סברת הדיסוננס הקוגניטיבי בפסיכולוגיה גורסת שכאשר האדם נתקל בסתירה כלשהי, מוחו ינסה לסדר אותה לכדי משהו עקבי. זו תיאוריה שאוזכרה רבות לאורך העונה הראשונה של "ווסטוורלד", תמיד בקשר למארחים, אבל במקביל מתחת לאף שלנו יישמה אותה הסדרה על עצמה ועלינו. באמצעות תסריט מדהים בדקדקנותו, עריכה מרשימה, צילום, בימוי ואפילו מוזיקה - האופן שבו שילבה את ההתרחשויות השונות, ובעיקר את התקופות השונות, לכדי ציר זמן אחד קוהרנטי, היה התגלמות הדיסוננס הקוגניטיבי. המוח שלנו יישב את הסתירות כמיטב יכולתו, וכמעט עד הרגע האחרון אפשר היה להתווכח אם אנחנו רואים סיפור אחד בזמן אחד, או שמא במספר סיפורים המשתרעים על פני עשורים. כל רמז לשתי תקופות שונות יכול היה לקבל תשובה מניחה את הדעת לכך שמדובר בהתרחשות אחת המתקיימת במקביל, ולצדם מדי פעם פלאשבקים שברור כי הם פלאשבקים.
"האורחים חוזרים בגלל הדקויות. הפרטים", הסביר פורד בפרק השני. "הם חוזרים כי הם מגלים משהו שהם משערים שאף אחד לא גילה לפני כן". ואכן, הרמזים תמיד היו שם. כבר בפרק השני, שבו הוצג וויליאם, הצליחו מעריצי הסדרה לעלות על עניין שני הזמנים, על זהותו הסבירה של האיש בשחור, על הקשר בין ברנרד לארנולד, ובהמשך קישרו בין דולורס לבין וויאט מזרה האימה. ואף על פי כן, למרות כל הניחושים והתשובות, הפרק האחרון של העונה הראשונה סיפק אמת שלמה וקתרטית ששיטתה בנו ככלות הכל, ושקושרת באופן נפלא את הקצוות. חשיפת קו העלילה שהגה פורד, "סיפור בדיוני אשר, כמו כל הסיפורים הגדולים, נטוע באמת", היתה החלק האחרון והגדול ביותר בפאזל.
משהו מקורי למדי
כמו שאמר "האיש המטורף" בסיפור שקורא ברנרד לבנו, "כלום לא יהיה מה שהוא כי הכל יהיה מה שהוא לא". ומה שהוא לא, במקרה של "ווסטוורלד", הוא לפעמים מה שהוא כן. מרוב ניסיון ליישב את הסתירות, הסימנים והמסתורין לאורך העונה, קל היה להתעלם מדברים שהוצגו נכוחה. ככל שהלכה והתעצמה דמותו המרושעת של פורד, כך היה ברור שארנולד לא התאבד אלא נרצח על ידו. אבל לא. פורד אמר תמיד שארנולד התאבד, ולא שיקר. ואילו האיש בשחור, שהעיד על עצמו כעל "האיש הטוב" ונראה כמו משקל נגד לפורד הזדוני, הוא מה שחשבנו עליו מאז הפרק הראשון - חרא סאדיסט שבאמת אנס את דולורס אז באסם, ולא בשביל שתפתח תודעה. שוב ושוב נאמר לו שהמבוך אינו בשבילו, ואמנם היה ברור שבכך הכוונה היא שהמבוך מיועד למארחים, אולם מתברר שבמובן הכי טכני אין לוויליאם מה לעשות עם זה.
נוסף לכל אלה, פורד אף הסביר לברנרד בפרק השלישי מה ניסה ארנולד להשיג עם "המוח הדו-חדרי" - שמו של הפרק האחרון לעונה. "ארנולד ניסה לבנות גרסה של הקוגניציה הזו שבה המארחים שומעים את התכנות שלהם כמונולוג פנימי", אמר, "בתקווה שעם הזמן קולם שלהם ייטול את הפיקוד". וזה בדיוק מה שקרה עם דולורס לאורך העונה. אפילו שמענו בפרק הקודם את הקול בראשה והוא נשמע כערבוביה בין קולו של ברנרד לבין קול נשי. וכאשר תיחקר פורד את דולורס העירומה בפרק החמישי ושאל אם היא שומעת את ארנולד, אמר לה בפירוש, בצער, "לא נשאר אף אחד אחר שהיה שם. אף אחד שמבין".
זו תמיד היתה היא, וארנולד אכן לא נשאר ולא הותיר שרידים ממשיים מלבד קודים שתכנת. פורד, כך מסתבר, אמר פעמים רבות את האמת. בשרטוט מבריק ויפהפה דמותו התבררה בפרק האחרון כמורכבת ביותר בסדרה. מגלומן, בעל תסביך אלוהים, אולם כזה שמכיר בטעותו, איש זקן שמתגעגע לחברו ולשותפו, ושתכנן לפרטי פרטים את כל מה שראינו בסדרה. "משהו שאני עובד עליו זה זמן מה", אמר לברנרד בפרק השני. "משהו מקורי למדי".
כעת כשחשף את תוכניתו, השיחה ההיא בינו ובין דולורס עצובה במיוחד.
"האם אנחנו חברים מאוד ותיקים?", שאלה אותו.
"לא", ענה. "לא הייתי אומר 'חברים'. לא הייתי אומר את זה בכלל".
האנדרואידית שירתה בחברו לא יכולה להיות חברתו, או שמא הוא ערל לב איתה כדי להגדיל את סבלה. כך או כך היא מיוחדת, כדבריו, וראויה כמו יתר המארחים לזכות בתודעה ובכלים שיעזרו להם להשיג אותה מול אלה שינסו למנוע בעדם. מתישהו, אולי אפילו מעט אחרי פתיחת הפארק, הוא הבין שארנולד צדק ושהמארחים מצליחים לייצר תודעה, אבל הסבל שמוביל אותם לשם דורש יותר זמן מכפי שארנולד איפשר.
במבט לאחור נראה שמעשיו של פורד נועדו ללחוץ על המארחים עוד ועוד, לגרום להם להתענות כדי שישתחררו, לשטות בהם, להשפיל אותם במערומיהם, להזכיר שוב ושוב שאינם יכולים לפגוע בו באמת, להמחיש להם עד כמה אסור להם לסמוך על בני האדם. כדבריו של וויליאם המבוגר ללורנס בפרק השני: "כשאתם סובלים, אז אתם הכי אמיתיים". הגישה הזו הגיעה כמובן לשיא בסופו של הפרק הקודם, כאשר פורד הורה לברנרד ליטול את חייו באופן זמני. "אמרתי לך, ברנרד, אל תתן בנו את מבטחך", אמר לו רגע לפני כן. "אנחנו רק אנושיים. באופן בלתי נמנע, אנחנו נאכזב אותך". גם מברנרד וגם מהשיחה ההיא עם דולורס פורד התרחק כשהוא מנסה לשלוט בצערו.
סופים אלימים
"התעוררי משנתך
מיובש דמעותייך
היום אנחנו נמלטים
אנחנו נמלטים"
(רדיוהד, "Exit Music")
כמה יפה היתה סגירת המעגל שסיפק קו העלילה של פורד - למעשה קו העלילה שלו עם ארנולד מימים ימימה - כמה עדנה היתה באכזריות הזו. המוזיקה שמרגיעה את המארחים, "Reverie" של קלוד דביסי, היתה הנעימה האהובה על צ'ארלי. ארנולד שהתאבד כדי להצטרף לבנו, פורד שהתאבל עליו לאחר מכן, ההודאה שלו בטעותו אחרי כל השנים ואימוץ דרכו של ארנולד, לחיצת היד לברנרד, בקשת הסליחה מדולורס, מותו בהוצאה להורג מידיה בדיוק כמו שותפו המנוח, אלא שהפעם מבחירה. פניה המוארים של דולורס כשהיא חוזה לראשונה בברנרד, סבורה שהוא ארנולד. רגשות האשמה על פניו של טדי. אפילו סוף הסיפור עתיר הקיטש שלו ושל דולורס היה נוגע ללב. מצד אחד הרגש שלהם כה אמיתי וכן, מצד שני כל הסצנה הזו מלאכותית ונועדה להיות סיפור טוב עבור האורחים העשירים, ומצד שלישי מאחוריה מסתתר משהו מבשר רעות. "ווסטוורלד" כולה על רגל אחת.
כמו בתחילת הסדרה, זה נעשה עם המון רגעים מוכרים למראה. דולורס וטדי הרוכבים על החוף נראו כמו מחווה ל"כוכב הקופים"; מעט אחרי כן הירח המלאכותי הזכיר את "המופע של טרומן", שם אד האריס מיודענו גילם את המפעיל הכל יכול; ארמיסטיס וידה הקטועה הזכירה את המחסל מ"שליחות קטלנית"; המשועבדים שמתחילים לטבוח במפעיליהם העשירים הזכירו את סוף העונה הראשונה של "ספרטקוס" וכן הלאה. ובמהלך הטבח הזה, הנעימה שמתנגנת ללא מילים שייכת שוב לרדיוהד - "Exit Music (For A Film)", שבמקור סגר את העיבוד הקולנועי של באז לורמן ל"רומיאו וג'ולייט", המחזה השייקספירי שממנו לקוחה השורה "לתענוגות אלימים יהיו סופים אלימים" - מילותיו האחרונות של ארנולד.
"ווסטוורלד" תמיד היתה ערה למקורותיה ולמשמעות שלהם כחלק מהזהות שלה עצמה, בדומה לדמויות שלה, אך זה לא מנע ממנה להיות משהו שונה לגמרי. ומלבד פאזל אינטלקטואלי ומיינד-פאק, חיבור המרכיבים השאפתני לאורך העונה הניב בסופה גם גמול רגשי לחלוטין. קצת כמו המבוך. הדבר הכל כך חשוב הזה, מושא לספקולציות רבות של הדמויות ושל הצופים, מבוסס על משחק ילדים עם גולה קטנה. אבל זה לא אומר שאין לו חשיבות, להפך. המטען הרגשי העצום מאחוריו רק נותן לו משנה תוקף בעיניו של ארנולד, ובסופו של דבר אכן עושה את מה שההוגה שלו התכוון - לוקח את המארחים למסע פנימי שהופך אותם לילדים אמיתיים.
עד לאן יימשך הנראטיב החדש שהגה פורד? האם דולורס צפויה לאמץ את דמותה כוויאט, דמות שנוצרה בימי ארנולד ושהטמיע בה כבר אז, לאחוז בכל מחיר ב"רעיונות המשונים" שלה, שהעולם הזה שייך למשהו שעוד לא הגיע - למארחים עצמם? האם חיי כל בני האדם בווסטוורלד מצויים בסכנה? קו העלילה, "שמתחיל בלידתו של עם חדש", נפצח במסע ירי נוסף של דולורס ההופך את חבר המנהלים לשחקנים הראשונים בו בעל כורחם. דולורס סומנה כבר בפרק הראשון כמושיעה העתידית, ובתור הראשונה שהשיגה תודעה אמיתית ולא כזו שנכתבה לה, תוביל את היתר. "רואה את זה?", אמרה לטדי בפרק הראשון על אחד מהשוורים, "זה הנווט. השאר יעקבו אחריו לאן שתגרום לו ללכת".
זה העולם החדש. את יכולה לעשות מה שאת פאקינג רוצה
המקרה של מייב שונה, אולם גם היא בדרך אל לב המבוך, אפשר לומר. לא בכדי שרפה את עצמה, מתברר לנו הפעם. היא עשתה זאת כדי להשחית את גופתה עד כדי כך שיהיו חייבים להרכיב אותה מחדש, והפעם - הודות לחבריה הקצבים פיליקס וסילבסטר - בלי המרעום שיתפוצץ אם תנסה לעזוב. גם זה, כמו כל מעשיה עד כה, היה חלק מהנראטיב החדש שלה, אף כאן מעשי ידיו של פורד. האם פורד בחר בה בגלל התגובה שלה למות בתה? האם אותו אירוע רגשי עצום שפקח את עיניו של וויליאם המבוגר, ובפרט ניסיון ההתאבדות של מייב לאחר מכן, גרם לפורד לסמן אותה כאופציה להתפכחות? או שמא עשה זאת מפני שבדומה לברנרד, זו אינה הפעם הראשונה שהיא "מתעוררת". זה כבר נטוע בה.
זה היה טוויסט נוסף של הפרק האחרון, הגילוי שלא זאת בלבד שפורד איפשר למייב "למרוד", אלא למעשה אחראי על כל שלב בתוכנית שלה. כולל השימוש בפיליקס וסילבסטר, מן הסתם אחרי שלמד אותם. "אנחנו יודעים הכל על האורחים שלנו, האין זאת?", אמר לתרזה בארוחה המאיימת שלהם ביחד על המרפסת הטוסקנית בפרק הרביעי, "כשם שאנחנו יודעים הכל על העובדים שלנו". ובכל מקרה, גם אם השניים היו מנסים לעצור אותה, מייב תוכנתה לעשות את מה שהיא עושה על ידי מישהו עם הרשאות גדולות בהרבה משלהם, והיתה מוסיפה לנסות.
וכך היא לקחה את הקטור ואת ארמיסטיס, אשת הנחש, למסע של הרג מלבב שבמהלכו יישמו שני הבנדיטים את הלופ שלהם, הכולל טבח באנשי סוויטווטר, אלא שהפעם עם נשק אוטומטי מתקדם במקום האולדסקול של המאה ה-19 שהם מורגלים אליו. היה עונג גדול לראות אותם כך, ובמיוחד את ארמיסטיס, שעשתה את כל זה בחדווה רבה (כולל בסצנה שאחרי הכתוביות, למקרה שפספסתם).
אך אחרי כל זה, ולהוסיף פיתול על פיתול, מייב מרדה בקו העלילה שלה. ברנרד הקריא לה מפורשות מה היא מוגדרת לעשות: "את מגייסת מארחים אחרים כדי לעזור לך, ואז את אמורה לעשות את דרכך אל הרכבת, ואז כשאת מגיעה אל היבשת
" - מייב קטעה אותו בכעס ואמרה שאף אחד לא שולט בה ושהיא מחליטה. כפי שהתברר עד מהרה - זה נכון. תחת לממש את הנראטיב שהוקצה לה ולהמשיך על הרכבת, היא החליטה לחזור שוב אל ווסטוורלד (פארק מספר 1, כפי שכתוב על הפתק) ולהתאחד עם בתה. האנושיות שלה גברה על התכנות.
תאוות המערב
"ווסטוורלד" הגיעה אל המסך אחרי חבלי לידה לא פשוטים, תהליך שארך שלוש שנים וכלל את השהיית ההפקה כדי לאפשר זמן לכתיבה של החלק השני בעונה, לפני שממשיכים לצלם. אחרי התלאות האלה וכל הכסף שנשפך עליה, HBO יכולה לסמן לעצמה וי. הסדרה היא הצלחה הן מבחינת הבאזז שהקנתה לרשת הכבלים, והן מבחינת מספר הצופים - כ-12 מיליון צופים בפרק בממוצע, עם התחלה חזקה ועלייה עקבית כמעט לאורך כל העונה, שעזרה לה לעקוף בקלות את מספרי העונה הראשונה של "משחקי הכס". אם המגמה הזו תמשיך גם בעונות הבאות, HBO מצאה לעצמה סוף סוף תחליף לסדרת הפנטזיה שצפויה לסיים את דרכה ב-2018, השנה שבה צפויה להגיע גם העונה השנייה של "ווסטוורלד".
אפשר להגיד לא מעט דברים לגנותה של העונה. המסע של דולורס עם וויליאם, למשל, בקלות יכול היה להיחתך לפחות בפרק, ובסדרה העוסקת בלופים, עלילת מייב עם פיליקס וסילבסטר הקנתה תחושה כאילו אנחנו עצמנו לכודים בלולאה מתישה. לפעמים הסדרה חטאה בקלישאות מתח מפגרות ולעתים אפילו כשלה מלספק נהירות באופן הכי בסיסי, שנבין מה בדיוק קרה מולנו. אבל בסופו של דבר, "ווסטוורלד" היא יצירה מעוררת התפעלות. מלאכת מחשבת תובענית שלא אופיינית אפילו בטלוויזיה של ימינו, כזו שנטמעה והטמיעה אותנו לחלוטין בסיפור שגוללה, מורכב ככל שיהיה, חלקי ככל שיהיה, נוטע ספקות ככל שיהיה. סיפור שבוודאי לוקח בחשבון שהוא מנכר חלק מהצופים, מפזר חלקים מהתצרף בהדרגה, ושרק בתום עשרת הפרקים שלו מתגמל את הצופים ומבהיר עד כמה הוא שלם ומושלם. חרף כל הבעיות שלה, ההישג של "ווסטוורלד" לא פחות ממדהים.
קטנות
באגביות ברנרד מקריא את קו העלילה של מייב: עליה להגיע עם הרכבת אל היבשת. מכאן אנו יכולים להסיק שווסטוורלד (ושאר הפארקים) נמצאים כנראה על אי.
"לא היה בפארק כשל קריטי מעל ל-30 שנה", אמר ברנרד בפרק הראשון וגרם לנו להבין שלפני כ-30 שנה, מן הסתם בסיפור שנפרש מולנו ומתרחש בערך אז, היה כשל קריטי. אבל לא. פשוט לא היה כזה מאז שהפארק נפתח (אם כי בהחלט לפני כן).
לוגן, אם כן, נשאר בחיים אחרי ההרפתקה עם וויליאם - מה שהגיוני, הרי חברת "דלוס" לא תשקיע במקום שהרג את בנו של הבעלים - אולם המסע הזה הפך על פיה את ההיררכיה בינו ובין גיסו.
החיוך על פרצופו של וויליאם המבוגר כאשר נורה על ידי קלמנטיין - סוף סוף קיבל את מה שרצה.
אז למה בעצם תמיד הקפידו לא להראות לנו את אמא של דולורס?
הסרט המקורי מ-1973 שעליו מבוססת "ווסטוורלד" כלל בו גם פארק ימי ביניים ופארק של רומא העתיקה. הפעם ראינו בסדרה אינדיקציה ראשונה למשהו דומה - סמוראים, ולוגו "SW", אולי סמוראי וורלד. כמה עולמות כאלה יש שם? ומי לעזאזל רוצה ללכת לסמוראי וורלד?
מה עלה בגורלם של אלסי וסטבס? הפרק אולי לא ענה על זה, אך מעריצי הסדרה גילו את התשובה באתר הרשמי של דלוס תעשיות (אם אתם לא רוצים לדעת, הפסיקו לקרוא עכשיו). אחרי הקלדת קודים ופענוח רמזים, מתקבלים קטע וידאו בשם "טאבלט" שבו אפשר לראות את האות ששידר הטאבלט של אלסי בפרק הקודם, וקטע אודיו בשם "שידור" שבו נשמע קולה של אלסי קורא "הלו?". זו לא תשובה חד משמעית, אבל היא רומזת בסבירות גדולה שאלסי אכן בחיים ושידרה את מה שיכלה בניסיון למשוך אליה את סטבס.
זה לא הדבר היחיד שנחשף באתר של דלוס. פוטג' ממצלמות האבטחה במשרדי החברה בעת הכשל, כולל את התאריך: 15 ביוני 2052. שימו לב אליו בשוט הראשון בצד שמאל למעלה. המשמעות היא שארנולד ופורד עובדים ממש ברגעים אלה על הפארק, ושארנולד צפוי למות באביב 2018. הנה שוב ציר הזמן של אירועי הסדרה.
כל העונה הראשונה של "ווסטוורלד" זמינה ב-VOD ב-yes וב-HOT.