ואן דם: העונה השנייה של "גומורה" אלימה וצפויה

    בהמשך ישיר לעונה הראשונה והפופולרית, גם העונה השנייה של סדרת הפשע האיטלקית מתמקדת בריאליזם מדמם. אלא שבין כל הטיפוסים הנאלחים, מאבקי הכוח החוזרים על עצמם והקשיחות המתפרצת, בולט בהיעדרו האלמנט השולי והחמקמק שנקרא עלילה

    • גומורה
    יונתן גרוסמן
    יח"צ - חד פעמי

    בראשית היה "גומורה", ספרו של העיתונאי רוברטו סביאנו על הפשע המאורגן במחוז קמפניה שבדרום איטליה. אחר כך הגיע סרט המבוסס על הספר, ולבסוף גם סדרת טלוויזיה. העונה הראשונה של "גומורה" הפכה לסנסציה באיטליה, הצליחה לפרוץ את השוק המקומי, לזכות בהצלחה כבירה ברחבי העולם, ולקצור שבחים מקיר לקיר (נו טוב, כמעט מקיר לקיר). בקיץ האחרון הסתיימה עונתה השנייה של הסדרה (שתיים נוספות כבר נמצאות בקנה), שזמינה במלואה ב-HOT Xtra VOD.

    במוקד העונה השנייה נמצא המשולש שהניע את העונה הראשונה: דון פייטרו סבסטנו (פורטונטו צ'רלינו), בוס המאפיה חם המזג והגחמן, שהעביר את מרבית אותה עונה בבית הסוהר כשהוא מעמיד פני מטורף, ובסופה הצליח להימלט מהרשויות בעזרת חבריו. אלה הבריחו אותו למקום מסתור שממנו הוא צופה באימפריית הפשע שהוא בנה מתפוררת בהיעדרו. בנו ג'נרו, המכונה ג'ני (סלבטורה אספוזיטו) הוא נער תפנוקים רכרוכי ומעצבן שהפך - לאחר שאולץ לקצץ במצ'טה אדם חף מפשע בג'ונגלים של הונדורס - לרוצח קר מזג וחסר נשמה עם תספורת מוהוק שמשווה לו חזות תמידית של תרנגולת זועמת וקעקוע מטופש בספרדית על החזה. כאשר אביו נעצר מנסה ג'ני לנהל בעצמו את העסק המשפחתי, אבל נוחל כישלון חרוץ. חלק גדול מנאמני משפחת סבסטנו עורק לארגון המתחרה של דון סלבטורה קונטה הקומפקטי והחמוד, ובראשם צ'ירו די מרציו (מרקו ד'אמורה), המתנקש הראשי של בית סבסטנו, שכחלק מבגידתו מחסל את אם המשפחה, עליה השלום.

