במיטת חוליו, בימיו האחרונים, שכב ג'ון לרקין רגוע. סרטן הריאות עמד להכריע אותו דווקא כשהחיים החלו להאיר לו פנים, אבל לרקין לא הרגיש ממורמר. "מה שאלוהים רוצה - זה בסדר מצדי", הוא נפרד מקרוביו, "היו לי חיים טובים וטעמתי מהיופי". לרקין בחר לסיים את חייו במבט על חצי הכוס המלא, בזכות העדנה לה זכה בשנותיו האחרונות. אם חייו היו מסתיימים כמה שנים קודם, כנראה שהכל היה נראה אחרת.
לרקין נולד ב-1942 בעיירה לה-מונטה שבקליפורניה. לה-מונטה היתה עיירת פועלים שמשכה אליה בעיקר מהגרים חסרי כל, שחיו בה חיי עוני. לרקע הסוציו-אקונומי הקשה אליו נולד לרקין נוספה צרה אחרת: לרקין נולד עם גמגום חמור, כזה שבשנים הראשונות לחייו גרם לסובבים אותו לחשוב שלעולם לא יצליחו להבין מה הוא אומר.
בבית הספר הוא אכל מרורים. הילדים האחרים צחקו עליו בלי הפסקה, דבר שהפך אותו לאגרסיבי. הוא חיפש מפלט ומצא אותו בפסנתר שהוצב בבית משפחתו. בגיל 12 הוא למד לנגן ובגיל 14 הוא גילה את תקליטי הסקאט (scat) של לואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד. סקאט הוא סוג של אלתור בקטעי ג'אז ישנים, בהם הזמר מלווה את הנגינה והקצב בשירה מבולבלת, ג'יברישית ומגומגמת. טכניקת הסקאט קשה מאוד ליישום ומצריכה כישרון מיוחד מאוד בדיבור מהיר. יש גם כאלה שרואים בסקאט את אביו המוזיקלי של הראפ. לרקין, בזכות הגמגום שלו, הצליח ליצור סקאט מושלם. ביחד עם הניסיון שצבר בנגינת הפסנתר, הוא היה יכול להגשים חלום - להפוך למוזיקאי ג'אז. החלומות, אגב, לא שיפרו את מצבו החברתי, ובגיל 14 הוא החל לצרוך אלכוהול, לדבריו, "כדי לשכוח".
החיבור הזה של בדידות, ג'אז ואלכוהול סימן התחלה של חיים קשים, כשאת שלושים השנים הבאות בילה לרקין כנגן להשכיר במועדוני הג'אז האפלים של לוס אנג'לס. במקביל הוא שתה המון, צרך סמים ובגדול חי מהיד לפה. בשנת 1986 לרקין הוציא אלבום סקאט-ג'אז שכשל, ואחרי שחברו הטוב ביותר מת באותה תקופה, לרקין ואשתו האלכוהוליסטית, ג'ודי, החליטו לקחת את עצמם בידיים, להיגמל ולהתחיל מחדש.
לרקין היה שרוף בלוס אנג'לס, כך שהוא ואשתו שמו פעמיהם לאירופה. הם התמקמו בברלין של סוף המלחמה הקרה, שבגלל נוכחות גדולה של חיילים אמריקאיים היתה משופעת במועדוני ג'אז. חייו של לרקין באירופה השתפרו. הוא מצא מנהל, מנפרד זרינגר, שסידר לו הופעות במועדוני ג'אז בכל רחבי גרמניה. "הייתי מרוויח אלף דולרים בשבוע", סיפר על התקופה. "לא חשבתי שזה יכול להיות יותר טוב מזה".
מתברר שכן. אשתו של לרקין הביאה לזרינגר קלטת שלו, שבה הוא עושה סקאט. זרינגר התלהב והציע ללרקין שבמקום לעשות סקאט על ליווי ג'אז, הוא יעשה את זה על רקע הפקת דאנס עדכנית. הזמר התנגד. הוא ראה בעצמו אמן ג'אז רציני וטען שאין לו כל קשר למוזיקת מועדונים. זרינגר התעקש ואחרי שהוא הצליח להלהיב את אנשי חברת התקליטים הענקית BMG, שבה היו חתומים כוכבי ענק כמו וויטני יוסטון, טייק ד'את ודוקטור אלבן, לרקין הסכים לזרום עם ההפקה.
לרקין חשב כאמן ולא רצה להתפשר, למכור את עצמו בזול. הוא פחד להישמע מטופש וחשש שהמאזינים יבינו במהרה שהוא לא עושה סקאט, אלא סתם מגמגם. ביחד עם אשתו הם חשבו על קונספט נכון והם החליטו ללכת על זה עד הסוף - שנושא השיר הראשון שהם יקליטו - יהיה על הגמגום של לרקין. הם גם המציאו פרסונה חדשה, כדי לא לפגוע בקריירת הג'אז של לרקין - סקאטמן ג'ון. הדמות היתה סוג של גיבור-על עם בעיית דיבור, שבאמצעות גישה חיובית מתגברת על הכל. אחרי שהקונספט נבנה, סקאטמן ג'ון נפגש עם צוות המפיקים שלוהק לו על ידי BMG וביחד הם הקליטו את השיר "Ski Ba Bop Ba Dop Bop" (להלן: "סקאטמן") תוך שש שעות בלבד. הקטע, כאמור, עסק בכך שזאת לא בושה לגמגם. "כל אחד מגמגם בדרך זו או אחרת", שר לרקין/סקאטמן, "וזה המסר שלי אליכם: אל תתנו לשום דבר לעצור אתכם, אם סקאטמן יכול, אז גם אתם".
כש"סקאטמן" הגיע לתקליטנים ולתחנות רדיו, אף אחד לא ממש ידע איך לאכול את הקטע הזה. שדרני רדיו תהו האם זוהי בדיחה, האם זה טריק זול על חשבון מוזיקת הדאנס העכשווית והאם זה בכלל פוליטיקלי קורקט לנגן משהו כזה. התהיות האלו מנעו מ"סקאטמן" להתרומם. השיר זכה להשמעות מועטות ברדיו, שכמעט והתעלם ממנו לחלוטין. רק כמעט. ההשמעות הבודדות להן זכה השיר, משכו אליו תשומת לב אדירה ומאזינים דרשו לשמוע אותו שוב. בעקבות דרישת הקהל, אנשי הרדיו בגרמניה הבינו שיש כאן משהו, והתחילו לנגן אותו. לקח לשיר חודשים, אבל הוא הצליח להיכנס למצעד הלהיטים הגרמני. מהרגע שזה קרה, שהה השיר במצעד למעלה מחצי שנה, תוך שהוא הופך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של 1995.
מגרמניה "סקאטמן" התפשט לשאר העולם והתברג במקום הראשון במצעדים של בלגיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, אירלנד, איטליה, נורבגיה, צרפת, ספרד ושווייץ. בישראל הקטע "סקאטמן" כיכב כשיר הפותח של האוסף "היטמן 6", כשהוא מסייע לו להגיע למעמד של אלבום זהב עם מכירות של למעלה משלושים אלף עותקים. זה נראה היה הזוי, אבל הגבר בן ה-53, המקריח, המשופם, עם הפנים העייפות שמסגירות את סיפור חייו הקשים כאלכוהוליסט-מסומם, הפך לכוכב פופ, למישהו שרואים יום ולילה ב-MTV, למישהו שבני נוער מעריצים.
סקאטמן ג'ון והצוות שלו היכו בברזל בעודו חם והקליטו אלבום קונספט, "Scatman's World", שמספר על מקום אוטופי בשם סקאטלאנד; הכל על רקע מקצבי יורודאנס קליטים. האלבום ושיר הנושא שלו היו להצלחה פנומנלית, עם מכירות של כששה מיליון עותקים, וסקאטמן ג'ון הפך לכוכב מטורף, אהוד ואהוב בעיקר על ילדים.
היסטריית סקאטמן ג'ון נמשכה כמה חודשים, שבהם הוא קטף את פסלון "זמר השנה" בטקס פרסי ה-MTV וגם פרס מיוחד מטעם "איגוד הפרעות הדיבור" האמריקאי, על תרומתו למאבק המגמגמים. "הפכתי את הבעיה הכי גדולה בילדות שלי", לרקין סיפר במעמד הענקת הפרס, "לכוח הכי גדול שלי".
למרות כל ההערכה וההערצה, סקאטמן ג'ון בכל זאת היה סוג של גימיק וכשכולם הבינו את הקטע, הקריירה שלו, ברוב העולם, דעכה באותה מהירות בה נסקה. סקאטמן ג'ון הוציא עוד אלבום, "!Everybody Jam" בסוף שנת 1996. האלבום כשל באירופה אבל זכה להצלחה פנומנלית ביפן, שם הפך סקאטמן לאחד הכוכבים הגדולים ביותר של הניינטיז. ההערצה לסקאטמן ג'ון ביפן הגיעה לרמות ששמורות בדרך כלל לכוכבי הפופ המסחריים ביותר, אלה שמוכרים טונות של מרצ'נדייז וזוכים לצרחות משוגעות בכל מקום אליו הם מגיעים. הוא הופיע על פחיות של קולה וכרטיסי טלכרט לאספנים, השתתף בהנחיית תוכנית טלוויזיה מקומית, תרם את קולו לפרסומות למוצרי קוסמטיקה וממתקים ואפילו נמכרו בובות בדמותו. חוץ מזה, המשיכו להיות לו להיטי ענק שם, כשאחד מהם, "Su Su Super Ki Re I" הושר חצי באנגלית, חצי ביפנית. סקאטמן ג'ון היה ביג אין ג'פאן. הכי ביג שאפשר.
אבל אז, דווקא כשהכל היה ורוד בחייו של לרקין, בסוף 1998 הוא אובחן כחולה בסרטן. סקאטמן ג'ון התעקש להמשיך לעבוד וביוני 1999 הוציא את אלבום הפרידה שלו, "Take Your Time". ב-3 בדצמבר, אותה שנה, בדיוק לפני 17 שנים, הוא נפטר בגיל 57.
מאז מותו, אשתו ג'ודי לרקין, עוסקת בהנצחתו ברשת. היא מפעילה אתר מאוד גולמי, שבו היא מפרסמת מאות מכתבי הערצה לסקאטמן ג'ון, שנשלחו אליה מכל העולם, במשך שנים. רוב המכתבים עוסקים בהשראה שסיפק סקאטמן ג'ון למעריציו ומפרטים כיצד הכנות שלו סייעה להם להתמודד עם המציאות. אפשר להתרשם מהמכתבים האלו שסקאטמן ג'ון הוא ממש גיבור-על עבור אנשים עם בעיות דיבור, יחיד מסוגו. ג'ודי גם מתפעלת את עמוד הפייסבוק של סקאטמן ג'ון. "זה מדהים כמה אנשים עדיין מפרסמים דברים בדף של ג'ון", כתבה בפוסט מיוני האחרון, "יש לו עדיין כל כך הרבה מעריצים פעילים... אני אוהבת את זה... תשמרו אותו בחיים!".