יס לואד: 2016 היתה שנה מעולה להיפ הופ

מרגע שנפתחה שנת ההיפ הופ של 2016, היה עליה להתמודד עם אתגר לא פשוט. 2015 הציבה רף גבוה במיוחד באלבומי ההיפ הופ המעולים שהניבה וקשה היה לדמיין שנזכה לשנה שתתעלה על הפוריות המרשימה שלה. לקראת סוף השנה הנוכחית, נראה כי קודמתה עדיין נהנית מיתרון קל - אבל בנקודות בלבד. המגמות והיסודות שהציבה השנה עומדים איתנים גם כעת בדצמבר, כשיותר ויותר קולות ממשיכים להיבנות עליהם, כל אחד באגף שלו.

כך למשל היסודות שהניח "Compton" של ד"ר דרה לתופעה שנקראת אנדרסון פאק נבנו ובוצרו לכדי אימפריה מוזיקלית של איש אחד, שהיה השנה בכל מקום. יד ביד הולך אתו קנדריק לאמאר, שגם ב-"Untitled Unmastered", אלבום השירים שלא נכנסו ל-"To Pimp a Butterfly" בתוספת שלל הופעות אורח, המשיך ליצור את האגדה ולסלול את דרכו לרשימות הגדולים ביותר אי פעם. גם היסודות שהונחו הרבה לפני 2015 המשיכו להיבנות באלבומי הקאמבק של A Tribe Called Quest ו-De La Soul, בנוסף לוותיקים בפרופיל נמוך יותר ואמני אנדרגראונד שהוציאו אלבומים טובים מאוד, כמו Atmosphere, Mac Lethal, Masta Ace, Aesop Rock ו- Homeboy Sandman.

בנוסף המשיך הטראפ לפרוח ב-2016. Rae Sremmrurd, Travis Scott, 21 Savage ו- Lil Yachty המשיכו לייצר להיטים לכל אורך השנה. למעשה הטראפ הוא הז'אנר הבולט ביותר בהיפ הופ השנה, כשמרכז הכובד נדד והשתקע באטלנטה, לפחות לשנים הקרובות. הנוכחות של הדורות הקודמים בשטח יצרה לא אחת חיכוכים ביניהם, שזכו לעיסוק מוגזם למדי בתקשורת ("ליל' יאכטי אמר שביגי אוברייטד!", "ליל' יאכטי לא מכיר שירים של טופאק!", "ליל' יאכטי לא הצליח לעשות פריסטייל"!). הסיפורים האלה סחטו כמה לייקים, גרמו לראפרים צעירים לריב בטוויטר עם ראפרים ותיקים, ובאופן כללי חידדו את התחושה שאנחנו חיים כרגע בתקופת הטראפ. גוצ'י מיין יכול להיות גאה. הוא עצמו כבר הרוויח את מקומו בספרי ההיסטוריה ורק הזמן ילמד מי מחניכיו יצטרף אליו שם ומי ייזכר כהערת שוליים. עד אז כולם ייפגשו באלבומים של די ג'יי קאלד (שהוציא השנה אחלה אלבום, יש לומר).

גם באלבומים "גרנדיוזיים" לא התקמצנה שנת 2016 ובקטגוריה זו אולי אף התעלתה על קודמתה. כוכבים כמו קניה ווסט, דרייק, צ'אנס דה ראפר ואנדרסון פאק, והאגדות שהוזכרו כמו טרייב ודה לה - כולם הוציאו אלבומים בפרופיל גבוה שהפכו לאירוע תקשורתי. כל זה בלי להזכיר את האלבומים של ביונסה, פרנק אושן וסולאנג', שעשו אותו דבר בגזרת ה-R&B, שראויה לסיכום נפרד. אל האחרונים אפשר לצרף את האלבומים של ג'מילה וודס, אנה ווייז, D.R.A.M ודה וויקנד, שהמשיכו את השנה המצוינת שקדמה להם בתחומם.

