אחרי קיץ אינטנסיבי, שבו אליפות אירופה בכדורגל ומשחקים אולימפיים הגיעו בזה אחר זה, יכולים חובבי הספורט לקום סוף כל סוף מן הכורסה וללכת לקולנוע. שם מחכה להם מסוף השבוע האחרון סרט ברוחם "ידי האבן" של ג'ונתן ג'קוביץ. דרמה זו מציגה את סיפורם של רוברטו דוראן, מטובי המתאגרפים בכל הזמנים, אותו מגלם אדגר רמירס, ושל מאמנו ריי ארסל, גם הוא מן הגדולים אי פעם בתחומו, אותו משחק אחד האורחים הקבועים בז'אנר: רוברט דה-נירו.
מובן כי אותם שוחרי ספורט לא יופתעו כי מכל הענפים, עוסק "ידי האבן" דווקא באיגרוף. הרי אין עוד ענף שנהנה מכזו פופולריות קולנועית גדולה ומתמשכת. כראיה לכך, רק בשלוש השנים האחרונות זכינו לראות כאן על המסך הגדול לא פחות משלושה סרטים שהתרחשו בזירה: "קריד", "ללא כפפות" ו"סוגרים חשבון", גם בו כיכב דה-נירו.
כיוון שכך, ברור כי על הסרט לבדל עצמו באופן מובהק כדי שלא ייחשב נדוש, מיותר וגנרי. זאת הוא מצליח לעשות, הודות לשני אספקטים מעניינים בו.
הראשון: סרטי איגרוף תוצרת אמריקה נוטים להיות פטריוטים, וגיבורם הוא גם גיבור לאומי. כאן, קורה ההפך: "ידי האבן" מקפיד לתאר כיצד דוראן גדל בפנמה וסבל מנחת המעורבות האמריקאית הדורסנית והמשפילה במדינה. לכן, גם כשהיה בשיא כוחו, עלה לזירה עם מנטליות של אנדרדוג נקמני ואפילו למתאגרפים אמריקאים שחורי עור, שכשלעצמם הגיעו מקהילה מוחלשת ומדוכאת, הוא התייחס כאויבים מרים ומתנשאים.
בכלל, מיטיב הסרט להתייחס למציאות החברתית בה פועלות הדמויות. לא נעלם מעיניו כי דון קינג, שייצג את שוגר ריי ליאונרד, הנמסיס הראשי של דוראן, היה בזמנו האמרגן השחור המוביל היחיד בעולם האגרוף. גם יהדותו של ארסל באה לידי ביטוי, וכך אנו זוכים לשמוע את דה-נירו מפטפט ביידיש.
כל זה מוביל לייחוד השני של "ידי האבן": העובדה שהוא מתמקד בצד המנטלי לא פחות מאשר הפיזי. אמנם, בסרטי איגרוף רבים כבר עקבנו אחר העבודה הפסיכולוגית של המתחרים, אבל כאן הדבר בולט הרבה יותר מהרגיל.
אט-אט, כל הקווים מתחברים, ואנחנו זוכים לראות תהליך מעניין: כיצד תחושת ההשפלה שחווה דוראן בעת התבגרותו באחת המדינות היותר קטנות והפחות עצמאיות באמריקה הלטינית ליוותה אותו בחייו המקצועיים, והשפיעה עליו עד מאוד, לעתים לטובה ולעתים לרעה. למרות שם הסרט, הוא מראה שהניצחון לא טמון בידיים, אלא הכל בראש.
אם כך, יש ל"ידי האבן" ערך והוא לא ישעמם גם את מי שצפה כבר בעשרות סרטי איגרוף. עם זאת, הוא אינו נטול פגמים. כרגיל בז'אנר, היחס שלו לנשים מבזה הרגע בו כובש דוראן את לב אשתו העתידית נכנס לפנתיאון המפואר של סצנות ההיכרות הכי מביכות בתולדות הקולנוע.
נוסף לכך, החלקים העוסקים בסיפור המשפחתי של המאמן מאולצים לחלוטין, ונראה כי התסריט נזכר לפתע בכך שיש לו בת אבודה רק כדי לסמן וי ולהתאים עצמו לקונבנציות של סרטים ביוגרפיים מסוג זה. חמור מכך, הקרבות כאן מחווירים לעומת מעמדים דומים שראינו בתוצרים קולנועיים קודמים, ולמעשה דווקא קטעי האיגרוף עצמם הם אחת מנקודות החולשה של הסרט. מלהיב הרבה יותר לחזור הביתה ולחוות מחדש ביוטיוב את הנצחונות והתבוסות של דוראן.
ועדיין, בטח יחסית לתוצרים שאנחנו רגילים לקבל בשלהי אוגוסט, "ידי האבן" הוא בסך הכל אופציה סבירה לחלוטין. רמירס הוונצואלי, שגילם בעבר את הארכי-טרוריסט קרלוס ואת צ'ה גווארה, מוכיח כאן פעם נוספת את יכולתו להיכנס לעורן של דמויות עסיסיות ועתירות מטענים, ודה-נירו מזכיר שוב שבניגוד לאל פצ'ינו, אצלו לא כל פרויקט חדש חייבת להתגלות כביזיון. חובבי סרטי ספורט, בקיצור, יזכו לחוויה מהנה למדי ואף ילמדו משהו, ולפחות עד שיתחילו ה-NFL וליגת האלופות, יש להם סיבה לצאת מהבית.