קיק איט: האלבום של אה טרייב קולד קווסט מספק להם את הסיומת החיונית

מכל הדברים שיכולתי לחשוב עליהם בתום האזנה ל-"We Got it From Here… Thanks 4 Your Service", האלבום החדש של אה טרייב קולד קווסט, חשבתי דווקא על הביטלס ועל אלבומם "Abbey Road". תמיד שימח אותי לדעת שהדיסקוגרפיה של ארבעת המופלאים מליברפול אמנם נחתמת באלבום "Let it Be" הפושר (בעיניי), אך האלבום האחרון שהקליטו הביטלס הוא דווקא "Abbey Road" המושלם, קתרזיס מושלם ללהקה האגדית.

לטרייב, כך היה נדמה עד נובמבר 2016, היה חסר הקתרזיס בסוף דרכם המשותפת. האלבום האחרון של קיו טיפ, פייף דוג, עלי שאהיד מוחמד וג'יירובי, "The Love Movement" יצא בשנת 1998. האלבום כלל אמנם כמה שירים נהדרים אבל לא עמד בתו התקן של שלושת האלבומים הראשונים והקלאסיים שלהם, והיה גם פחות טוב מ-"Beats, Rhymes & Life" שקדם לו. כפי שאמר פייף דוג בסרט הדוקומנטרי, שנקרא גם הוא "Beats, Rhymes & Life", הדבר האחרון שהיה באלבום הזה ובהפקתו הוא אהבה - לא בין חברי ההרכב לאלבום עצמו - וחמור יותר, לא בינם לבין עצמם. לכל אלה ניתן להוסיף מתיחות גוברת בין הארבעה לחברת התקליטים Jive, כך שברור היה לכל חברי ההרכב שמדובר באלבום שיסתום את הגולל על הקריירה המפוארת והאגדית של ההרכב מקווינס. ההרכב ששם את ההיפ הופ החיובי על המפה (יחד עם דה לה סול וחבריהם בקולקטיב ה-Native Tongues) סיים את דרכו בגישה הפוכה לחלוטין מזאת שייצגו במוזיקה שלהם.

גם הופעות האיחוד המזדמנות שקיים ההרכב, לפחות הראשונות שבהן, לא התנהלו בהרמוניה. הסרט הדוקומנטרי הציג לעולם את הדרמה המכוערת בין קיו-טיפ ופייף, שליוותה את סיבוב ההופעות שלהם בפסטיבל Rock the Bells ב-2008. בתור מי שבמקרה ראה את אחת מהופעות הפסטיבל, אני מתנחם בכך שהמתיחות לא הורגשה על הבמה (או שמא אני לא רציתי להרגיש אותה), אבל הידיעה על הסכסוך מאחורי הקלעים בהחלט מכתימה את הזיכרון. מאז אמנם הצליחו קיו טיפ ופייף לאחות את הקרעים ולהופיע מדי פעם, אבל את הרכבת לקתרזיס נראה היה שטרייב פספסו - ובמקומה התנחמו בכמה צעדים משותפים מדי פעם.

ברגע שנראה היה כמו עוד צעד מהסוג הזה, התאחדו חברי ההרכב לביצוע השיר "Can I Kick It" בתכניתו של ג'ימי פאלון לרגל ההוצאה המחודשת לאלבומם הראשון, "People's Instinctive Travels and the Paths of Rhythm" ב-14 בנובמבר 2015 - היום בו התרחשו התקפות הטרור בפריז. ההלם מהאירוע הקשה והעובדה שמדובר היה בעוד איחוד "חד פעמי" מהסוג שהתרגלנו לקרות, הקהו את ההתרגשות מההופעה בקרב הקהל - אבל לא בקרב חברי ההרכב. בסיום ההופעה, כך נודע לנו כמעט שנה אחר כך, התגבשה ההחלטה להקליט אלבום אחד אחרון ל-אה טרייב קולד קווסט, מתחת לרדאר של כולם.

אני מתעכב על הסיפור שקדם לאלבום כיוון שהבשורה באיחוד של טרייב היא כפולה - גם מוזיקה חדשה של טרייב וגם שיקום החברות בין חברי ההרכב - בראשם כמובן קיו טיפ ופייף. בראיונות שונים לקידום האלבום סיפר קיו טיפ על הדרך שבה בנו השניים מחדש את מערכת היחסים שלהם וחזרו להיות חברי הילדות שהיו פעם. פייף היה טס מביתו בסן פרנסיסקו לאולפנו הביתי של קיו טיפ בניו ג'רזי ומבלה שם שבועות. הסשנים הארוכים באולפן השיבו לטרייב את המרכיב שחסרונו כה בלט באלבומים האחרונים של ההרכב - ההנאה. הרכבת שאותה פספסו חברי ההרכב בדרך לקתרזיס החלה לעשות את דרכה חזרה לכיוונם, ואז הכתה 2016. בחודש מרץ גבתה השנה האיומה והקטלנית את קורבנה גם מעולם ההיפ הופ ולקחה את פייף דוג, כתוצאה מסיבוכים במחלת הסוכרת שבה נאבק שנים רבות. עולם ההיפ הופ ספג מכה קשה וכואבת. אותו כאב הוליד את אחד מהרגעים היפים בתולדות ההיפ הופ, כשלטקס האזכרה ספדו לו דמויות כמו באסטה ריימס, קנייה ווסט, אנדרה 3000, KRS-One וכמובן, החברים הנותרים בטרייב.

המוות של פייף כמעט הצליח לסתום את הגולל על האלבום. קיו טיפ מאוד התקשה למקסס את הפרויקט ולשמוע את קולו של פייף, כפי שהעיד בריאיון. למזלו (ולמזלנו), האנרגיה של טקס האזכרה ליוותה אותו ואת חברי ההרכב עד האולפן. אחרי מותו של פייף החלו האורחים להגיע לאולפן ולהפוך אותו לזירת התרחשות תמידית, כאשר אנשים התייצבו להקליט בכל מיני שעות, קונבנציונליות יותר ופחות (באסטה ריימס ב-4 בבוקר, למשל). התמיכה הקולקטיבית וההירתמות של כל כך הרבה אנשים ליצירת האלבום סיפקו את הדחיפה הדרושה, שבסופה קיבלנו אלבום חדש של אה טרייב קולד קווסט.

עכשיו אפשר סוף סוף לדבר על האלבום עצמו. אלבום של טרייב ב-2016 יכול היה בקלות להישמע תלוש באקלים המוזיקלי הנוכחי, במיוחד לנוכח ה"אייג'יזם" בעולם ההיפ הופ והנטייה של כמה מהצעירים לזלזל בדורות המייסדים (שזוכה לקצת התייחסות באלבום). אלא שהאלבום של טרייב מצליח לעשות את הכמעט בלתי אפשרי - לשמר את הרוח של טרייב מבלי ליפול אל קלישאת ה"תקועים בניינטיז". קיו טיפ סיפר שבאולפן הקשיבו החברים למגוון רחב של מוזיקה - "היינו עוברים מ-'Bohemian Rhapsody' של קווין ל- 'Money Trees' של קנדריק ואז למשהו כמו ראקים". לטרייב עדיין "יש את הג'אז", אבל עכשיו הוא מתפתח לעתים לכיוונים פסיכדליים, מחוזק בגיטרה של ג'ק ווייט או בפסנתר של אלטון ג'ון. הארכיטקטורה המוזיקלית של קיו טיפ, שרק הלכה והשתכללה עם השנים, מאפשרת לטרייב להרגיש בבית ב-2016 מבלי לשנות את עורם.

את שיקום היחסים בין קיו טיפ ופייף דוג הצליחו השניים לתרגם לאלבום בצורה מושלמת. בשירים כמו "Dis Generation" או "The Space Program" אפשר לשמוע את קיו טיפ, פייף וגם את ג'רובי, שבפעם הראשונה תורם חרוזים לאלבום (ועוד בכמה וכמה שירים) וחברי הכבוד בהרכב, באסטה ריימס ו-Consequence חורזים בתיאום מושלם זה עם זה, לעתים בחילופי דברים מדויקים שכמו משקפים את האווירה השמחה באולפן ואת האהבה בין כל המשתתפים.

כל זה כמובן לא אומר שמדובר באלבום קליל. הטקסטים באלבום אינם מנותקים מההקשר ומהתקופה שבהם נכתבו. שירים כמו "We The People" (שזכה לביצוע עוצמתי במיוחד ב"סאטרדיי נייט לייב") נוגע בנושאים כמו ג'נטריפיקציה, אלימות משטרתית כנגד אפרו-אמריקאים ובכלל הגזענות הגואה בארצות הברית, עם פזמון כמו "All you black folks, you must go, all you Mexicans you must go, Muslims and Gays, boy we hate your ways". לא צריך להזכיר את שמו של דונלד טראמפ כדי להבהיר למי הם מכוונים. שירים אחרים עוסקים בעולם ההיפ הופ עצמו, כשמצד אחד הם מחמיאים לקנדריק לאמאר, ג'יי קול, ג'ואי באדאס וארל סוויטשרט ב- "Dis Generation" ומצד שני עוקצים את כוכבי ה"טראפ" הממלמלים ב-"Conrad Tokyo". גם רפלקסיביות על הקריירה והמסע של טרייב לא חסרה פה (למשל ב-"Movin Backwards").

האלבום אמנם שופע אורחים כמו קנדריק לאמאר, אנדרה 3000, אנדרסון פאק וקנייה ווסט, וכולם עושים עבודה טובה. לחלקם יש מוניטין של גונבי הצגה בהופעות אורח, אבל באלבום הזה כולם משמשים בעיקר בתור תבלינים למנה העיקרית, שהם טרייב עצמה. ומעל כולם בטרייב - פייף דוג. במותו הפך האנדרדוג המיידי של ההרכב לדמות הדומיננטית בו: שם האלבום שנבחר על ידו (ויתר חברי ההרכב לא יודעים להסביר), השירים שייחדו לו חברי ההרכב ולעתים עצם הנוכחות שלו בשירים מסוימים והיעדרותו משירים אחרים. כל אלה נותנים את התחושה שאלבום האיחוד של טרייב הפך לאלבום מחווה לפייף, שסוף סוף מקבל את הכבוד שלא תמיד זכה לו בחייו.

"We Got it From here…" מספק את אקורד הסיום שהרכב כמו אה טרייב קולד קווסט ראוי לו. הדרך אליו לוותה בכאב העצום על מותו של פייף, אך בסופה זכו חברי ההרכב ומעריציו לקתרזיס כפול, הן בתוצר המוזיקלי המצוין והן בשיקום היחסים בין קיו טיפ ופייף. לולא היו מצליחים "לחזור הביתה" לחברות הישנה, סביר להניח שהיינו זוכים לעוד אלבום מאולץ, במקום "אבי רוד" של אה טרייב קולד קווסט.