כמובן, קשה לנתק את ההיפ הופ משלל המאורעות שהנחיתה עלינו שנת 2016. הייתה זו שנה קשה במיוחד עבור הקהילה האפרו-אמריקאית, על רקע ההמשך הקיפוח וההדרה (לפרסי האוסקר שלום) וכמובן, על רקע האלימות המשטרתית הגוברת. היבחרותו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית לקראת סוף השנה הייתה רק הקינוח העבש לשנה קשה במיוחד. התופעות האלה תורגמו לכמה שירים (ראו קישור בצד ימין) וסביר להניח שבארצות הברית של טראמפ נשמע יותר ויותר ראפרים שמתבטאים בעניין. אנחנו שומעים את זה הן באלבומים שסובבים סביב הנושא ויוצאים ממנו למקומות שונים (כמו קנדריק בשנה שעברה וסולאנג' באלבום שלה) והן בשירים שתוקפים את הנושא ישירות. כך למשל ריכז פסקול הסרט "Birth of a Nation" שירים מעולים בנושא מראפרים מכל קצוות הקשת, מנאז ועד גוצ'י מיין. והרוח שנושבת מאותו פסקול צפויה לנשוב בעצמה ב-2017 - וכנראה עד 2020 (ואולי 2024?).

לפני שנעבור לאלבומים עצמם, יש לציין מראש שגם השנה קצרה היריעה מלהכיל את כל האלבומים המעולים שיצאו ב-12 החדשים שחלפו. הנה ממש עכשיו, דקות ספורות אחרי שאני מסיים את כתיבת הטקסט, נוחתת ידיעה על אלבום חדש לג'יי קול בשבוע הבא - והוא עוד מצטרף לאלבום חדש של מוס דף (יאסין ביי). מבין האלבומים שלא כיוונו את שחרורם לקריסמס, את חלקם נאלצתי להגביל לאזכור בהקדמה בלבד, אחרים כנראה נשמטו גם משם - וחלקם, כמובן, יזכו להתייחסות נרחבת ברשימה המובאת כאן לפניכם - חלקם עקב חשיבותם, אחרים עקב הצלחתם - ורובם פשוט פה בזכות איכותם. בין שנסכים או שנתווכח על הבחירות כאן, אני מאמין שנוכל להתאחד סביב הרצון לראות (או לשמוע) שנה כמו זו גם ב-2017.

אם יש אדם שיכול לטעון לבעלות על שנת 2016, הרי שקוראים לו אנדרסון פאק. הופעות אורח גונבות ההצגה שלו ב-"Compton" של דוקטור דרה ב-2015 הכינו את הקרקע להשתלטות של המוזיקאי מקליפורניה (אעשה לו עוול אם אצמצמם את ההגדרה שלו לראפר ואתעלם מהעובדה שמדובר במפיק, מתופף, זמר ומה לא) על עולם ההיפ הופ, ואיזו השתלטות כיפית זו הייתה. מעבר להופעות טלוויזיוניות עוצרות נשמה, הופעות על במות הפסטיבלים הנחשבים ביותר והופעות אורח אצל כל אמן, ממקלמור ועד A Tribe Called Quest, הצליח אנדרסון פאאק לתחום את השנה בשני אלבומים. הראשון הוא אלבום הסולו "Malibu" שיצא בינואר והאלבום "Yes Lawd!" עם המפיק Knxledge (מבוטא Knowledge) במסגרת הרכבם NxWorries.

כל אחד מן האלבומים מביא צד שונה של פאק. ב-"Malibu" חולש המוזיקאי על מגוון רחב של סגנונות על סקלת ה-פ'אנק-R&B-סול-היפ הופ ואפילו מעט גוספל, תוך שיתוף פעולה עם מגוון מפיקים (Hi-Tek, Kaytranda, 9th Wonder ועוד) וראפרים כמו The Game וטאליב קוואלי. ב-"Yes Lawd!", אלבום שיצא בלייבל Stones Throw המהולל, הסאונד שמתווה Knxledge, מאפשר לפאק להיות ממוקד יותר סגנונית מבלי להתפזר, ליצור אווירה ג'אזית ובעיקר מאוד מאוד סקסית, שמוציאה ממנו בהרבה מן השירים את הצד ה"מלוכלך" יותר שלו - במובן הטוב ביותר של המילה. התקופה האמנותית המרשימה של פאק ממצבת אותו בתור ה"איש הנכון" של שנת 2016, האיש שכולם רוצים לארח באלבומים שלהם. מאוד משמח לראות ובעיקר לשמוע שאנדרסון פאק מקבל את המעמד בברכה ומוסיף קצת יותר גרוב לחיים שלנו.

מעט לא הוגן להמשיך ולכרוך את A Tribe Called Quest ו-De La Soul ביחד גם בשנת 2016, אבל קשה להתעלם מהעובדה ששני ההרכבים שעמדו בחוד החנית של תנועת ה-Native Tongues (אסופת ראפרים והרכבים שיצרו היפ הופ חיובי ואפרוצנטרי, שונה בתכלית מה"גנגסטה ראפ" ששלט בסוף ה-80 ושנות ה-90) הוציאו אלבומים ראשונים אחרי זמן רב. אמנם במקרה של דה לה, ההרכב מעולם לא הפסיק להופיע או לשחרר פרוייקטי צד, אבל שני האלבומים התקבלו כאלבומי קאמבק של אצולת דור הוותיקים. אצל דה לה, הבחירה לפנות למימון המונים ליצירת האלבום "and the Anonymous Nobody" העניקה להרכב חירויות מוזיקליות שחברי ההרכב ניצלו עד תום. החל מהיכולת לקיים סשנים עתירי מוזיקאים של להקה חיה ולסמפלם ליצירת הביטים, וכלה בחירת משתפי פעולה ייחודיים כמו ההרכב Little Dragon, ג'סטין הוקינס וגם כוכב היפ הופ עכשווי כמו טו צ'יינס. כל אלה תרמו לאלבום מרובה סגנונות ששומר על רמה גבוהה, בטקסטים רפלקסיביים על הקריירה של דה לה, סיפורים בגוף שלישי או התייחסות מורכבת לנושא המוות בשיר מצמרר עם דיימון אלברן.

טרייב, לעומתם, נשארו קרוב ל"בית" באלבום עליו עבדו תחת מעטה סודיות, ובמהלך התהליך הצליחו לאחות את הקרעים בין שני הקולות העיקריים של ההרכב, קיו טיפ ופייף דוג. ב- "We Got it From Here, Thanks 4 Your Service" נשמע לראשונה גם קולו של ג'רובי (בתור ראפר), וכמובן נמצאים בו גם חברי ה"שבט המורחב" - באסטה ריימס וקונסקוונס. אליהם מצטרפים אורחים נוספים מעולם ההיפ הופ כמו קנדריק לאמאר ואנדרה 3000 ואורחים מחוצה לו, בדמות אלטון ג'ון וג'ק ווייט. שני האחרונים סייעו לטרייב לשדרג את הסאונד הג'אזי המוכר של ההרכב, בנוסף לחטיבת נגנים בניצוחו של קיו טיפ. הכתיבה באלבום מצליחה גם היא לשמר את הרוח החיובית של טרייב, אבל בנוסף לחשוף כאב ולהתכתב עם האירועים הפוליטיים, המוזיקליים והאישיים של זמננו, כאילו לא עברו 18 שנים מאז אלבומם הקודם. מותו של פייף דוג בזמן הקלטות האלבום כמעט הביא לגניזת הפרויקט, אבל ההתגייסות המרשימה של האורחים וכמובן חברי טרייב עצמם, אפשרה לקיו טיפ להשלים את האלבום, שהפך לאלבום מחווה לפייף דוג בחלקו הגדול.

היכולת של שני ההרכבים להישאר הם עצמם, מבלי להישמע תלושים ולא רלוונטיים בשנת 2016, היא זו שבכל זאת מצדיקה (או לפחות מאפשרת) את כריכתם ביחד. שני האלבומים וההצלחה שזכו לה (האלבום של טרייב הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים של בילבורד, ושל דה לה למקום הראשון במצעד אלבומי הראפ), מלמדת שגם בעידן הטראפ עדיין יש לוותיקים מה לומר. הגישה החיובית של ההרכבים ליצירה והקשר בין חבריהם, שתמיד היה חזק במקרה של דה לה ושוקם במקרה של טרייב, תורגמה לשתי יצירות מוזיקליות נהדרות - שונות, אבל דומות.

ככל שהזמן עובר, ההתמודדות עם התופעה ששמה "קניה ווסט" הופכת לקשה ומאתגרת יותר. שנת 2016 במיוחד מסתמנת כשנת מפנה בקריירה ובחיים של מר ווסט. שנה שהחלה בקול תרועה והסתיימה, למרבה הצער, באשפוז במוסד פסיכיאטרי. השנה המטלטלת של קניה החלה בחודש פברואר, כשהוציא את האלבום "The Life of Pablo". אמנם עד שזה קרה הוציא קניה את הנשמה למאזינים בשינויי שם וטראקליסט תכופים לאלבום, ועיכוב מתמשך ביציאתו (#blamechance), כשכמעט כל צעד מלווה במלטדאון בטוויטר.

גם אחרי שיצא האלבום המשיך קניה לעשות בו שינויים, להחליף גרסאות ולתעתע במאזיניו. אולי זה הולם לאלבום מבולבל כמו TLOP, שמציג את קניה על כל צדדיו ומכיל כמה רגעים מעולים כמו "Real Friends", "No More Parties in L.A" והסינגל "Fade". רבים טוענים שמדובר באלבום השנה של שנת 2016 והרגעים הטובים של האלבום אכן מחזקים את הקייס: גם ברגעיו החלשים, מדובר ביצירה שמכסה כל פינה באישיותו האקסצנטרית של ייזוס, ברגעי הדושבגיות והסגידה העצמית (האלבום כולו מרגיש כמו גוספל של קניה לקניה עצמו) אבל גם ברגעי הפגיעות. הבעיה העיקרית היא שבין שלל השערוריות שלוו את קניה ב-2016, האלבום נדחק לשולי האסוציאציות שמעורר שמו. עוד לפני הסוף המצער עם אשפוזו של קניה, ראינו אותו מעמיק השנה את הסכסוך הבלתי נגמר עם טיילור סוויפט (הגם שלא באשמתו הבלעדית), מתאבסס על ג'יי זי עקב הריחוק שתפס ממנו "אחיו הגדול", ומצהיר כי היה מצביע לדונלד טראמפ לו היה מצביע (על רקע גל פשעי שנאה בארצות הברית מאז היבחרותו לנשיא). לכל אלה מתווספת הטראומה בפריז, כאשר אשתו קים קרדשיאן נשדדה על ידי כנופייה, מה שבטח לא תרם ליציבות הנפשית של קניה. בין כל אותן תקריות, קשה לעתים לראות ולשמוע את המוזיקאי המבריק שנמצא שם, שהולך ומתרחק מאתנו ומשאיר אותנו רק לתקווה שיתייצב ו"יחזור הביתה", כפי שהפציר בו טאליב קוואלי. בינתיים נאחל לו לשוב לבריאות ולשפיות, ונתנחם ברגע אחד מרגש שסיפק לנו השנה, בנאומו בטקס האשכבה לפייף דוג.

אל המיקסטייפ השלישי שלו הגיע צ'אנס דה ראפר במעמד שונה משהיה בו בשני קודמיו. מאז שהוציא את "Acid Rap" ב-2013, הפך הראפר משיקגו לדמות מובילה בעולם ההיפ הופ, הרבה בזכות הופעות אורח בולטות, כשהשיא הגיע באלבומו של האליל שהפך למנטור של צ'אנס, קניה ווסט. בשלוש השנים האחרונות למד צ'אנס דה ראפר לא מעט על תעשיית המוזיקה וחוזר על ידי חברות תקליטים שונות, אבל דבק בהתעקשותו שלא לחתום באף אחת מהן, כך שגם המיקסטייפ השלישי הופץ בחינם באופן עצמאי. המיקסטייפ (צ'אנס מתעקש לקרוא לזה כך) עצמו כולו גוספל - ובניגוד לזה של קניה, לא מדובר בהלל לאמן עצמו.

האווירה הרוחנית והחיובית של המיקסטייפ אמנם לא מעניקה לו חסינות מפגמים, אבל ברגעיו הטובים צ'אנס משלב את אותה רוח שדבקה בו מאז שנולדה בתו, עם ליריקה ברמה גבוהה על גבי ביטים ג'אזיים עמוסים בכלי נשיפה. בין האורחים באלבום ניתן למצוא כוכבים כמו ג'סטין ביבר וליל' יאכטי, אבל גם חברים משיקגו כמו Noname ו-Saba, וכמובן, לא מעט מקהלות גוספל שמעטרות את שירי המיקסטייפ. השנה המעולה של צ'אנס ממשיכה למצב אותו לא רק בתור הקול הבולט של שיקגו (ולחשוב שלפני כמה שנה היה זה עדיין צ'יף קיף) אלא גם לכוח מוביל בעולם ההיפ הופ כולו, על אחת כמה וכמה כשמדובר באמן עצמאי. שינוי החוקים של פרסי הגראמי, שמאפשר גם לאמנים שמוציאים את אלבומיהם בפלטפורמות סטרים בלבד להיות מועמדים, רשום במידה רבה על שמו של צ'אנס. גם אם לא יזכה בתואר, שבע המועמדויות שזכה להן מעניקות לו את הניצחון האמיתי.

אם תואר איש השנה הולך לאנדרסון פאק, את תואר "עיר השנה" בהיפ-הופ אני מעניק דווקא לשיקגו. בתור מעריץ נלהב של ניו-יורק, כואב לי להודות שמולדת ההיפ הופ נשארה השנה מחוץ לתמונה (כמעט. בכל זאת, טרייב ודה לה סול בגזרת הוותיקים וה-A$AP Mob ו-Desiigner בגזרת הדור הצעיר). בעוד אטלנטה שמרה על מעמדה בדרום ולוס אנג'לס כמובן בחוף המערבי, מרכז הכובד של ניו יורק עבר השנה מערבה משם, אל "עיר הרוחות". מעבר לשלושה אלבומים בפרופיל גבוה (קניה ווסט, קומון וצ'אנס), יצאו השנה משיקגו כמה וכמה אלבומים מצוינים, רובם של יוצאי ה-Savemoney Crew של צ'אנס ומקורביהם - ויק מסנה ב-EP מצוין, Joey Purp, Towkio ,Jamila Woods ו-Saba - כולם היו מאוד פעילים השנה וביצרו את מעמדה של שיקגו. מעל כולם התבלטה ראפרית אחרת, שגם הופיעה אצלנו בישראל לקראת סוף השנה. הראפרית Noname הוציאה את המיקסטייפ המעולה שלה "Telefone", תוצר של עבודה קבוצתית של נוניים, Cam O'bi, Saba ו-Pheolix בדירה/אולפן הזמני שהקימו בלוס אנג'לס לצורך יצירת האלבום. במיקסטייפ נוניים מטיילת בין מגוון נושאים, החל מנוסטלגיה נעימה, דרך הפלות ועד מוות של צעירים אפרו-אמריקאים ב"חסות" המערכת. את כל זה היא עושה על גבי ביטים מלודיים ורגועים במיוחד שעשויים לגרום למאזין לפספס את המסר אם לא ישים לב - אבל להבטיח הנאה בכל האזנה.

במדד האיכות ישנם לא מדד מועמדים בקטגוריית ה-"Best Rapper Alive". במדד המעמד, קשה למצוא ולו ראפר אחד שמאיים על מעמדו של דרייק. אפילו קנדריק ואנדרסון פאאק לא מתקרבים לשם, גם אם הם מתעלים עליו אמנותית. במקרה של דרייק, גם מקטרגיו הגדולים ביותר יודו שמדובר באדם בעל יכולת פנומנלית לייצר להיטים, בעל יכולת לזהות טרנדים מוזיקליים ולאמצם ולתרגמם לשפתו שלו, וגם בעל מוסר עבודה שאין שני לו. על Views (קוצר מהשם המקורי "Views From The 6") הכריז דרייק עוד לפני שנתיים, אבל בין ההכרזה לאלבום הספיק לשחרר שני מיקסטייפים ("If You're Reading This It's Too Late" ו-"What a Time to be Alive", עם פיוצ'ר), לקבור את הראפר מיק מיל ב"מגרש" שלו ב"ביף" ביניהם, לשחרר את אחד מהלהיטים הגדולים של השנים האחרונות, "Hotline Bling", ולא מעט שירים נוספים (כולל כמובן האירוח ב- "Work" של ריהאנה).

גם שורות אלה נכתבות זמן קצר אחרי שהכריז דרייק על פרויקט נוסף שאמור לצאת לפני סוף השנה, "More Life". העשייה של דרייק כה אינטנסיבית עד שמפתיע שכמות הפרויקטים שלו לא באה על חשבון האיכות. "Views" הוא אמנם עוד מאותו דבר, במידה מסוימת, אבל כשאותו הדבר שלך הוא להיטים והצלחה פנומנלית, קשה להאשים את דרייק שדבק בנוסחה. באופן אישי אני חייב להודות שיותר מלהיטי הענק כמו "One Dance" או "Controlla", שאבתי הנאה מרובה יותר דווקא מ"שירי אלבום" כמו "Weston Road Flows" או "Is U With Me" ה"חורפיים" יותר. האלבום עושה רושם שדרייק צבר שעות רבות של חורף לונדוני בביקוריו המרובים אצל Skepta, שחלחלו אל הסאונד האפלולי והקר של האלבום, והולמים היטב את הסגנון האופייני לדרייק. "Views" אמנם לא הפיל אף אחד מהכיסא - אבל גם לא הפיל את דרייק מכיסאו שלו, מעל כולם.

בין שלל הדמויות בטראפ, דמותו של יאנג ת'אג היא כנראה המסקרנת ביותר. הראפר הכמעט אנדרוגיני יאנג ת'אג הוציא השנה שלושה מיקסטייפים והתארח בכל מקום אפשרי, אבל "ג'פרי" הוא הבולט והקוהרנטי ביותר ביניהם. החל בעטיפה היפהפיה שמחזקת את המוטיב האנדרוגיני, דרך שמות השירים על שמם של אליליו (קניה ווסט, וויקלף ז'אן, ריהנה ופלויד מריוות'ר, בין השאר) ועד, כמובן, השירים עצמם. יאנג ת'אג הוא הרבה יותר מראפר "ממלמל". הוא יודע בדיוק כיצד לשחק בקולו הייחודי ולעבור בין מלודיות באופן חלקלק - גם כשהוא צועק ב- "Harmabe" וגם כשהוא שר לריהנה ב-"RiRi" (מהשירים הבודדים במיקסטייפים שקשורים לשם האמן שהם נושאים). בניגוד למיקסטייפים הקודמים, שהכילו קטעים טובים אבל היו מהודקים פחות, ב"ג'פרי" אנחנו שומעים הפקות מוקפדות ומגוונות - משירים המפלרטטים עם רגאיי לבלדות למקצבי טראפ כבדים, המסתכמים ב-45 דקות שזורמות היטב באוזן. אין טעם לנסות ולחפש עומק לירי בשיריו של ג'פרי, אבל בהחלט אפשר למצוא שם הנאה פשוטה ולא מחייבת - ולפעמים זה כל מה שצריך.

אחרי שהוציא את "Old" ב-2013, דני בראון לקח את הזמן שלו עד שהוציא השנה את האלבום "Atrocity Exhibition" והסביר שבניגוד לראפרים אחרים, לא היה דחוף לו להוציא מוזיקה רק כדי "להשאיר את השם שלו" בחוץ. התוצאה היא אלבום שמתרחק משירי ההופעות ה-EDMיים שלו וחוזר לחספוס של "XXX", המיקסטייפ שקדם לו, או כפי שאמר דני בראון עצמו - "הסאונד שלי". מעבר לחזרה "הביתה", "Atrocity Exhibition" הוא מסע מרתק של דני בראון אל תוך עצמו, על גבי ביטים מטורללים שהופקו ברובם על ידי פול ווייט הבריטי. ההפקות הייחודיות ולעתים מפחידות שיצרו בראון ומפיקיו הולכות יד ביד עם התמה המרכזית של האלבום, שחוזר ושוב ושוב אל אורח החיים הקיצוני של דני בראון - הן במניה (במיוחד בשיר "Really Doe" עם קנדריק לאמאר, אב סול וארל סווטשרט) והן בדפרסיה, כלומר בפרנויה שנלווית לאורח חיים מהסוג הזה, והפחדים מצעד אחד יותר מדי מעבר לקצה. ההלימה המושלמת כמעט בין הסאונד של האלבום ותכניו, יוצרת חווית האזנה כמעט מטלטלת ומעט מטרידה, שבסופה ניתן להבין מדוע נקרא האלבום "Atrocity Exhibition" .

לפני ההשתלטות המוחלטת של קנדריק לאמאר על עולם ההיפ הופ, הייתה תקופה קצרה בה החבר הבולט בחבורת TDE היה סקולבוי קיו. על פניו, לא קשה להבין מדוע - הראפר מקליפורניה מצויד באוזן טובה לביטים, יכולת מילולית לא רעה של גנגסטה ראפר מתוחכם עם מודעות חברתית (ועצמית), ומוסר עבודה גבוה שהפך אותו לאחד הראפרים ה"מתארחים" ביותר בשנים האחרונות. על אף כל אלה, האלבום הקודם שלו, "The Oxymoron", לא הרשים במיוחד. פה ושם היו שם כמה שירים טובים מאוד, אבל האלבום לא התחבר לכדי יצירה שלמה ונשמע כמו אסופת קטעים. ב-"Blank Face", לעומת זאת, התמונה שונה לחלוטין - ראשית כל, בכך שהיא קיימת. אמנם לא כל שירי האלבום מתכתבים זה עם זה כמו במרבית אלבומי הקונספט, אבל האלבום כולו מרגיש כמו מסע בחסות פרץ הרגשות של סקולבוי, שנפרס היטב על גבי 17 השירים באלבום.

גם רשימת האורחים המרשימה, עם שמות כמו אנדרסון פאק, וינס סטייפלס, קניה ווסט (בהופעה מאוד משונה) וקנדריק לאמאר (בקולות רקע לכל אורך האלבום) משתלבת לרוב באווירה של האלבום. הקליפים שיצאו בהמשך מהדקים את האלבום עוד יותר ומצליחים לחבר כמה מהשירים לכדי סיפור. סקולבוי עצמו העיד כי הושפע מאוד מגוסטפייס קילה מוו טאנג באלבום הזה - החל בשם האלבום ועטיפתו, בה לובש סקולבוי מסכה דומה לזו שעטה גוסטפייס בשנות ה-90, וכלה בקריצות אליו לאורך האלבום. כמו קנדריק וחבריו ב-TDE (אבל בעיקר קנדריק), גם גוסטפייס ניחן ביכולת נדירה ליצירת אלבומי קונספט ויצירת אלבומים מהודקים. את כיווני ההשראה האלה הצליח סקולבוי לאמץ, הוסיף להם את טאץ' הגנגסטא ראפ שלו והצליח לקלוע באותן נקודות שפספס אלבומו הקודם.

DJ Shadow feat. Run the Jewels - Nobody Speak

האלבום שהוציא השנה DJ Shadow האגדי, "The Mountain Will Fall", הוא אמנם לא לגמרי אלבום היפ הופ, אבל מכיל את שיר ההיפ הופ של השנה. האלבום השלישי של ראן דה ג'ולז אולי ייצא עוד השנה ואולי בתחילת 2017, אבל אפשר להיות בטוחים שטוב ככל שכנראה יהיה האלבום, לא יהיה בו שיר דומה לשיתוף הפעולה עם שאדו. הוא ממקם אותם על ביט עמוס כלי נשיפה - פחות בומבסטי מהנהוג אצל אל פי וקילר מייק, אבל לשני הראפרים הוותיקים והמיומנים אין שום בעיה להסתגל, ולהוכיח בפעם המי יודע עד כמה מוצדק ההייפ שמלווה את ההרכב. וזה עוד לפני שדיברנו על הקליפ המדהים שזכה לו השיר - טיפול ויזואלי ראוי לשיר השנה.

Desiigner - Panda/Timmy Tuner

השנה הגיחה לחיינו התופעה הלא ברורה שנקראת Desiigner. הראפר מברוקלין סימן השנה את שנת הפריצה שלו - וזו הייתה חתיכת פריצה. הסינגל שלו "Panda" הפך במהירות לוויראלי (עוד לפני שיצא רשמית) כבש את המקום הראשון של מצעד ה-Hot 100 של בילבורד (וגם שולב בשיר "Father Stretch My Hands Pt. 2" באלבום של קניה) ומכר פלטינה משולשת. ההמנון הפרוע הנחית את האיש בעל קול האוטו-טיון הטבעי בלייבל G.O.O.D Music של קניה (שגם עורך הופעת אורח בקליפ של פנדה), אבל בהמשך השנה הפתיע דיזיינר בלהיט נוסף, שרמז שאולי מדובר ביותר מראפר של שטיק אחד - "Timmy Turner" המלודי, שזכה למידת הצלחה פחותה מזו של פנדה, אבל הספיק כדי להמשיך את המומנטום - ואף לזכות ברמיקס מפתיע של המפיק האגדי די ג'יי פרימיר. במידה רבה דיזיינר נשאר מעין תעלומה ורבים ממשיכים לטעון שהוא לא יותר מחיקוי של פיוצ'ר (הם אכן נשמעים דומה), אבל הריאיון שהעניק לג'יניוס ביוני האחרון מבאר מעט את השפה הכמעט קריפטית בשיריו, וגם עושה רושם של בן אדם סימפטי שתרצו להיות בעדו, גם אם טראפ זה לא כוס ה-lean שלכם.

Rae Sremmurd feat. Gucci Mane - Black Beatles (+ Nicki Minaj - Black Beatles Remix)

האלבום של Rae Sremmurd שיצא בשנה שעברה וכלל להיטים כמו "No Flex Zone" ו-"Throw So Mo'" מיצב אותם את כוח מוביל בעולם ההיפ הופ העכשווי. הסינגל "Black Beatles" עם אבי הטראפ גוצ'י מיין העצים את ההייפ אף יותר והמליך אותם מעל עולם המוזיקה כולו (בעת כתיבת שורות אלה הוא עדיין עומד בראש מצעד ה-Hot 100 של בילבורד), הרבה בזכות "אתגר בובות הראווה" שנעשה לצליליו והפך לוויראלי במהרה, עד שגם הביטל המקורי פול מקרטני היה חייב לנסות. בהמשך הגיע גם רימיקס של ניקי מינאז', שהשתמשה בהפקה הנהדרת של Mike WiLL Made It כדי לעקוץ את דונלד טראמפ, לפרגן ל-Rae Sremmurd עצמם - ולהזכיר כמה היא ובכלל נשים היו חסרות השנה בז'אנר.