וואלה מורגוליס

    תורת המשחקים 19: הממזר האחרון

    המסורת של "משחקי הכס" לא איכזבה עם פרק תשיעי אינטנסיבי, לפרקים אפילו מעט יותר מדי. במהלכו למדנו כמה השתנו הדמויות הכי אהובות בסדרה ועל הגירל פאוור הלא ממומש. עונה 6 פרק 9

    • משחקי הכס
    יח"צ - חד פעמי

    אי אפשר לסמוך על אף אחד יותר. נורא ואיום. דאינריז לא מבינה איך זה קרה לה. היא עוזבת לחמש דקות כדי לככב בעלילה הכי מטומטמת מאז "ספר לי מי הכי יפה ואני אראה לך את נחשיות החול שלי", והכל מתפרק. טוב, לא הכל, למה להיות שליליים? טיריון רואה את הצד החיובי של הדברים. תראי איך העיר חזקה למשל, דאני, זה הכל תמ"א 38 פה. אה, וגם כולם בעדך. כלומר אלה שבלי הפיגיון באוזן. אפילו המצאנו שם קליט לפוגרום שלנו: איסוף-שיסוף. ובגדול, חוץ ממטאורים שמשוגרים ישר לקרנית וכמויות עשן שלא מביישות איי תנועה ביום העצמאות, סך הכל אנחנו די בקונטרול. איכשהו ההסבר הזה עדיין לא מספק את דאני, בטוח שיש לה תוכנית טובה יותר. בכל זאת לא לחינם היא אם הלקטים, מלכת השידורים החוזרים ואדונית ה"בפרקים הקודמים של משחקי הכס". אה, רגע, "אצלוב את האדונים, אעלה את הצי שלהם באש, אהרוג את חייליהם עד האחרון שבהם ואחריב את עריהם עד עפר"? למען השם! שמישהו יארגן לה VOD, אנחנו מתנדבים לפתוח הדסטארט. זה בדיוק מה שעשית בעונה 4, למה את חוזרת על עצמך כל הזמן?!

    אם כבר התרמות ל-VOD, אולי כדאי לעשות אחד גם לאדוני העבדים. אם אחרי כל הסאגה מול דאינריז - משחררת העבדים וסמל הזרים והנדכאים - מנהיגיהם בוחרים להקריב דווקא את הזר שאינו דובר את שפתם, כנראה שהם מספיק טיפשים כדי לעבור את כל השריפה והתבוסה הזאת מחדש. דרוגון הוא כזה צומי חמוד, נכנס לסצנות תמיד בזעקות ונפנופי כנפיים, דרמה קווין. מצד שני, הוא לגמרי עדיף על שני אחיו, שהמשיכו לשבת משוחררים במרתף ולחכות, למרות שהיו יכולים לתת קטנה לקיר ולהתעופף כבר מזמן. ואולי זה סימפטום לכל עלילת מירין שנמשכה שתי עונות תמימות והסתכמה בחמש דקות של קרב פוטוגני. דאני וילדי הצרבת התמקדו בספינות של האדונים, בעוד שהדותראקים הסתערו על בני ההרפיה ושמו קץ לגל הטרור. וכך, כל מה שקיבלנו משתי העונות במירין הוא צי ספינות, שחלק נכבד ממנו בכלל הגיע מאיי הברזל. מירין אולי חופשית, אבל סדרי עולם לא השתנו וכל יתר ערי העבדים חזרו לסורם. המהפכה לא קרתה לדאינריז, היא פשוט נגררה עד אין קץ ומתה בייסורים.

    את האפקט הזה ניסתה "משחקי הכס" לעמעם עם מקסימום גירל פאוור. המאפיין הזה שזור בעלילה כבר שתי עונות לפחות, אבל זה היה הפרק שבו הכל היה על פני השטח. "תעזרי לנו לרצוח דוד אחד או שניים, שלא מאמינים שאישה יכולה לשלוט", אומרת יארה לדאני במפגש ביניהן. מעבר לעניין הגלוי שיש ליארה בקרבה אל דאני (תיזהרי ממנה, היא נושכת!), יש את עניין האבות המשוגעים והמדכאים, הגלות מהבית והצורך העז להוכיח למי שזלזל בהן את גודל טעותו. גם סאנסה נכנסה לרשימה הזאת בגדול בפרק הנוכחי, ועד כמה שזה מרגש ומעצים, כל זה עדיין תיאורטי ומרוחק ממוקדי הכוח העיקריים. סאנסה עדיין משחקת כינור שני לשני גברים והצמד דאינארה עדיין רחוק ים שלם ממוקד ההתרחשויות (מה שלא מפריע לחלק ביניהן את הממלכות כמובן). ואם זה לא מבאס מספיק, יארה גם התבקשה להפסיק עם הביזה, השוד, הפשיטה והאונס. עכשיו רק חסר שיאסרו עליה ללכת לים ויהפכו אותה לנציגה בשיחות שלום, ופתאום להיזרק מגשר יישמע כמו אחלה דרך ללכת.

