"טראומה. ההקלטות היו כמו מסיבת קוקטייל לילה אחרי לילה - אנשים בכל מקום... וכמובן ג'ון ואני לא בדיוק היינו החברים הכי טובים. סטיבי ואני בילינו הרבה זמן ביחד. גם היא עברה זמנים די קשים בגלל שהיא היתה זאת שגמרה את זה. לינדזי היה בדכאון בגלל זה למשך תקופה, ואז הוא התעורר בוקר אחד ואמר: 'עד כאן, אני לא רוצה להיות לא מאושר', והתחיל לארגן לו כמה חברות. ואז סטיבי השתגעה...".
(כריסטין מקווי בריאיון לקמרון קרואו על הקלטות של "Rumours", מגזין רולינג סטון, מרץ 1977)
שוו בנפשכם את הסיטואציה הבאה: אתם בזוגיות מאושרת ומוצלחת, ארוכת שנים. הזוגיות מתקלקלת. זה נשבר ואין תקנה. צד אחד רוצה בפרידה, הצד השני עדיין נתלה בתקווה שיש סיכוי להינצל. אתם נפרדים. הלב שבור, הנפש פצועה. בשביל להתחיל לנשום מחדש, חיוני להימנע אחד מהשניה. לתפוס מרחק ולהתחיל להחלים. אבל לא, מישהו שינה את החוקים: ממחר אתם צריכים לעבוד יחד במשך חודשים ארוכים, צמודים בחלל קטן. את החלל הזה אתם חולקים עם חברים קרובים שחוו אף הם את כאב הפרידה, בדיוק עכשיו. אתם חייבים לשתף פעולה כדי להצליח, ואתם חייבים להצליח. יומיים לתוך הניסוי אתם כבר שונאים אחת את השני. לא יכולים להסתכל זה על זו בעיניים. רק רוצים לברוח משם, אבל אי אפשר. אין יציאה. החדר נעול. עכשיו תזרקו פנימה גם כמויות מסחריות של קוקאין. בהצלחה.
זה נשמע כמו פורמט ריאליטי מופרע שמישהו עוד יפתח מתישהו, אבל בעצם הוא כבר נעשה: זה הסיפור של "Rumours" - אלבום המופת של פליטווד מק שחוגג בשבת 40 שנים לצאתו. מדובר, עדיין - גם 40 שנה אחרי - באחד מהאלבומים הכי יפים בהיסטוריה, אבן דרך ופאר יצירה מוזיקלית. הוא הרבה יותר מזה כמובן. מדובר באלבום הפרידה הכי מפורסם שאי פעם נכתב והוקלט. הסיפור סופר באינספור וריאציות, ואי אפשר לשבוע ממנו: לקראת תחילת העבודה עליו, כל מערכות היחסים הרומנטיות בתוך הלהקה קרסו בו זמנית. הזמרת סטיבי ניקס והגיטריסט לינדזי בקינגהאם נפרדו אחרי שש שנים של זוגיות; הנישואים של המתופף מיק פליטווד לג'ני בויד (אחות של פטי - שהתחתנה עם ג'ורג' הריסון ובהמשך עם אריק קלפטון) בדיוק התמוטטו סופית אחרי שבויד בגדה בו עם חבר טוב שלו (בהמשך, בסיבוב ההופעות של האלבום, פליטווד וניקס ניהלו רומן סוער משלהם). גם הנישואים של הזוג השני והוותיק בלהקה - כריסטין וג'ון מקווי - הגיעו לסופם. כל זה קרה סימולטנית , כשהלהקה מבלה ימים ולילות באולפן שהפך לזירת קרב נוטפת ארס וסמים. לא ברור איך יצא מכל זה האלבום המושלם הזה, ואולי דווקא ברור מאוד.
זה היה אלבום מספר 11 של פליטווד מק, אבל רק השני בהרכב האנושי והמוזיקלי הזה. אל הלהקה - שעברה תהפוכות רבות מאז שהוקמה בלונדון ב-1967 וכללה באותו זמן את מיק פליטווד וכריסטין וג'ון מקווי הבריטיים - הצטרף הצמד האמריקאי של סטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם. האלבום הראשון שלהם יחד, שנשא את שם הלהקה ויצא ביולי 1975, היה הצלחה גדולה: הערבוב בין הבלוז של אנשי המולדת הישנה והפופ הקליפורני של הזוג מהמולדת החדשה, הוכיח את עצמו בענק. הכל היה מוכן להקלטות של האלבום הבא בסוסליטו, קליפורניה. הכל, חוץ מחברי הלהקה עצמם.
"סטיבי פתאום הסתכלה על לינדזי וצעקה: 'לך תזדיין, אידיוט. אתה יכול ללכת לעזאזל'. לינדזי לא נשאר חייב: 'כשאנחנו חוזרים לאל.איי אני עוזב את הבית'".
(1976, סטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם רבים במהלך ההקלטות של "You Make Loving Fun")
החמישה נכנסו לאולפן כשהם סדוקים, רגע לפני שהם מתנפצים לרסיסים. הם יצאו ממנו אחרי חודשים ארוכים שנמשכו ונמשכו, עם אלבום היסטורי. הם לקחו את הכאוס ורתמו אותו כדי לעשות פופ טהור, חלומי, סקסי, מחרמן, עם תצוגות נגינה אדירות - התופים של פליטווד, הבאס של ג'ון מקווי, הקלידים של כריסטין, הגיטרות של בקינגהאם. הקולות, שכמו נולדו לשיר יחד, וההרמוניות שהם יצרו הבטיחו את מקומם בנצח. אבל כשמקשיבים לאלבום הזה אי אפשר שלא לחוש בשדים שרוחשים מתחת להפקה הנוצצת והמדויקת, והשדים האלה, מתודלקים על ידי סערת הרגשות הגדולה בחייהם של חברי הלהקה - נלכדו לנצח על סלילים.
אם זה היה קורה היום הם היו מעבירים אחד לשני מסרים בפייסבוק ובטוויטר. אבל אז, מזל גדול, היו להם רק את המילים והמוזיקה כדי לעשות את זה. והם בהחלט עשו: בקינגהאם כתב את "Second Hand News" ושר "אני יודע שאין מה לומר, מישהו אחר תפס את מקומי... דבר אחד שאני חושב שאת צריכה לדעת - אני לא אתגעגע אלייך כשתלכי"; ניקס ענתה לו ב-"Dreams": "והנה אתה שוב אומר שאתה רוצה את החופש שלך, מי אני שאאמלל אותך?... תקשיב טוב לצליל של הבדידות שלך"; בקינגהאם הגיב ב"אני לעולם לא חוזר חזרה". כריסטין מקווי האופטימית, שכבר ניהלה אז רומן עם התאורן הראשי של הלהקה, שרה "אל תפסיק לחלום על מחר, בקרוב הוא יגיע".
ג'ון פחות זרם, ובסרט דוקומנטרי נהדר שנעשה על האלבום ושבו חברי הלהקה מדברים בפתיחות יוצאת דופן על התקופה המופרעת הזאת, ניקס מספרת שבאותם ימים היא וכריסטין - איזה צמד נשים מעוררות השראה - גרו יחד בעיר, ושהיו לילות שכריסטין התחבאה אצלה בחדר בזמן שג'ון (הדמות הכי נוגעת ללב בדוקו הזה) היה מסתובב בחוץ וצורח את שמה. והיה כמובן את "Go Your Own Way" שבו לינדזי מצהיר "לאהוב אותך זה לא הדבר הנכון לעשות", ושואל "איך אי פעם אוכל לשנות את מה שאני מרגיש?". ושוב כריסטין, שלא נותנת לאפלה לאפוף אותה, משיבה עם "Songbird" היפהפה, שבו היא מתוודה "אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מעולם". לשברון לבו, היא לא התכוונה לג'ון.
הופכים צד בתקליט. הוא מתחיל עם "The Chain", השיר היחיד באלבום שעליו חתומים יחד כל חברי הלהקה ושבקינגהאם שר יחד עם סטיבי וכריסטין. הוא מסכם יפה את המוטיב המרכזי: "לעזאזל עם האהבה שלך, לעזאזל עם השקרים שלך... ואם את/ה לא אוהב/ת אותי עכשיו, את/ה לעולם לא תאהב/י אותי שוב". משם כריסטין מרימה למאהב הזמני שלה עם "You Make Loving Fun", וניקס שרה "אני לא רוצה לדעת" ומפרגנת: "אני לא רוצה לעמוד בינך ובין האהבה שלך". האלבום מסתיים בשני שירים חלשים יותר: "Oh Daddy", שמקווי כתבה למיק, ו-"Gold Dust Woman" שניקס כתבה לקוקאין. מפאת אורכו לא נכנס לאלבום "Silver Springs", שיר טוב מהם בהרבה, שאותה ניקס כתבה לבקינגהאם.
"האלבום הזה היה כמעט כמו מחזה, כשכולנו שרים על החיים שלנו".
(לינדזי בקינגהאם)
תמונה אחת קטנה מסשן צילומי עטיפת האלבום מספרת את הסיפור כולו: ג'ון ולינדזי מתחבקים, כריסטין וסטיבי מתחבקות, מיק עומד לבד, מסתכל למצלמה. כולם קרובים אבל רחוקים.
אלו היו סוף שנות השבעים הדקדנטיות, שנים של סמים וסקס לא בטוח, ופליטווד מק היו אחת מהלהקות המצליחות בעולם. "שמועות", שמכר עשרות מיליוני עותקים, הפך אותם לגדולים עוד יותר, וזה לא הגיע בלי תג מחיר: פליטווד סיפר על התפרקות המשפחה שלו וחוסר היכולת לתפקד כאבא לילדיו; באותו ריאיון לקמרון קרואו ב-1977, חודש אחרי יציאת האלבום, אמרה ניקס: "אני ממש רוצה לעשות תינוק בארבע השנים הקרובות. אני רוצה ילד או שניים ואני לא רוצה לחכות יותר, מאשר, נגיד, גיל 34. זה הכל חלק מהתכנית שלי. עד אז אני מקווה שאחיה בהרים בבית יפה עם פסנתר ומכשיר הקלטה ורק אכתוב, ומדי פעם אסע לניו יורק לעשות קניות... אני רק רוצה להיות במקום חמים עם חיות, כלבים וחתולים". החלום הזה לא התממש. ניקס הנהדרת - אלת רוקנ'רול - מעולם לא עשתה ילדים. לא היה לה זמן, הסבירה, וזה הקורבן שהיא הקריבה. אבל איכשהו הלהקה שרדה, יצאה מחוזקת מהסערה המושלמת הזאת והמשיכה הלאה שנים ארוכות. היא שינתה את ההיסטוריה עם אלבום שהוא תופעה, כזה שגם 40 שנים אחרי שיצא הודף בקלילות ובאלגנטיות את מבחן הזמן. אכן, כמאמר הקלישאה: צריך גם לדעת ממי להתגרש.
קל להקשיב ל-"Rumours", כמעט קל מדי. 40 הדקות שלו מלטפות ועוברות ביעף. אתה מכיר את המילים ושר את כולן. ואתה מבין, יודע בדיוק על מה הם מדברים. היית שם, כל אחד היה. זה מה שהופך מוזיקה גדולה למוזיקה משמעותית: כזאת שמדברת על החיים שלך ושאתה יכול למצוא בה את עצמך בכל פעם מחדש. שירים על אהבה ואובדנה. והשירים האלה של פליטווד מק, מתוקים-מרירים, מזכירים את מה שתמיד חשוב לזכור, גם ברגעים אפלים: עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל.