וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מחוץ לקופסה 05: כך הפכו השיימן לאנטישיימן

אהבנו בתחילת שנות התשעים את להקת השיימן, אבל בגלל אטימותה של חברת התקליטים האלבומים שלהם לא נמכרו בארץ. רגישות היתר הישראלית פירשה זאת שלא בצדק כאנטישמיות, והקריירה שלהם כאן צללה והאפילה על סיפורו של אחד ההרכבים המעניינים של הניינטיז

השיימן. יוטיוב, צילום מסך
השיימן/צילום מסך, יוטיוב

זה קרה בזמן מבצע "צוק איתן", בשיאו של העליהום בתקשורת העולמית על ישראל, שהורגש מכל עבר. אל המבקרים הצטרף גם מיסטר סי, מי שבשנות התשעים היה הראפר של הרכב הרייב השיימן וכיום הוא דיג'יי ששנותיו היפות מאחוריו. סי הודיע בפוסט בפייסבוק שהוא מצטרף לחרם על ישראל בגלל פשעי מלחמה וציפה לעשות כותרות, שלא הגיעו. גם בישראל ההודעה התקבלה באדישות מוחלטת. אחרי הכל, המעטים כאן שעדיין זוכרים את מיסטר סי מהניינטיז, זיהו אותו כחבר בלהקה אנטישמית – השיימן – אז למה כבר אפשר היה לצפות?

האנטישמיות, כביכול, של השיימן, היא אחת מכמה אגדות אורבניות שהסתובבו בשנות השמונים והתשעים על אמנים שלא אוהבים יהודים. כך למשל טענו שדייויד בואי נאצי, משום שבהופעותיו בסבנטיז היו אלמנטים עיצוביים ברוח גרמניה של שנות השלושים. טענו את זה גם על סוזי סו מסוזי אנד ד'ה באנשיז, כשהצטלמה עם מדים של חייל אס.אס. גם אייס אוף בייס הואשמו באנטישמיות, לאחר שהתברר שאחד מחברי הלהקה היה בנעוריו חבר בתנועה פאשיסטית בשבדיה, והדבר נטען כאמור גם על השיימן, שחבריה התנגדו כביכול לכך שאלבומיהם יופצו בישראל.

כל הסיפורים האלה הופרכו עם הזמן. גם בואי, גם סוזי וגם אייס אוף בייס הופיעו בישראל, והחיים והקריירה של כולם הוכיחו שהתדמית שדבקה בהם היא רק תדמית. רק השיימן, למרות שמיסטר סי הופיע כאן כמה פעמים, נותרו אנטישמים. כדי להבין את המקור לסיפור על השיימן צריך לחזור לשנת 1992, שנת הפריצה הגדולה של ההרכב. השיימן הוקמה בסקוטלנד ב-1987 כהרכב רוק אלטרנטיבי ששיריו נשאו המון מסרים חברתיים ופוליטיים-סוציאליסטיים. אלבומם השני אף נקרא "בגורבצ'וב אנחנו בוטחים", השם הכי פחות נבואי בהיסטוריה – גורבצ'וב מוטט את ברית המועצות, שנתיים לאחר צאת האלבום.

העתיד נראה ורוד, אבל למרבה הטרגדיה מעט אחרי צילומי הקליפ טבע למוות וויל סינוט, הבאסיסט והסולן של הלהקה. נראה היה שההרכב הגיע אל קצו

בתחילת שנות התשעים השיימן עשתה הסבה והפכו מהרכב גיטרות להרכב אלקטרוני-פסיכדלי, עם מוזיקה עמוסת צלילי סינתיסייזרים מהפנטים ושירה רפטטיבית שאפיינה את עולם הדאנס של התקופה. הם חתמו בחברת התקליטים הלונדונית העצמאית One Little Indian, שדחפה אותם חזק בסצנת הרייבים הלא חוקיים שנפוצו בבריטניה באותה תקופה. השיימן החלה להיות שם חם בסצנה והציפייה היתה שתפרוץ בענק בכל רגע.

בשיא הבאזז החליטו החברים שכדי לפרוץ למיינסטרים הם חייבים קטע עם קו קצת יותר מסחרי. הם בחרו להוציא את השיר "Move Any Mountain" מתוך אלבומם החמישי, "En Tact", קטע עם פזמון קליט וראפ מדליק. הם העבירו אותו לעיבוד מחדש אצל הרמיקסרים המובילים של התקופה ואף נסעו לצלם לו קליפ מרהיב בט?נ?ר?יף. העתיד נראה ורוד, אבל למרבה הטרגדיה מעט אחרי צילומי הקליפ טבע למוות וויל סינוט, הבאסיסט והסולן של הלהקה. נראה היה שההרכב הגיע אל קצו. רק שבמקום לקבור את השיימן ביחד עם סינוט, הסיפור עלה לכותרות הראשיות בתקשורת הבריטית, שסיפרו על הזמר הצעיר שטבע כשהוא על סף פריצת הענק שלו. הסיפור עשה את שלו ו-"Move Any Mountain" הפך ללהיט ענק, כשהוא מגיע לטופ פייב של המצעד הבריטי וגם לטופ 40 האמריקאי.

קולין אנגוס, החבר המרכזי השני של השיימן, שינס מותניים והחליט להמשיך עם הרכב קצת שונה. הוא צירף ללהקה את מיסטר סי (או בשמו האמיתי, ריצ'רד ווסט), שהתארח כראפר ב-"Mountain", וזה החל לכתוב להרכב טקסטים שעוסקים בעיקר במסיבות ובעידוד השימוש בסמים. השיימן לקחה תפנית חדה לכיוון הדאנס. ביולי 92', שנה אחרי הטביעה של סינוט, יצא הסינגל הראשון של הלהקה בלעדיו, השיר הסוחף "LSI (Love Sex Intelligence)", שהוא בעצם מחווה ל-LSD. למרות (או בזכות) המסר, השיר הפך ללהיט עצום בכל אירופה, תוך שהוא מגרד את צמרות המצעדים בשבדיה, גרמניה ובריטניה.

עוד באותו נושא

מחוץ לקופסה 04: מתברר שהאגו הוא הגבול

לכתבה המלאה

השיימן חיפשה להכות בברזל בעודו חם ופחות מחודשיים אחרי "L.S.I", הוציאה את הסינגל הבא שלה – שיר הלל לסם המועדונים אקסטזי (או בכינוי הבריטי ה-E), בשם "Ebeneezer Goode" - כשהפזמון שלו חוזר שוב ושוב על המסר: "E's are good, E's are good". למרות שגם הסינגל הזה לא היה בעל מסר חינוכי, בלשון המעטה, הוא הפך ללהיט עצום: הגיע למקום הראשון בבריטניה, נוגן נון-סטופ ב-MTV האירופאי, וגם אצלנו דירגו אותו מאזיני רשת ג' במקום הראשון במצעד הלועזי.

השיימן המשיכה להפציץ ושבועיים אחרי צאת "אבן עזרא הטוב", ראה אור אלבומה החמישי, "Boss Drum", שהפך להיסטריה בחנויות בכל העולם. חוץ מבישראל. הסיבה? לחברת One Little Indian לא היה חוזה הפצה עם אף חברה ישראלית, ובעידן שלפני האינטרנט המשמעות היתה שאין דרך לשמוע את האלבום בארץ. הישראלים הפעילו לחץ על חנויות התקליטים להביא את האלבום, והחברות המקומיות החליטו לנסות ולהרים את הכפפה ולחתום על חוזה הפצה בישראל עם One Little Indian. ארבע חברות מקומיות ניסו להגיע להסכם הזה, IMP, BNE, הליקון ו-NMC, אבל החברה הבריטית לא התרשמה מההצעות הכספיות של אף אחת מהן והשעתה את המו"מ עמן.

הסיפור הזה הגיע ל"קולבו", תכנית חדשות המוסיקה של רשת ג', שנערכה והוגשה באותה תקופה על ידי איש הרדיו המוכשר מנחם גרניט. ב"קולבו" ניסו להבין איך זה שהאלבום הכי חם באירופה, שיש לו דרישה מטורפת כאן, לא מגיע לישראל, ובמסגרת הכתבה רואיינו בכירים מכמה חברות תקליטים מקומיות. כולם סיפרו על הקושי במשא ומתן מול החברה הבריטית ומדבריהם התפרש שהחברה פשוט לא רוצה לעבוד עם ישראל. התקשורת והציבור הסיקו את המסקנה: השיימן וחברת התקליטים הם אנטי-ישראלים. חלק הפריזו והחליטו שמדובר ממש באנטישמיות.

לטענה הזאת לא היה בסיס. הסיפור האמיתי היה כלכלי בלבד. השיימן ואמנית נוספת של One Little Indian, ביורק, הפכו באותה תקופה לשניים מהשמות הלוהטים בעולם. החברה הבריטית חתמה חוזי הפצה של מיליונים בעולם, ומולם ההצעות הכספים שהגיעו מישראל – מאות דולרים בודדים תמורת הזכות להפיץ כאן את השיימן – היו מבחינת החברה בתחתית סדר העדיפויות. בסופו של דבר, בתחילת שנת 1993 נחתם חוזה הפצה עם חברת BNE הישראלית. באיחור של כחצי שנה "Boss Drum" יצא בארץ, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הבאזז דעך והתדמית השלילית של השיימן דבקה בה.

נחזור לקריירה של השיימן. הזמנים הטובים של הלהקה לא נמשכו לתקופה ארוכה. היא הוציאה עוד שני אלבומים ב-One Little Indian, אבל החברה החליטה לחתוך אותם מקאדר האמנים שלהם מכיוון שהחלו ליצור מוזיקה לא מספיק מסחרית. השיימן עברה לעשות ניסויים בכלי נגינה והרחיקה את עצמה מעולם המצעדים שחיבק אותה עד אותה העת. הפעילות המוזיקלית של השיימן בין "Boss Drum", ל-"UV", אלבומם האחרון מ-1998 שיצא בהוצאה עצמאית, לא היתה מאוד משמעותית. הדברים שחבריה עשו מסביב, מנגד, היו משמעותיים מאוד. כך בשנת 1995 הם השיקו אתר אינטרנט חלוצי והוציאו את האלבום האינטרנטי הראשון. פעילות נוספת שקשורה בהם היתה בסוף הניינטיז, בסמוך לפירוק שלהם, כשמיסטר סי הקים את ה-"The End", מועדון הטכנו הנחשב ביותר בעולם, שפעל עד לפני כמה שנים.

במקביל לפעילות המועדון הלונדוני, קולין אנגוס המשיך ליצור מוזיקה, ללא הצלחה יתרה. מיסטר סי בינתיים שדרג את עצמו לאחד הדיג'יים המובילים בתחום הטכנו. במסגרת סיבוביו האינסופיים כתקליטן, הוא גם הגיע לישראל כמה פעמים. הפעם הראשונה היתה בשנת 2000, כשהגיע לתקלט באומן 17 בירושלים, והפעם האחרונה היתה ב-2012, אז הגיע לבוטלג בתל אביב. מאז, כאמור, הוא מחרים אותנו. "הייתי כמה פעמים בישראל", הוא סיפר למגזין הבריטי DJ Mag, "והיה לי ממש כיף שם. הכרתי הרבה אנשים נפלאים, אמנים מעולים ודיג'יים מצוינים. אבל המצב גרם לי להפסיק לשבת בשקט ולעשות את שלי. אני רוצה להוסיף שאני מחרים גם את פלסטין, בגלל שחמאס דפוקים גם כן. צריך לדפוק את הראשים של כולם אחד בשני". לפחות זה.

  • עוד באותו נושא:
  • השיימן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully