרגיה ועייפות, מערבון בדרום, ובעיקר סיפור שמסופר מלב המקום, וממי שנושם אותו.

      "בואי אליי" השתלב גם באוסף חדש בשם "08_", שמאגד סינגלים משבעה אמנים באר שבעיים. לבד מפרץ הוא מכיל גם שירים של נדב אזולאי וגיל נמט, אביב נוימן, חנוך טיאר, Jozzef (יוסי שטרית), איתי פרל ותמר אבשלום. בולטים במיוחד השיר של הצמד אזולאי ונמט שכדאי להכיר, "התשובה להכל", ויקיר המדור אביב נוימן שמנסה שיר קצבי יותר מהאזורים שהוא פועל בהם בדרך כלל, ומתעלה על כולם תמר אבשלום, שם שבכלל לא הכרתי, בשיר המשובח "מריה". האוסף טוב, קצר מאוד, ומעוצב יפה, אך מרוב שמעוצב יפה תתקשו לקרוא את המילים לשירים, שגם הן שועבדו לעיצוב.

      יש לי הרבה דברים טובים להגיד על האוסף הזה, כי הוא מכיל הרבה שירים טובים ומומלץ לכל מי שעוד אוהב רוק ישראלי, ובכל זאת 08_ הוא אכזבה. הוא אכזבה בעיקר בגלל ההיקף הפצפון שלו. לו אני עורך אוסף באר שבעי הייתי בונה אוסף כפול עם 40 אמנים שעברו בבאר שבע בעשור האחרון, ואולי משולש עם יותר. השביעייה הזו, מוכשרת ככל שתהיה, מסתובבת גם באותם אזורי חיוג מוזיקליים, בלי מספיק נשים, בלי מספיק אמנים שחורגים מהמגמות האלה. איפה מריונטה סול? וטל פוגל? וטל אורן? איפה כל האמנים שמופיעים בעשן הזמן וסביבותיו מדי שבוע? ולמה האוסף מכיל סינגלים שיצאו במקביל באלבומים אחרים? פרויקט מונומנטלי, גדול יותר, מרשים יותר, היה מאפשר לאוסף הזה לקיים חיים משלו, ולא להיבלע בין שלל אלבומי מרץ-אפריל-פסח, התקופה העמוסה בשנה.