    עוד באותו נושא

    הזמן הצהוב: "אמנדה נוקס" מוכיח כמה השיפוטיות שלנו פגומה

    לכתבה המלאה
    בגידות, אלימות ותספורות מוהוק. "גומורה" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    אם בעונה הראשונה העימות העיקרי היה זה שבין ארגון הפשיעה של דון פייטרו לבין זה של דון סלבטורה על השליטה בשוק הסמים המקומי, הרי שהפעם מפת היריבויות והאינטרסים סבוכה הרבה יותר. צ'ירו, מין כפיל של אייל גולן שאוהב לדבר הרבה יותר מדי מקרוב, מסייע לדון סלבטורה להקים קואופרטיב פשיעה דמוקרטי שבו חברים רבים מבעלי הברית לשעבר של משפחת סבסטנו, שמשתלטים על חלק גדול מהטריטוריה שלו בפרברי העוני של נאפולי. ג'ני, שבקושי רב (ויש שיאמרו, בתחבולה תסריטאית בזויה) שרד ניסיון התנקשות מצדו של צ'ירו בסוף העונה הקודמת, עדיין מחזיק בכוח מסוים בזכות המונופול שלו על ייבוא סמים מאמריקה הלטינית. לאחר שאביו חוזר לעניינים הוא יוצא לגלות ברומא, שם הוא נכנס לעסקי הנדל"ן ומתרועע עם בתו של טייקון פשע מקומי, אבל לא מוותר על השאיפה להוכיח לאביו שהוא בעל הבית בנאפולי, ועל הדרך גם לנקום בצ'ירו על רצח אמו. דון פייטרו, שנמצא במנוסה מתמדת מהחוק וממתנגדיו, מתעקש להמשיך לנהל את ענייני המשפחה באופן ריכוזי תוך כדי השפלה, ביזוי ורמיסת כבודו של בנו, שגם ככה לא מתאפיין ביציבות נפשית יתרה. די מהר מתגלעים חילוקי דעות גם בתוך הקואופרטיב החביב של דון סלבטורה, שאותם פותרים החברים בדרך אדיבה ותרבותית, כלומר שיסוף גרונות והצתת יריבים בעודם בחיים. וכל זה בעגה נפוליטנית כל כך כבדה עד שגם יונית לוי תיאלץ לצפות בסדרה עם כתוביות.

    הקטע של "גומורה" הוא ריאליזם קיצוני. שיכוני העוני המפלצתיים של נאפולי מוצגים כאן במלוא עליבותם וכיעורם, אם כי הצילום המבריק, והפסקול הנהדר שמלווה אותו, מעניקים להם איכות אסתטית ואפילו אפית. גם הנוף האנושי הוא לא בדיוק חגיגה לעיניים. צ'ירו הקירח כביצה, וג'ני בעל עודף המשקל ותווי הפנים הבהמיים, הם גברים צעירים שרחוקים מלעמוד בסטנדרטים טלוויזיוניים צפון-אמריקניים של מראה חיצוני. דון פייטרו אמנם מרשים למדי בחזותו, אבל כבר בפרק השני הוא נחשף כאדם מזדקן, רצוץ בגופו, עתיר מחלות ומעורר רחמים. ואם כבר ריאליזם, האלימות ב"גומורה" היא מציאותית באופן כמעט מתריס. לא תמצאו כאן פירוטכניקה מרהיבה או אפקטים מיוחדים עוצרי נשימה, וגם לא איברים מתעופפים וסילוני דם פוטוגניים נוסח טרנטינו או "משחקי הכס". אנשים נרצחים כאן על ימין ועל שמאל, ובאכזריות מחרידה – ירי מטווח אפס באיבר המין, הטבעה, או מכות מקל ביליארד בסגנון פבלו אסקובר ב"נרקוס" הם רק חלק מהשיטות המועדפות – אבל האכזריות הזו היא גם סתמית לחלוטין, עלובה יותר מאשר מרהיבה. כמו החיים, גם המוות ב"גומורה" הוא בנאלי וחסר טעם. רגע אחד אתה חי, במשנהו אתה מחרחר בתוך שלולית דם צנועה בעוד החבר'ה ממשיכים הלאה, להמית או למות בעצמם. המוות כאן הוא שגרתי עד כדי כך שקל לפספס את עובדת מותן של חלק מהדמויות מכיוון שסצינות הקטל שלהם כל כך אגביות, או מצולמות בתנאי תאורה כה גרועים, עד שלא תמיד ברורה לגמרי זהותו של הקורבן.