    עוד באותו נושא

    תורת המשחקים 18: הביתה לחזור

    לכתבה המלאה
    זה לא מה שקיוויתי לו, אבל זה בסדר לדייט ראשון (צילום: יח"צ)

    זוהי הפעם השנייה שג'ון שלג מתכונן לקרב שבו סיכוייו לשרוד נראים קלושים. בעונה 4 הוא עמד עם כמאה שומרים מול אלפי פראים שהסתערו על טירת שחור, הפעם זה קורה לו מול צבאו הענק של רמזי. וכמו אז, גם הפעם, חלק נכבד מהפרק מוקדש לרגעים הקטנים שלפני. לפני שנתיים זאת היתה השיחה של ג'ון וסאם על נשים ואהבה, הפעם אלה טורמונד ודאבוס שמשוחחים על תקווה. יש מקור לאושר בנבערות של טורמונד, הוא אולי לא מכיר מושגים כמו "תנועות מלקחיים" או "שדים בראש", אבל מי שהעביר לילה סוער עם דובה לא באמת מתרגש מכל העניין הזה של מוות בשדה הקרב. תנו לו לשבת על המנוע של האוטו ולערבב רדבול עם חלב עזים חמוץ, והמחר כבר יסתדר מעצמו. דווקא מליסנדרה ממשיכה להיראות מבולבלת ונטולת תשובות. "אולי האל החזיר אותך רק כדי למות כאן", היא מספקת את הפרשנות המבאסת ביותר של כוהנת דת אי פעם לג'ון, "ואולי לא, מי יודע? אני רק מנסה לפרש את מה שהוא אומר לי, והאמת היא שבכלל למדתי אמנות". מי אמר שלא לדעת כלום זה רע?

    מי שבוודאי לא יאמר את זה הוא דאבוס, שיוצא להליכת הלילה שלו רק כדי לגלות מה עלה בגורלה של שירין. היינו שואלים איך יכול להיות שצעצוע מעץ שרד את השריפה שכילתה ילדה קטנה במלואה, אבל זה עצוב מדי וגם מחזיר אותנו לעובדה שהסדרה הזאת כתובה רע, אז נעזוב. מה שחשוב באמת הוא שהידיעה הזאת, מעבר לטראגיות העצומה שהיא נושאת בחובה עבור דאבוס, טורפת שוב את הקלפים. בלעדיה הוא היה יועץ נאמן שהעביר את שירותיו לג'ון שלג מתוך הבנה ברורה שגורל שבע הממלכות ייקבע בצפון ולא במעלה מלך, אבל אחריה גם הוא בוער מתחושות נקם. זה התמריץ הכמעט-יחיד של מרבית הדמויות המובילות בסדרה כעת, הרצון להחזיר למי שהרע להן. זה תמריץ טבעי ואנושי מאוד, אבל דווקא הסצנה היפה ועצובה הזאת מוכיחה עד כמה נדיר ולשם שינוי גם מעניין לראות דמויות שפועלות קצת אחרת. בהיעדרו המעציב של טיריון, דאבוס היה הקול המוסרי והשקול של הסדרה, זה שלא פועל רק מטעמיו שלו עצמו. אם הרגע הזה יהפוך אותו לעוד חוליה בשרשרת הדמים שכל מהותה היא לרצוח את מליסנדרה, זה יהיה פספוס די מצער.

    עוד באותו נושא

    תורת המשחקים 18: הביתה לחזור

    לכתבה המלאה
    אני אשב פה ואראה מאוד רציני כדי שלא ישימו לב שאני לא יודע להילחם (צילום: יח"צ)

    הגיע הזמן. פרק 9 באופן מסורתי הוא ה"גיים סבן" של "משחקי הכס", אבל עוד לפני שמגיעים לרגע הגדול: מילה מנותני החסות הסדיסטים שלנו. מרגע שריקון סטארק נפל בידיו של רמזי בולטון, היה ברור שסיכוייו לשרוד את העונה הזאת קלושים. הוא בכל זאת סטארק, ואפילו לא מיוחד. אין לו כוחות חיזוי, הוא לא הבן הבכור, הוא לא טוב עם חרבות ולא עבר הכשרה בקייטנה הזויה למתנקשים, אפילו שורות טקסט לא היו לו. הפעם הראשונה שבה התוודענו לרמזי היתה ב"משחק" דומה בתחילת העונה הרביעית, שבו הוא ומירנדה רדפו אחרי נערה מבועתת ביער, כשהם מיידים לעברה חיצים ומשסים בה כלבי ציד. לרגעים במהלך הסצנה הפעם היה נדמה שרמזי ידפוק לנו כאן איזה "אורוואר שושנה" ויוותר לריקון, מתוך ההנחה שהוא גם כך יהרוג אותו בקרוב. אבל רמזי ביקש לתקוע את המסמר האחרון בשלווה הפתאומית שנחתה על ג'ון שלג, והצליח. וכך, אחרי שנים של פרידה ורגע לפני שעמד להתאחד מחדש עם שרידי משפחתו, הופך ריקון לסטארק הרביעי שמקפח את חייו בסדרה הזאת. וגם אם לא באמת הספקנו לפתח אליו רגשות, הידיעה הזאת היא קצת חץ בתוך הלב.

    מיגל ספוצ'ניק, מי שביים את "הארדהום" הנפלא (פרק 8 של העונה החמישית), קיבל את הזכות לנסות ולהתעלות על הקרב האדיר בין המהלכים הלבנים לפראים. במובנים של גודל התרחשות אפשר להכתיר את הקרב הזה כהצלחה. היה כאן שימוש יצירתי במצלמה ובאפקטים (הוואן שוט של ג'ון נלחם לבדו, הליווי של החיצים מהשיגור ועד לפגיעה בלבלב), שליטה בהרבה מאוד נקודות התרחשות ובכמות עצומה של ניצבים. אבל בניגוד ל"הארדהום" משהו באיכות העריכה נפגם. במשך שניות ארוכות לאורך הסצנה הזו לא ממש ברור מי נלחם במי, מי פוגע במי או אפילו מה בדיוק רואים. מי שבוודאות לא יכול היה להיפגע כמובן הוא ג'ון סטיבן סיגל שלג, שהחצים המשוגרים מסתדרים סביבו תמיד במעגל מדויק. במקרים אחרים, נראה היה שהדחף לאלימות פוגם אף הוא ברצף האירועים. שוטים שלמים של קילוחי דם בעוצמה של קידוחי נפט, לבלבים מתעופפים, הררי גופות ומגינים מתנגשים, שבשלב מסוים עמעמו מעט את האפקט הכולל של הקרב הזה. גם ההחלטה לעבור לקלישאת ה"ג'ון שלג יוצא מהקבר", ולהציג ערפל קרב לא מובן מנקודת מבטו, נמשכה זמן רב מדי ולא ממש ברור מה תרמה לחוויה.

    עוד באותו נושא

    תורת המשחקים 17: רצון האלים

    לכתבה המלאה
    פחחח... הם לא יודעים שאני לא יכול למות (צילום: יח"צ)

    אחרי ששיחקנו גולם במעגל עם כידונים והכל נראה כבר אבוד, תקיעת שופר ממרחק הכריזה על בואם של בני הבקעה. העונה הזאת התחילה עם הסצנה שבה פיטר בייליש מגייס את רובין ארין לטובת סיוע לבית סטארק, היא המשיכה עם הפגישה של סאנסה ואצבעון ועם מכתב מסתורי, שכולם חשבו שנשלח לדג-שחור, אבל בעצם היה האס ששלפה האחות הבוגרת לבית סטארק מבלי שאף אחד יידע. גם כאן "משחקי הכס" חוזרת למעשה על הטריק של עונה 4, אז צבאו של סטאניס הציל את שאריות שומרי הלילה ברגע האחרון מטבח של הפראים. ג'ון שוב ניצח למרות הכל וזכה לנקום במי שהרע לו. וכך, רמזי שהוכיח עד כה בסדרה יכולות לצלוף עם סיכה בזבוב, הפך פתאום מי שמסוגל לירות רק לאזור העליון של המגן של ג'ון, עד שנתפס וקיבל אגרוף על שמו של כל חובב "משחקי הכס" אי פעם.

    הנבל שהצליח לשים בצל אפילו את ג'ופרי, סיים את חייו בדרך שבה אהב לסיים את זו של קורבנותיו. ובעוד שהבונזו האנושי זועק עדיין תחת לסתות הכלבים הרעבים וכשסאנסה מתרחקת בחיוך מלא סיפוק, הותירה אותנו "משחקי הכס" עם הניצחון הראשון של בית סטארק, שמסתיים ברוח ובדרך הכי לא סטארקית שאפשר. דגל זאב הבלהות אמנם מתנוסס שוב בגאון על חומות ווינטרפל, אבל הבית הזה כבר לעולם לא ייראה אותו דבר שוב.

    עוד באותו נושא

    תורת המשחקים 16: אמא יש רק אחת

    לכתבה המלאה
    ה-MVP של הזבלים (צילום: יח"צ)

    בטח שמתם לב

    שג'ון מצווה להביא את ריקון למנוחות במערות הקבורה שמתחת לווינטרפל, לצד נד. אלא שאנחנו מעולם לא ראינו את נד נקבר שם, או שמענו שגופתו הוחזרה לצפון. ובפעם האחרונה שבדקנו, הראש שלו עדיין משופד על הגג של ארמון המלך.


    להבעת ה"אר יו טוקינג טו מי?" של ליאנה מורמונט לרמזי בולטון. טומן, אם לא תמות בשבילנו, אז לפחות תתאבד בשביל שהיא תהיה מלכה. תהיה חבר.

    שאם ענק גוסס יכול לפרוץ באגרוף את השערים של הטירה שלך, אולי זה לא היה רעיון גאוני כל כך לחזור אליה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully