הרוח שנשבה מסביב ל"רוחות החורף", הפרק האחרון בעונה השישית של "משחקי הכס" היתה אנטי-דתית. הסדרה שהרגילה אותנו לדבר כל כך הרבה על אלים ולימדה אותנו להכיר בכוחם, בעטה בהם בכל כוחה בשעה וחמש הדקות האחרונות שלה. מפיצוץ הספט הגדול, דרך שיחת ה"אני מאמין" של טיריון ועד הגירוש של מליסנדרה - האלים מעולם לא היו פחות מוערכים כמו עכשיו.
העולם כולו הצטחצח לכבוד היום הגדול והמכריע, וכך גם מיטב תושביה של מעלה מלך. רגע לפני תחילתו של המשפט בספט הגדול של ביילור, מעוטר טומן במיטב תכשיטי המלוכה, שיערה של מארג'רי נקלע בקפדנות והדרור העליון מוציא מהארון את שמלת הווינטג' של בית האופנה "לה-פשפש", ששמר בדיוק לאירועים מהסוג הזה. זאת היתה סצנה נהדרת, שנבנתה בהדרגה ועבדה נהדר דווקא בגלל הבחירה של במאי הפרק מיגל ספוצ'ניק, להמעיט במילים. הפסנתר מבשר הרעות ברקע והעריכה המדודה חיברו ביחד את כל פיסות הסיפור הטרגי הזה כמעט ללא דיאלוגים מיותרים, מאפשרים לאירועים לדבר. לוראס טיירל נכנס ראשון, החל לקחת אחריות ולא עצר: "אני אשם בשחיתות, בחוסר יושר, בהפקרות וביהירות. אני גם הוצאתי את בריטניה מהאיחוד, מכרתי את זהבי לסינים וחטפתי את ילדי תימן". זה המקום לתהות מה היתה התוכנית של מארג'רי? האם באמת כל התחכום הטיירלי מסתכם בחזרה בתשובה והודאה בפשעים? ואם סרסיי היתה מגיעה למשפט, האם משהו במאזן הכוחות היה משתנה? התוצאה, על כל פנים, היא שמארג'רי שוב הופתעה. ובזמן שהדרור המומחה לחריטות מצייר עוד עיגול מדמם מושלם על מצחו של אחיה, היא כבר הבינה שחרצה את גורל ביתה.
גם המלומד העליון פייסל חשב שזה יהיה יום נהדר. סוף סוף הוא ישתחרר מעולה של האישה שתיעבה ודיכאה אותו, ויוכל לשוב למעמדו כלוחש על אוזנו של המלך ולהלין את שכרן של נשים עובדות בארמון. כל מי שדחק את סרסיי לקיר המעיט בעוצמת התגובה שתגיע ובהיקף שלה. על טעויות כאלה בעולם "משחקי הכס" משלמים בגדול. אחרי שהדרורים והטיירלים שילמו, הגיע גם תורו של המלומד הבוגדני. ובזמן שהציפורים הקטנות של קיבורן הפכו אותו למסננת עם קמטים, הובילה ציפור קטנה אחרת את לנסל לאניסטר אל מרתפי הספט.
כל הדיבורים על "אש פרא" בשבועות האחרונים לא נולדו במקרה, הם נועדו להזכיר לנו את קיומה ואת עוצמתה כדי שנגיע לרגע הזה. לנסל הפצוע קשה מגלה את המזימה הזאת ביחד איתנו, אבל הוא מסרב לוותר. הוא זוחל בנחישות אל החבית, בטוח שאם רק יצליח לעשות פווו ממש חזק, האפוקליפסה תימנע. חיזיון השריפה שראה בראן לא היה פלאשבק, הוא היה הבזק של פיצוץ ירוק אדיר מהעתיד. ובזמן שסרסיי וטומן צופים מהמבצר האדום בספט קורס בסטריליות מושלמת, ללא תביעת נזיקין על חלון שבור מהשכנים, מגיע סופם של מארג'רי, לוראס ומייס טיירל, הדרורים, קוואן לאניסטר, לנסל לאניסטר וכל מי שהגיע כדי ליהנות מעוד השפלה של סרסיי.
הנבואה ששמעה סרסיי בילדותה מהמכשפה הוגשמה עם ההתאבדות של טומן. אמא ואבא אחים זה עוד סביר, אבל בלי שיעורי דת עם מארג'רי? יש גבול למה שאדם יכול לסבול. המורשת של טומן תיעלם עם דלי מים וקצת עבודת ספוג על המרצפות, איש לא יכתוב עליו שירים או יספר עליו מעשיות, הוא נולד ילד של אמא וגם מת כזה. שלושת ילדיה של סרסיי לא שרדו את גיל ההתבגרות, אבל התגובה שלה מלמדת ששוב לא קראנו אותה נכון עד הסוף. כמעט מתחילת הדרך לימדו אותנו שילדיה של סרסיי הם הכל עבורה, ושבלעדיהם אין לה סיבה לחיות. אלא שהתגובה הכמעט אגבית שלה למותו של טומן, מלמדת שדווקא יש. וברוח הפמיניזם המתגבר שעוטף את הסדרה, האסונות שעטפו את סרסיי מכל כיוון הובילו אותה להבנה שאין לה עוד על מי להישען מלבד עצמה. ואם גורלה הוא אכן לעמוד עם ג'יימי מול העולם כולו, היא תעשה זאת מהכיסא הכי חזק בווסטרוז ותקבע את המהלכים בעצמה. קרב הממזרים זה כבר פאסה, תנו לנו את קרב המלכות.
הפי אנד לכולם
"משחקי הכס" היא לא סדרה של קתרזיס, למעשה היא בנתה את שמה על היותה ההפך הגמור: סדרה שמענישה את גיבוריה ומענה את מעריציה, במקום לתת להם את מה שהם רוצים. אלא שבשני הפרקים האחרונים התרווחו המעריצים על הספה ונאנחו מנחת, כשכל אחת ממשאלותיהם התגשמה. אחרי מותו של רמזי בולטון, הגיע תורו של וולדר פריי, שושבין "החתונה האדומה". פריי הוא מסוג הדמויות ש"משחקי הכס" תיגמלה מתוך היגיון קודר אבל ריאלי. האנשים שמחזיקים בעמדות הכוח בעולם נמנעים ממלחמות, ובמקום זאת כורתים בריתות וסוגרים עסקאות מפוקפקות כדי לבצר את שלטונם. פריי הפך את התחום הזה לאמנות. הוא דילג בין נאמנויות בדיוק ברגעים הנכונים, זיהה את השינויים במאזן הכוחות והימר על הסוס הנכון. הוא אפילו לא איפשר לג'יימי לנפנף בחוסר יושרו בפניו והזכיר לו שהמלחמה הגדולה היחידה שבה לחם, לא הסתיימה בתוצאה מחמיאה עבורו. אפשר ורצוי לשנוא את פריי, אבל כדמות, ניתן לראות בו את כל ההיגיון האכזרי של ג'ורג' מרטין.
ומנגד, "משחקי הכס" היא גם סדרה של סגירת מעגלים, של היסטוריה שחוזרת על עצמה. בפעם הקודמת שבה פריי ערך משתה מפואר בתאומים, זה נגמר בחתונה האדומה. כמו אז, כך גם הפעם חזרה שם המנטרה "בני פריי ובני לאניסטר מוסרים את ברכתם", אבל במקרה הזה האמבוש הגיע מהצד השני. היי תראו, נערה מצודדת ואנונימית שמגישה מזון. מה בתפריט הפעם, נערה זרה שלא פגשנו? "הו, זה סתם משהו קטן שזרקתי לתנור. אני קוראת לזה קניבל דה לה קרם". וולדר השחור ולותאר, שני הבנים לבית פריי, שביצעו הלכה למעשה את רצח בני סטארק, נתנו ביטוי חדש לתבלינים כמו ציפורן ואנחנו מודים להם מאוד על הדיאטה מבחירה שהם כפו עלינו היום. אז כן, לילדה אולי אין שם, אבל מטוס מנהלים צמוד כנראה יש, כי רק ככה מגיעים בשני פרקים מבראבוס אל התאומים. אבל למה להתעמק בפרטים הקטנים (כמו איך אריה השיגה פנים מהיכל הפנים, מהלך שרק בעונה שעברה זיכה אותה בעיוורון), כשאפשר להתמוגג מהצדק הפואטי. גרונו של וולדר משוסף על ידי בתה של קייטלין, שנרצחה בדיוק באותה צורה. אריה סגרה מעגל ומחקה שם גדול מהרשימה, והיא קרובה כעת יותר מאי פעם להתאחד מחדש עם מה שנותר ממשפחתה.
מאה אחוז סטארק
כדאי שתשבו, חדשות שכאלה לא מגיעות כל יום. ובכן, עורב לבן הגיע לווינטרפל וזה אומר שהחורף כאן. נו שיט! אם הזומבים הקפואים והררי השלג והבל הפה הקפוא בלבלו אתכם, אפשר להירגע: יש אישור. ובתוך הטירה מנסים ג'ון ודאבוס להבין למה מליסנדרה שרפה ילדה קטנה שלא עשתה דבר. "אתם לא מבינים, הסוסים מתו והחיילים ברחו והיה ממש רע, ומה אתם מצפים שאעשה? אלד צללים שיכולים להילחם? אין לכם גבולות". הכאב של דאבוס שובר לב, אבל בכלל לא בטוח שההחלטה של ג'ון להגלות את מליסנדרה נכונה. במלחמה מול צד שניזון מהעל טבעי, רצוי שיהיה בפינה שלך מישהו עם הבנה של התחום. ליאנה מורמונט, גונבת ההצגות והדמות הכי טובה בעונה הזאת, אמנם הביאה לכך שבתי הצפון יתאחדו ויישבעו אמונים לג'ון, אבל קבלת ההחלטות שלו (כפי שראינו גם בקרב מול רמזי, בו נפל למלכודות שנטמנו לו) עדיין נראית מפוקפקת. מנגד, סאנסה שהתחילה את הדרך כנאיבית והחלשה, דוחה את חיזוריו של אצבעון ומבהירה לו שהוא יכול להמשיך לפנטז על אמא שלה לבדו. דבר אחד בטוח: אצבעון לא עומד להיות פיון בהצגה של ג'ון, ומהיכרותנו איתו כבר ברור שאם הוא לא בעדו, אז הוא כנראה עוד אחד מאויביו המתרבים.
בנג'ן סטארק מלווה את בראן ומירה ריד אל חומת הצפון, ומותיר אותם ליד אחד מהעצים המקודשים. אחרי שחידת "מגדל האושר" ריחפה מעל העונה הזו כולה, הגיע הרגע לפתור אותה ולאשר את אחת התיאוריות הנפוצות ביותר על "משחקי הכס" מאז ומעולם. בראן עוקב אחרי אביו הצעיר ונטול כל קמצוץ הכריזמה במדרגות, ומגלה לכולנו את ליאנה סטארק הגוססת לאחר לידה. כשנד חזר מהמרד הגדול של רוברט עם ילד משלו הוא סיפר שמדובר היה בתוצאה של רומן עם אישה רנדומלית. ג'ון נענש על היותו הממזר שמעולם לא היה, בכך שהיה מוקצה בילדותו ובנעוריו ממשפחתו, והיה למקור שנאתה של קייטלין על בגידה שמעולם לא קרתה. הפרק הזה לא הלך עם הסוף עד הסוד וחשף מדוע נד נמנע מלגלות את זהותו האמיתית של התינוק. האמת הזאת קשורה בזהות אביו של ג'ון, ואותה נגלה כנראה בעונה הבאה. מה שבטוח הוא שהסוד הזה הוא אחד המפתחות העיקריים בקרב הממשמש ובא בין האש והקרח. ובין אם זה בזכות אל האור, השבעה או הבאבא סאלי, שובו של ג'ון הוא אחד המהלכים הקריטיים בתולדות הסדרה. מהלך שכנראה נבין במלואו רק כשנגיע לסיומה.
תהיה יפה ותשתוק
את גודל המהפך שעברה "משחקי הכס" בכל הקשור למעמדן של נשים, מנציחה הסצנה של דאני עם דאריו נהאריס. הסדרה שהתחילה עם גברים חזקים שנשים מהוות עבורן שעשוע חולף, הגיעה למעמד שבו אישה מנפנפת מעליה גבר רק משום שהוא מכביד על שאיפותיה. דאריו נראה מתחנן על אהבתו כפי שהתרגלנו לראות דמויות נשיות עושות כל כך הרבה פעמים. יש משהו מאוד עוצמתי בדאינריז של הפרק הזה, זו שמתמודדת עם הרגשות והאמונות שלה, ולא מסתפקת בוואן ליינרים משומשים או במבטים נחושים. דאריו ישמור על מורשתה של דאינריז, בזמן שהיא נוסעת לעשות סדר בווסטרוז, וגם אם מדובר באיחור משווע ובאמת לא מוצדק, זה סוף סוף קורה. רגע לפני כן סיפקה לנו העונה הזאת את הסצנה הראויה הראשונה של טיריון, אולי המפסיד הגדול ביותר של שתי העונות האחרונות. טיריון נמצא בסדרה הזו כדי לומר את מה שכולם סביבו חוששים להגיד. הוא עשה זאת במעלה מלך ועם משפחתו, וכאן לצד דאני, וכשמסביב טירוף של דת ומעשי זוועה בשמה, הוא מצהיר שאמונתו מוקדשת לאדם ולא לרעיון. רק מי שחזה והיה שותף לכל כך הרבה רעיונות כושלים, יודע לקדש את התפישה הזו, ואף דמות אחרת מלבד טיריון לא מסוגלת לבטא אותה בצורה כל כך מושלמת.
ובזאת הגיעה לסיומה העונה השישית של "משחקי הכס" עם התמונה שאליה השתוקקנו כל כך במשך עונות רבות: דאני וצבאה חוצים את הים הצר בדרך לווסטרוז, כשמעליהם מרחפים שלושה דרקונים בוגרים. עוד יגיע הזמן לסיכומים, אבל בשלב זה ניתן לומר שהעונה השישית לא התעלתה על קודמתה ובמידה רבה סבלה מאותן הבעיות בדיוק. רובה הוקדש לסצנות ופרקי מעבר שטיבם, אופן הצגתם והצורך בהם מוטל בספק. הטעם שנותר עם שני הפרקים המספקים האחרונים אמנם משאיר תחושה של עוד, אבל כולל בתוכו גם את החשש שהדרך אל הסוף המתקרב לא תהיה בהכרח מענגת.
בטח שמתם לב
ל-Waterboarding שמעבירה סרסיי את ספטה אונלה. האמת? מכל הדרכים למות ב"משחקי הכס", להיחנק מעודף יין דווקא נשמע די סביר.
לליידי אולנה שמשתיקה את נחשות החול כמו שאף תסריטאי לא הצליח. תנו לה אמי, אוסקר ומקום בשולחן הכותבים עכשיו.
שזהו הטור האחרון של העונה. תודה שקראתם, ואל תתנו לאף אחד להחזיק עבורכם את הדלת.