פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 64: מהערבה ובחזרה, שלושה אירועים קולנועיים שכדאי לשים אליהם לב

      פסטיבל קולנוע לסבי, פסטיבל קולנוע במדבר ופסטיבל קומדיות צרפתיות - מי זקוק לכל זה בבת אחת? סקירת התוכניות האמנותיות שלהן מוכיחה, שדווקא צריך גם צריך

      עיניים גדולות 64: מהערבה ובחזרה, שלושה אירועים קולנועיים שכדאי לשים אליהם לב

      (בסרטון: הפרומו לאירוע "לסבית קטלנית")


      בהשאלה מן האמירה המפורסמת של איינשטיין, אפשר לומר רק כי דבר אחד אינסופי יותר מהיקום וזו עונת הפסטיבלים. הנה, החגים כבר נגמרו, אבל לאן שלא תזרקו אבן, תפגעו בחגיגה קולנועית כלשהי. מתוך כל המבחר הזה, שלוש אופציות מסתמנות כשוות במיוחד בתקופה הקרובה.

      נתחיל ב"לסבית קטלנית", שהשם שלו פחות או יותר מסגיר את מהותו. הוא יתקיים בסינמטק תל אביב זו השנה השמינית, הפעם בשבת 26 בנובמבר, וכרגיל יציג שלל סרטים על זהות מינית וזהות בכלל, שאת כולן יצרו נשים.

      השנה, לראשונה, יוקרן בו גם סרט גמר של תיכון, בית הספר אלון ברמת השרון במקרה זה. שמו "שתיים" והוא עוסק, כמיטב המסורת של קולנוע האינדי, בנערה שהולכת להופעה של הלהקה החביבה עליה. את שתי הגיבורות כאן מגלמות נעמי דוידוף ואנסטסיה נחשון, שחקניות מתחילות שדי ודאי כי עוד נשמע עליהן ונראה אותן, והדברים אמורים גם לגבי הבמאית הגימנזיסטית רותם פליטמן, אותה ראוי לשבח בעיקר על טעמה המוזיקלי. עם MSMR, סן וינסנט והולזי, יש לעבודה התיכונית שלה פסקול שהרבה סרטים של יוצרות מנוסות יותר יכולות רק להתקנא בו.

      חידוש נוסף: סרט בדנית, "נרקיס". כתבה וביימה אותו תום-לי זיגלמן, ישראלית שלמדה קולנוע בממלכתו של המלט. על הפרויקט החדש שלה, העוסק בהטרדות מיניות בצה"ל, כבר כתבנו כאן בעבר, ועד שיגיע, אפשר להתענג על הפנינה הקטנה הזו, 11 דקות אורכה, המשתעשעת בקשיי התקשורת שבין דוברי עברית והשפה הסקנדינבית. אם "המפגש" הותיר בכם תיאבון לעוד קולנוע חכם ובלשני, כאן תשביעו את רעבונכם.

      לסבית קטלנית (יח"צ)
      מאמריקה לתל אביב. מתוך "ויקאריוס" (צילום: יח"צ)

      ועוד בתפריט: "ויקאריוס" סרט אנימציה של דנה גרייס וינדזור, ישראלית המתגוררת בסן פרנסיסקו וכיאה לכך הוא דובר אנגלית. כפי שניתן לראות בדימויים מתוכו, וכמו בעבודות האמנות הקודמות שלה, גם כאן חושפת היוצרת את סגנונה הייחודי במלוא הדרו. יוצרת נוספת החיה בתפוח הגדול היא תמר גלזרמן, שתציג בסינמטק התל אביבי את "תאכלי משהו", דובר אנגלית גם כן, שגיבורתו מתנחלת במסעדת המזון המהיר בו זוגתה לשעבר זרקה אותה.

      הארוך בסרטי "לסבית קטלנית" הוא "שומרת נגיעה", דוקו באורך 45 דקות על הקשר בין צעירה לסבית ומשפחתה החרדית. ובחזרה לגזרה הקצרה יותר, יוקרן בו גם "שלא ייגמר לי" המשובח של זיו ממון שהוצג השנה כבר בשני אירועים מקומיים קודמים, פסטיבל ירושלים ופסטיבל הסטודנטים.

      בקיצור, "לסבית קטלנית" לבטח יהיה מעניין יותר מאשר הפרק האחרון של "שליחות קטלנית", וגם האתר שלו מעוצב היטב ונוח למשתמש, כך שאפשר בקלות להסתייע בו כדי לברר פרטים נוספים ומועדי הקרנה.

      כריסטיאן מונג'יו (GettyImages , פסקל לה סגרטן)
      מקאן לערבה. כריסטיאן מונג'יו (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      ומתל אביב למדבר, שם תיפתח בחמישי הבא, 24 בנובמבר, המהדורה החמישית של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי סרטים בערבה.

      על הניהול האמנותי שלו אחראים דן ועדנה פיינרו, ובעיני הם מציגים כאן מודל מושלם לאוצרות של אירועים בסדר גודל כזה. בניגוד לפסטיבלים רבים, אצלם לא תמצאו תקרובת מכל הבא ליד, אלא כמות הגונה של סרטים, לא יותר מדי ולא מעט מדי, וכל אחד מהם נבחר בפינצטה. נכון, רבים מתוכם כבר הוקרנו באירועים מקומיים קודמים ואין בו בכורות מסעירות, אבל מצד אחר, הנוכחים יודעים כי לאן שלא יפנו, סביר להניח כי לא ייפלו, אלא ייהנו מתוצר איכותי באמת.

      נוסף לכך, מתכבד הפסטיבל בשני אורחים, שהם באמת ובתמים מן הבמאים הבולטים והמדוברים היום בעולם הקולנוע: כריסטיאן מונג'יו הרומני, מנושאי הלפיד של הגל החדש במדינתו, שזכה בעבר בדקל הזהב על "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" ועכשיו חוזר עם "בגרות" המהולל, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון; וקלבר מנדונסה פיליו הברזילאי, ש"קולות מהשכונה" שלו הוא מטובי הסרטים הלטיניים של העשור האחרון ועבודתו החדשה, "אקווריוס", עוררה תהודה רבה ובין השאר גרמה לשערורייה פוליטית – הרשויות דאגו לכך שלא תייצג את המדינה באוסקר, בשל הביקורת שלו עליהן.

      בניגוד ל"בגרות", שיופץ בארץ כבר בתחילת החודש הבא, "אקווריוס" נגנז כאן כך שזו תהיה הזדמנות אחרונה לראותו, ועוד לעשות זאת בתנאים אידיאלים: כמו שאר הסרטים באירוע, הוא יוקרן על מסך ענק תחת כיפת השמיים.

      סופת חול (יח"צ , ורד אדיר)
      מהאופיר בחזרה למדבר. מתוך "סופת חול" (צילום: יח"צ, ורד אדיר)

      שני הנ"ל כבר הוצגו באירועים קודמים בארץ - "בגרות" בחיפה ו"אקווריוס" בירושלים, אך אפשר גם יהיה להתרשם בערבה לראשונה מכמה סרטים שטרם הוצגו כאן בשום מסגרת, ואף אחד מהם לא זניח. למשל "היום המאושר בחייו של אולי מאקי", דרמה פינית בשחור לבן (כבר נשמע מזמין הא?), שקטפה את הפרס הראשון ב"מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית בפסטיבל קאן.

      בגזרה הישראלית, חוץ מבכורות של כמה סרטים קצרים המתרחשים במדבר, תהיה גם הזדמנות לצפות שוב ב"סופת חול", הלהיט עטור השבחים והפרסים של עילית זקצר שמן הסתם כבר הוקרן לא פעם בארץ, אבל מן הסתם זו חוויה אחרת לראותו בלב המדבר, זירת התרחשותו.

      בניגוד ל"לסבית קטלנית", פה לא מדובר כמובן ביום הקרנות מרוכז אחד אלא במשהו ארוך הרבה יותר - הפסטיבל יתקיים עד השלושה בדצמבר, וגם במקרה זה אפשר להיעזר באתר יפה ופרקטי כדי לקבל את כל המידע לגבי הסרטים, מועדי הקרנתם וכדומה.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      הצלחה מסחררת, גם בארץ (צילום מסך)

      ונסיים באירוע שכבר נמצא בעיצומו - פסטיבל הקומדיות הצרפתיות, שיצא לדרכו שלשום (שני) ויימשך עד תחילת החודש הבא ברחבי הארץ.

      החגיגה הפרנקופילית מציעה לקהל שלל מהתלות טריות, וגם קלאסיקת ענק אחת, שמזמן לא הוקרנה כאן על מסך גדול ובכלל: "La Grande Vadrouille" מ-1966, בו מגלמים לואי דה פינס ובורביל שני צרפתים המסייעים לחיליים בריטים שמטוסם הופל מעל צרפת בתקופת הכיבוש הנאצי. בזמנו, הוצג הסרט בארץ בשמות שונים ומשונים, וכיום כבר מקרינים אותו בתרגום המילולי, "ההרפתקה הגדולה".

      את הסרט ביים ז'ראר אורי, אשף הקומדיות ממוצא יהודי, ועד שלהי העשור הקודם הוא ניצב בראש טבלת הלהיטים המצליחים אי פעם בקופות צרפת, עם מעל 17 מיליון צופים. אז הגיעו "ברוכים הבאים לצפון" ולאחר מכן "מחוברים לחיים" וגנבו לו את הבכורה, אבל בהתחשב בהקרנותיו הטלוויזיוניות החוזרות ונשנות, אפשר לומר כי אין ולא היתה מדורת שבט קולנועית שכל כך הרבה צרפתים התחממו מולה. בקיצור, "גבעת חלפון", גרסת דה-פינס.

      צפייה מחודשת בסרט מאפשרת להיווכח בכך שהוא עדיין משעשע, אם כי לדעתי לצמד בורביל-דה פינס יש קומדיות טובות יותר, ובראשן "הקדילק הלבן". כמו כן, היא מגלה שוב את סוד הצלחתו, וכרגיל בכל הקשור לפולחנים לאומיים שכאלה, הסיבות הן לא רק אמנותיות אלא בעיקר חברתיות-פוליטיות.

      הקטע הכי מפורסם מהסרט

      אז נכון, הסרט התחבב על הצרפתים גם הודות לכישרון של צמד המוקיונים האגדי ולכל אותן סצנות אגדיות לא פחות שיצרו פה, למשל זו בסאונה. אך מעל הכל, אפשר לומר ש"ההרפתקה הגדולה" זכה למעמדו בשל השכתוב ההיסטורי שבו: הוא לוקח את אחת התקופות האפלות בהיסטוריה המודרנית של המדינה, החיים תחת שלטון נאצי וממציא אותה מחדש באופן קליל ומחויך, המאפשר לקהל להתגבר על השדים מן העבר. נוסף לכך, העלילה גם מציירת דיוקן של הצרפתי הפשוט כמי שעזר לכוחות הברית במלחמתו נגד האויב הגרמני, והדבר לא בדיוק משקף נאמנה את ההתנהלות של רובם בשנות הארבעים, אבל זו אשליה נחמדה.

      הסרט, אם כך, הוא אבן דרך בתרבות הצרפתית, ויסקרן את כל מי שמתעניין בהומור שלה ומנגד ביחסה למלחמת העולם השנייה. קשה להאמין כי שוב תהיה הזדמנות לצפות בקומדיית הפולחן הזו על מסך גדול כאן, אז מי שחפץ לנצל את הצ'אנס מוזמן לרשום לעצמו התאריכים: שני 21 בנובמבר ב-21:00 בסינמטק חיפה; רביעי 23 בנובמבר ב-21:30 בסינמטק ירושלים; חמישי 24 בנובמבר ב-20:00 בסינמטק תל אביב; שלישי 29 בנובמבר ב-18:00 בסינמטק חולון; ושבת 3 בדצמבר ב-18:00 בסינמטק הרצליה. זו העת להמשיך את ההרפתקה שהתחילה בדיוק לפני חמישים שנה.