    עוד באותו נושא

    על מבוכה ומרירות: "גירושים" מתקשה לשמור על איזונים שיצדיקו צפייה בה

    לכתבה המלאה
    האכזריות סתמית לחלוטין, עלובה יותר מאשר מרהיבה (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    ואם להודות על האמת, היא גם לא קריטית במיוחד. לא הרבה נשאר משלל דמויות המשנה שאיכלסו את העונה הראשונה, מנוחתן עדן, אבל הן הוחלפו בגלריה חדשה של טיפוסים אלימים ודוחים שכמו נלקחו הישר משלב הגמר של אליפות התספורת המגוחכת בדרום איטליה. גם הפעם לא מומלץ להיקשר לאף אחד מהם – לפעיל של הרשימה המשותפת ביציע המזרחי של טדי יש סיכויי הישרדות גבוהים משל דמות משנה ממוצעת ב"גומורה" – אבל גם המוות שלהם לא יעציב אתכם יותר מדי. למעט קומץ זעיר של יחידי סגולה, מדובר באנשים בלתי נסבלים; לא נבלים עם נפש רגישה שבתוכם מסתתר ילד קטן וצמא לאהבה סטייל טוני סופרנו או סטרינגר בל, אלא חלאות המין האנושי באמת ובתמים – ביריונים שוביניסטים, גזענים, הומופובים, נבערים ונעדרי חוש הומור, עם פתיל של ילד בן שנתיים, שלא מהססים לרצוח נשים, טף ושאר חפים מפשע באותה קלות שבה הם לוגמים את האספרסו שלהם. צ'ירו, על אף מעשי הזוועה שלו בעונה הקודמת, הוא כמעט הדמות היחידה שנראה שעוד נותר באמתחתה משהו שמזכיר מצפון, אלא שכבר בפרק הראשון הוא מבצע פשע כה מחריד ואכזרי עד שכל שריד של סימפטיה כלפיו נמחק למשך שארית העונה. הדמויות האחרות שמצליחות להתעלות מעל קלישאות המאפיה ולעורר עניין כלשהו הן רוזריו (לינו מוזלה), חברו ושותפו של צ'ירו שתמיד נראה כאילו הרגע הכניסו לו מכות רצח (וחכו עד שתראו איך הוא נראה אחרי שבאמת מחטיפים לו מכות רצח); דון סלבטורה (מרקו פלווטי), מין דובון איכפת לי בדמות מאפיונר אכזר שמנהל רומן סודי ומרגש עם זמרת טראנסית; ופטריציה (כריסטיאנה דל'אנה), אחייניתו הצעירה והענייה של יד ימינו של דון פייטרו, שהופכת לאשת הקשר של הבוס עם העולם החיצון. למרבה הצער, קו העלילה של שלושתם צפוי לגמרי, ומוביל בדיוק למקום שחשבתם שהוא יוביל אליו.

    וזו, למעשה, אחת הבעיות העיקריות של "גומורה". היא צפויה כמו ניצחון של ביבי בבחירות, וכמוהו גם מפסיקה לעניין בשלב מסוים – ליתר דיוק, בסוף הפרק השלישי המצוין. כבר בפרקים הראשונים ברור שכמו ב"משחקי הכס", "המתים המהלכים" ודומותיהן, הרעיון שכל דמות יכולה למות בכל רגע הוא אשליה בלבד, ולמעשה יש כאן מספר קטן של דמויות שישרדו גם שואה גרעינית, בעוד חברותיהן הוציאו ציון מאה בקורס "מבוא לבשר תותחים". זה היה יכול להיות נסבל אם במקביל לכך היתה תחושה שהעלילה מתקדמת לאנשהו, אלא שזו מרגישה תקועה לאורך כל העונה, וגם בסיומו של הפרק האחרון – היום כנופיה אחת למעלה ואחרת למטה, מחר בבוקר זה יתהפך בעקבות עוד טבח המוני, וחוזר חלילה. אולי גם זה חלק מההצהרה הריאליסטית של הסדרה. הרי גם החיים, בסופו של דבר, הם ברובם חסרי טעם. מה שהיה הוא שיהיה, וארגוני הפשע האיטלקיים קיימים כבר מאות שנים, וככל הנראה ימשיכו להתקיים גם במאות השנים הבאות. אלא שכמו בסיפור של בורחס על הקרטוגרף שמשרטט מפה בקנה מידה של 1:1, עודף ריאליזם הוא לא בהכרח עניין אטרקטיבי במיוחד. הרי בשביל לחזות בחיים עצמם יש לנו, ובכן, את החיים עצמם. יוצרי הסדרה מתעקשים להקשות על הצופים כאשר הם בוחרים להציג אך ורק את הצד של המאפיה ולהתעלם לחלוטין מהשוטרים, השופטים, אנשי הכמורה ותנועות ההתנגדות האזרחיות, שלכל הפחות היו יכולים לספק לצופים שוחרי הצדק משהו להזדהות איתו. "גומורה" היא מנה מזוקקת של רוע, אכזריות ואלימות, הישר לפרצוף, בלי פילטרים, קיצורי דרך או כפיות סוכר שיסייעו לבלוע את הגלולה המרה. אפילו חייהם הפרטיים של הגיבורים לא מהווים מפלט רגעי מהאלימות – לעומת טוני סופרנו, למשל, שעשה מאמצים כבירים לחצוץ בין משפחתו לבין עסקיו השפלים, צ'ירו משוחח עם אנשיו על הברחות סמים וחיסול מתנגדים בעוד בתו הקטנה יושבת לידו ומציירת. לא בדיוק אב השנה.

    עוד באותו נושא

    "ווסטוורלד" עונה 1 פרק 3: אבא לא יתן להם לשוטט כל כך קרוב לחשכה

    לכתבה המלאה
    מנה מזוקקת של רוע, אכזריות ואלימות היישר לפרצוף (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    הצרה היא ש"גומורה" היא כל כך קודרת וזועמת עד שלפעמים קשה לקחת אותה ברצינות. בשלב מסוים, כל חילופי המבטים הקשוחים, החיסולים על רקע פגיעה בכבוד המשהו והאהבה חסרת הגבולות של גברים קשוחים לאימהות השתלטניות שלהם מתחילים להרגיש כמו פרודיה על סרטי מאפיה. אם לא די בכך, הריאליזם המוקפד של הסדרה כולל אינספור סצינות אמנותיות-לכאורה, שלא לומר אירופיות. מאלה שמבקרים אניני טעם משתגעים עליהן בעוד צופים המורגלים בטלוויזיה מתוצרת ארצות הברית תולשים את שיערם בתסכול – שתיקות מעיקות, דמויות צועדות מצד אחד של המסך לצד השני במשך דקות ארוכות, מאפיונרים מהורהרים שעומדים מול חלון גדול ומתבוננים החוצה (תמונה שסוגרת כמעט חצי מהפרקים בעונה הזו!), זריחות ושקיעות בזמן אמת, וככל הנראה גם צבע מתייבש על קירות. כמו בעונה הקודמת, גם בנוכחית יש לא מעט רגעים כאלה, שבמהלכם תתהו אם לחצתם בטעות על כפתור ה-pause. טוב שב-VOD אפשר להריץ קדימה.

    למרבה המזל, במחצית השנייה של העונה חל שיפור משמעותי בנקודה הזו. הפרקים המייגעים בני השעה מתקצרים בכמה דקות והופכים, כתוצאה מכך, להרבה יותר מהודקים, קצביים, תזזיתיים ומעניינים, גם אם לא פחות צפויים. בזכותם, ובזכות האיכויות האסתטיות שלה, המשחק הטוב, הפסקול המעולה, וכמה סצנות בלתי נשכחות (תהלוכת לפידים דתית במימדים מיסטיים כמעט, מרדף מכוניות מסחרר נגד כיוון התנועה, פנתרה שחורה רעת מזג שמשמשת כחיית מחמד, ואחת ההוצאות-להורג המזעזעות ביותר שנראו אי פעם בסדרת טלוויזיה), העונה השנייה של "גומורה" בהחלט ראויה לצפייה, ואפילו מהנה לפרקים בדרכה הקרה ונטולת הרגש. יהיה נחמד אם לקראת העונה השלישית ישכילו יוצרי הסדרה להוסיף לכל אלה גם את האלמנט הקטן והחמקמק הזה שנקרא עלילה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully