צ'יינה ביי ביי: כך השאירה סין את הוליווד הרחק מאחור

תמריצים ממשלתיים, אולפני ענק ופוטנציאל רווח ששובר את השיאים של עצמו בכל שנה מחדש. ההגמוניה של עולם הקולנוע עברה מקליפורניה אל מעבר לחומה הגדולה, ומובילה שורה של תמורות ושינויים היסטוריים בתחום. לאן כל זה מוביל ואיך 'עליבאבא' קשורה לסיפור?

יח"צ - חד פעמי

לא רק שוטים מנסים לנבא את העתיד, זהו תחביב ששייך גם לחברות מחקר. אחת מהן, הענקית האוסטרלית IBISWorld, לקחה על עצמה לפני חמש שנים את המשימה לנבא את עתיד המשק האמריקאי, או שאולי יותר נכון יהיה לומר: לנבא מי לא יהיו חלק מהעתיד הזה. מהפרויקט הזה נולדה רשימת "עשר התעשיות הגוועות" בארה"ב, עם כל החשודים המידיים שהייתם מעלים על דעתכם. זה התחיל בשירותי הטלפוניה הקווית, המשיך בעיתונות המודפסת, השכרות משחקים וסרטי DVD והגיע גם לתעשיית הפוסט-פרודקשן. IBISWorld לא ניבאה, אגב, קריסה מיידית של התעשיות הללו, אלא דעיכה מדורגת וארוכה.

בעוד חלק מהתעשיות ברשימה עדיין נושמות ובועטות גם היום (למרות שכמעט אף אחד כבר לא שוכר משחקים וסרטי DVD), ההכללה של הפוסט-פרודקשן היתה לא רק מדויקת אלא גם יוצאת דופן. בניגוד לתעשיות האחרות ברשימה, הצורך בעבודה ממוחשבת על סרטי קולנוע רק הולך וגדל בימינו, אלא שהצורך הזה כבר לא ממומש בתוך גבולות ארה"ב. Rythem & Hues Studios, מחברות האפקטים המעוטרות והמצליחות ביותר בתעשיית הקולנוע האמריקאית, קיבלה בתחילת 2013 בשורה טובה ובשורה נוראית. בצד החיובי התבשרו חבריה על זכייתם באוסקר האפקטים עבור עבודתם הנפלאה ב"חיי פיי" של אנג לי. אלא שהבשורה הזאת הגיעה מספר שבועות אחרי שהחברה, שפעלה במשך 28 שנים, הודיעה על סגירת שעריה. הפסלון המוזהב נשאר בקליפורניה, הכסף והעבודה נסעו כל הדרך למזרח הרחוק.

עוד באותו נושא

קיצור תולדות הכוח: הסיפור המופלא של "מלחמת הכוכבים"

לכתבה המלאה

עבודת האפקטים מאחורי "חיי פיי"

שישה חודשים אחרי Rythem & Hues הגיע תורה של ענקית אנימציה ואפקטים נוספת להיסגר. הפעם היתה זו Digital Domain (שבין עבודותיה נכללו "טיטניק" ו"אפולו 13"), שנרכשה תמורת 30 מיליון דולר על ידי חברה סינית אחרי הליך של כינוס נכסים. הסיפור של תעשיית הפוסט-פרודקשן אולי נשמע נישתי, אבל הוא רק סימפטום לתהליך גדול ומשמעותי הרבה יותר. זה שבו הוליווד, תעשיית הקולנוע החזקה והמשפיעה ביותר בעולם, נושאת כעת את עיניה אל אימפריה חדשה ומקבלת על עצמה את כללי המשחק שלה.

כישלון בארה"ב, הצלחה אדירה בסין. "באטלשיפ" (צילום: יח"צ)

זה המסכים, טמבל

כוחה של הוליווד כתעשייה נבנה בשנות ה-20 וה-30, כשאולפני הקולנוע הגדולים ייעלו את תהליך הפקת, צילום ועריכת סרטי הקולנוע למודל בסגנון הסרט הנע של מפעלי פורד. המודל הזה ייצר מקומות עבודה, פתח את הדלת לתעשיות חדשות והפך את הוליווד למקום שבו לא רק מתגלגלות עסקאות ענק, אלא גם לזה שבו נמצאים מוקדי הכוח וההשפעה הגדולים ביותר. אבל כמו במקרים של תעשיות הרכב, האלקטרוניקה והטקסטיל, הגלובליזציה ופתיחת שערי המזרח הרחוק גרמו גם לאולפנים להעדיף את כוח העבודה הזול. בכירים בתעשיית הקולנוע משווים היום את התחום כולו לאופן הייצור של האייפון: העיצוב והשיווק אמריקאי, הטכנולוגיה והידיים העובדות סיניות. לשינוי ההגמוניה הזה יש מחירים הרבה מעבר למשרות. הממשלה הסינית הפכה את הקולנוע לפרויקט לאומי והזרימה כספים עצומים לתעשייה שצומחת בקצב מסחרר, וכש-1.3 מיליארד סינים מגלים את חדוות הקולנוע באיחור ניכר, גם הפוקוס של הקולנוע האמריקאי משתנה איתם.

המהפך בגישה של סין לקולנוע החל ב-2002 עם הקמת מנהל הקולנוע החדש במדינה. מטרת הגוף החדש היתה לפשט את תהליך ההפצה, למזער ביורוקרטיה ולהגביר את התחרות בין רשתות הקולנוע במדינה. אחרי מספר שנות התאקלמות, האפקט של הרפורמה הוכיח בפעם המי יודע כמה שהסינים יכולים להצטיין בכל תחום שאותו הם בוחרים להציב כמטרה. ב-2015 גדל הרווח ממכירת הכרטיסים בחמישה מיליארד דולרים, זינוק של 33% בהשוואה לשנה הקודמת. בסך הכל הרוויחה התעשייה בשנה שעברה 213 מיליארד דולר. הנתון הזה הופך למשמעותי הרבה יותר לאור העובדה שתעשיית הקולנוע הסינית היא היחידה בעולם כולו כיום שנמצאת בתהליך צמיחה. מהו הסוד הגדול של הסינים? התשובה היא כמות המסכים. בכל יום נוספים בסין בממוצע 15 מסכי קולנוע חדשים וההערכות הן שעד 2017 כמות המסכים הכוללת תעבור את זו של צפון אמריקה כולה. מדי שנה "נולדים" בסין כ-5,000 מסכים חדשים, בעוד שבארה"ב כולה גדל המספר ב-100 בלבד מאז 2010.

עוד באותו נושא

פה מלוכלך: ועדת הצנזורה של סין פסלה את הקרנת "דדפול" במדינה

לכתבה המלאה
בית קולנוע בסין (צילום מסך)

במקביל למהפכת התשתיות, החלה סין לפתוח בהדרגה גם את גבולותיה ליותר סרטים בינלאומיים, תוך הקפדה על שורה של מגבלות מחמירות. נכון להיום מאפשר החוק בסין את הקרנתם של 34 סרטים בינלאומיים בשנה (כמות שצפויה לגדול בשנה הבאה, אם המשא ומתן שמתנהל מול הממשל בסין יעלה יפה), ובתנאי שאלו לא יכללו עירום, אלימות מופרזת, אמונות תפלות, דת, שתיית אלכוהול, צריכת סמים, הימורים, אמירות פוליטית וכל פרט שעלול להציג את סין (או את עברה) באור שלילי. בתמורה לכל אלו מקבל המפיץ הבינלאומי את האפשרות להציג את סרטו על כ-32 אלף מסכים עם פוטנציאל רווח ששובר את השיאים של עצמו בכל שנה מחדש. רק בחג המולד האחרון שבר השוק הסיני את שיא כל הזמנים לרווחים של סופ"ש אחד במדינה אחת (שהיה שייך לארה"ב כמובן) עם 548 מיליון דולר.

ביום רביעי האחרון, שבועיים בלבד לפני תאריך עלייתו המתוכננת לאקרנים במדינה, התבשרו אולפני סוני כי סרטם החדש "מכסחות השדים" לא יופץ מסחרית בסין. ההחלטה הזאת הגיעה אחרי מסע שכנועים ומשא ומתן שארך מספר חודשים בין ראשי סוני לבין ועדת הצנזורה הסינית. במהלך המשא ומתן הסכימו בסוני להשמיט דמויות מרכזיות ולערוך את הסרט מחדש לשביעות רצונם של הסינים, אבל זה עדיין לא היה מספיק. את ההחלטה נימקו הסינים ברצונם "למנוע קידום של אמונות תפלות ותופעות על טבעיות", כיסוי לאידאולוגיה קומוניסטית שמתנגדת נחרצות לכל אזכור של אלמנטים רוחניים. וכך, חלומם של יוצרי הריבוט לסרטי הקאלט של שנות ה-80, להדביק את השוק הסיני בטירוף לכידת הרוחות, ירד לטמיון.

עוד באותו נושא

מצעד סדרות השנה 2015 של וואלה! תרבות: עשר הגדולות

לכתבה המלאה
יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

הבהלה לזהב הסיני משנה את הקולנוע בעולם כולו, שחושב היום יותר מתמיד במונחים בינלאומיים. מחקרים שנערכו בסין בשנים האחרונות גילו שההעדפה המוחלטת של צופי הקולנוע במדינה (93%) היא לבלוקבאסטרים ואפוסים עתירי תקציב. הקהל מורכב ברובו מגברים והז'אנרים המועדפים הם פנטזיה, אקשן, מדע בדיוני ואנימציה. "הסרטים שמייצרים היום מאופיינים ברעיונות אוניברסליים", מסביר דיוויד הנקוק, מנהל יחידת הקולנוע בחברת המחקר IHS, "השאיפה היא להימנע מעיסוק תרבותי ספציפי". הניסוח הזהיר הזה הוא למעשה גרסת התקינות הפוליטית לתהליך "ההיטפשות" שעובר על סרטים בשנים האחרונות. אולפני הקולנוע בוחרים מתוך מדיניות להשקיע בסרטים נטולי מורכבות, פשוטים או בבוטות גדולה יותר - מטומטמים. ההיגיון ברור: ויזואליה היא שפה בינלאומית, בעוד סיפור דורש קונטקסט, התאמות תרבותיות ותחביריות. וכששתי חברות כל כך שונות מנסות לצפות באותו סרט, הסיכון לבעייתיות גדל. העושר התרבותי הסיני עולה בהרבה מקרים על זה של המערב, אבל בכל הקשור לקולנוע, החיים תחת שלטון שמדכא מסרים ויצירה והניתוק מתרבות המערב עשו את שלהם. הסרטים הסטריליים שמקבלים את הזכות להגיע לאקרנים הסיניים לא מסוגלים להשלים את הפערים התרבותיים שנכפו מלמעלה. זוהי, למשל, הסיבה שקומדיה היא ז'אנר כמעט נטול דרישה בשלב זה של ההתפתחות הקולנועית הסינית.

תהליך ההתאמה הזה לא נגמר רק בהצהרת כוונות, הוא מתרחש בפועל ולעתים גם תוך כדי תנועה. מותחן הפעולה "שחר אדום" מ-2012 - רימייק לסרטו של ג'ון מילוס מ-1983 על פלישה סובייטית לארה"ב שמתחילה את מלחמת העולם השלישית - הציג את כריס המסוורת וג'וש האצ'רסון כמי שעומדים בחזית המלחמה מול צבא פולש מסין. רגע לפני שהסרט עמד לנחות בסין, פרסם עיתון מקומי מאמר שהעלה חשש כי הסרט עלול לייצר דמוניזציה למדינה. מפיצים מקומיים נטשו מיד את המשא ומתן להבאתו של הסרט, ורגע לפני ששערי סין נסגרו לנצח, מצאו האולפנים האמריקאיים פתרון מקורי: הצבא הסיני הפך לדרום קוריאני וגבולות הצנזורה נפתחו מחדש. גם קוונטין טרנטינו הרגיש את נחת זרועה של הצנזורה הסינית. הבמאי שלח לסין גרסה מעודנת במיוחד של "ג'אנגו ללא מעצורים" האלים שלו, אך מיד לאחר סופ"ש הבכורה נשלף הסרט מבתי הקולנוע בשל מה שהוגדר כ"בעיות טכניות" (הסיבה האמיתית היתה תלונות צופים). לטרנטינו עצמו נאמר כי העריכה לא היתה עמוקה מספיק, ורק לאחר שבועות ארוכים של עריכה מסיבית נוספת, הורשה הסרט לשוב לאקרנים.

עוד באותו נושא

שר האכזבות: "וורקראפט: ההתחלה" רע, משמים ומיותר

לכתבה המלאה
מתורבים עם כבוד. הסינים זכו לצפות רק בגרסה המועדנת והמרוכבת של "ממזרים חסרי כבוד" (צילום: יח"צ)

המעמד החדש של סין כבעלת הכוח בתחום הקולנוע מאפשר לה להכתיב את החוקים, אבל הנכונות ההוליוודית ליישר קו מתוגמלת בהרבה יותר מאשר חשיפה לקהלים חדשים. סין הפכה בשנים האחרונות לרשת ביטחון עבור שורה של סרטי ענק, שבלעדיה היו הופכים לכישלון מסחרי עצום. בין הדוגמאות הבולטות אפשר לציין את "באטלשיפ" הנורא של פיטר ברג, שעלה יותר מ-200 מיליון דולר אבל הכניס 65 מיליון בלבד ברחבי ארה"ב. צופי הקולנוע בסין, לעומת זאת, נהרו לאולמות והוסיפו 237 מיליון דולר שאיפשרו לסרט לכסות את כל הוצאותיו. דוגמה עדכנית הרבה יותר התרחשה עם "וורקראפט" רק לאחרונה. העיבוד הקולנועי למשחק המחשב המצליח נקטל על ידי המבקרים וגרף 45 מיליון דולר בלבד בארה"ב (פחות משליש מעלות הפקתו), אלא שאז הגיע הסרט לסין ושבר קופות בדרך ל-220 מיליון דולר. וכך, מה שנראה היה כמו פרויקט שיהפוך לאפיזודה נשכחת ונוראית במיוחד בהיסטוריה של הקולנוע, הזניק תוכניות לסדרת סרטים שיגיעו בהדרגה בשנים הקרובות.

המרוויחים הגדולים משינוי ההגמוניה העולמית בקולנוע הם השחקנים ממוצא אסיאתי, כאלו שהם ילידי ארה"ב וכמובן גם מי שנחשבים לכוכבים עולים בסין. אם בעבר התרגלו שחקנים אסיאתיים לתפקידי נישה בסרטי קונג פו (ופרודיות על סרטים כאלה), האינטרס הברור של אולפנים הוליוודיים כעת הוא להציב אותם במרכז הבמה. ההשקעה הזאת משתלמת כמעט אוטומטית במדינה שבה הפטריוטיות היא ערך עליון שמוכתב מגבוה. "איירון מן 3" כלל סצנות שלמות שהוקרנו בגרסה הסינית בלבד (שבהן ניתן ביטוי נרחב הרבה יותר לשחקנים מקומיים), נבל שכונה "המנדרין" וצילומים באתרים מקומיים מפורסמים. הצופים הסינים הצביעו ברגליים והזרימו כ-200 מיליון דולר לכיס של אולפני מארוול (מתוך סך 750 מיליון הדולר שהרוויח הסרט מחוץ לארה"ב). "אם אתה שחקן קוריאני, סיני או אוסטרלי שמתמודד על תפקידים בהוליווד היום, יש סיכוי גדול שתקבל עדיפות בגלל החשיבות של השווקים האלה", מסביר דיוויד הנקוק.

עוד באותו נושא

עיניים גדולות 40: הרגעים הקולנועיים שריגשו עד דמעות ב-2015

לכתבה המלאה

הסצנה שנכללה רק בגרסה הסינית של "איירון מן 3"

אם לא יבואו בטוב, יבואו בכסף

עם כל הכבוד למאמצים ההוליוודיים לקרוץ לשוק הסיני (בין היתר גם מתוך תקווה לייצר קופרודוקציות הפקתיות, שנחשבות כסרט מקומי ולא נכללות במכסת הסרטים הזרים), הסינים כבר מזמן חושבים בגדול בזכות עצמם. בספטמבר 2013 המריאה לסין גלריית כוכבים בראשותם של ניקול קידמן, לאונרדו דיקפריו ומפיק העל הארווי ויינשטיין, כדי להשתתף בטקס החגיגי להשקת אולפני קינגדאו (Quingdao) - הפרויקט הגרנדיוזי של ואנג ג'יאנלין, האדם העשיר ביותר בסין ונשיא תאגיד הענק וואנדה. הונו של ג'יאנלין נאמד ביותר מ-30 מיליארד דולר, המושקעים בין היתר בנכסי הנדל"ן היקרים ביותר במדינה, ובבעלותו גם 20 אחוזים ממועדון הפאר הספרדי אתלטיקו מדריד. אנשים כמו ג'יאנלין לא נכנסים לתחום הקולנוע כדי לנגן כינור שני לארה"ב, וההשקעה באולפנים החדשים שיקפה היטב את הכוונה הזאת. כ-5 מיליארד דולר הוזרמו לטובת מתחם הענק המשתרע על פניו יותר מ-10 אלפים מטרים רבועים. במעמד ההשקה הכריז הבעלים כי 100 סרטים וסדרות טלוויזיה מקוריים יצולמו מדי שנה במתחם, הרבה מעבר להספק של כל אולפן הוליוודי אחר כיום. עלויות השימוש באולפנים אטרקטיביות, כמובן, הרבה יותר מהמתחרים בעולם, ועשרות הפקות זרות מצלמות בימים אלה את סרטם הבא על אדמת סין.

אחד מהסרטים הללו הוא "החומה הסינית", שמוגדר בדרך סינית מאין כמוה כפנטזיית הרפתקאות מד"בית עם מפלצות בתלת ממד. עם תקציב של 160 מיליון דולר, עלויות הפקה מצומצמות והטבות מטעם השלטון בסין, יכלו יוצריו להרשות לעצמם להנחית לתפקידים הראשיים את מאט דיימון, וויליאם דפו ופדרו פסקל ("משחקי הכס"), כשמסביבם שלל שחקנים סיניים מקומיים. הסרט שצפוי לצאת בספטמבר הקרוב מוגדר כבר כעת ככזה שעשוי להוליד סדרת סרטים חדשה. ניקולס קייג' אמנם נחשב כמושא לגיחוך בשנים האחרונות בארה"ב בגלל בחירת הפרויקטים התמוהה שלו, אבל בסין הוא לא פחות מאליל וסרטיו הישנים (שהיו מהראשונים לפרוץ את חומות הצנזורה) נחשבים לקלאסיקה של ממש. ב-2015 כיכב קייג' בפרסומות סיניות, זכה בפרסי משחק וב-2015 כיכב בקופרודוקציה סינית-אמריקאית בשם "Outcast", סרט מתח כושל כל כך עד שהרוויח פחות מ-5 מיליון דולר בארה"ב ונקטל באכזריות על ידי המבקרים. ומה קרה בסין? כבר ניחשתם כנראה. סרט ההמשך בכיכובו של קייג' כבר נמצא בתכנון.

עוד באותו נושא

"איירון מן 3": סרט גיבורי העל הטוב של התקופה

לכתבה המלאה

סרטון התדמית של אולפני קינגדאו מציג את גודלו העצום של המתחם

המשכורות של שחקנים בסין לא מביישות אף שחקן מקומי ששואף להתקדם. ג'קי צ'אן, שכיכב ב-2015 בשני סרטים בלבד - שניהם סיניים - דורג שני בטבלת השחקנים המרוויחים ביותר בעולם (מאחורי רוברט דאוני ג'וניור) עם 50 מיליון דולר, בעיקר בגלל הסעיפים שאיפשרו לו לקטוף אחוזים נכבדים מהכנסות סרטיו. כוכבים סיניים מוכרים פחות לקהל המערבי אמנם לא מגיעים עדיין לרף השכר של מקביליהם בהוליווד, אבל הבולטים שבהם (כמו צ'או יון פאט, שכיכב בעבר ב"שודדי הקאריביים: סוף העולם") כבר גוזרים קופון של 5 מיליון דולר ויותר לכל סרט. כשמדובר בהצלחות מקומיות, השוק הסיני עדיין רחוק ממספרי הענק בהוליווד, אבל היכולת לייצר כאלה רק הולכת ומתעצמת. סרט האנימציה "ציד המפלצות" ("Monster Hunt") שיצא בשנה שעברה בסין, הוקרן במשך סופ"ש אחד במתכונת מצומצמת במיוחד בארה"ב, שם גרף 30 אלף דולר. בסין לעומת זאת הפכה הצלחת הסרט להיסטריה של ממש עם 380 מיליון דולר, שהדיחו מפסגת הסרטים הרווחיים של כל הזמנים בסין את "מהיר ועצבני 7" אחרי 58 ימים בלבד.

לצד וואנדה של ג'יאנלין, שולטות בשוק הקולנוע הסיני עוד שלוש חברות ענק, אחת מהן מוכרת במיוחד לישראלים מתחום אחר. אימפריית הסחר הסינית עליבאבא היא רק ענף אחד בקונגלומרט שמספק גם שירותי ענן, בנקאות אלקטרונית, שירותי אינטרנט, מנוע חיפוש, וכן, גם מימון והפקת סרטים. וכשמחזור ההכנסות הכולל שלך עומד על 246 מיליארד דולר בשנה (יותר מדיסני והאחים וורנר גם יחד), אין באמת גבול ליכולת ההשקעה שלך. חברת האחזקות Tencent (שמספקת גם היא שלל שירותים, מפרסום ועד משחקים מרובי משתתפים, ומחזיקה ברשת החברתית הפופולרית במדינה) וענקית הרשת Baidu (מנוע חיפוש, שירותי אכסון ובניית אתרים) מתחרות עם וואנדה ועליבאבא על כל הפקה, אבל הקרב הזה ממש לא נעצר בגבולות סין. וואנדה רכשה ב-2012 את רשת בתי הקולנוע השנייה בגודלה בארה"ב AMC תמורת 2.6 מיליארד דולר והוסיפה לכך בניין שלם בברלי הילס שמשמש כמטה החברה בלוס אנג'לס. בשנים האחרונות התפרסמו ידיעות על משא ומתן שניהלה וואנדה לרכישת אולפני MGM ו-Lionsgate. גם עליבאבא זורקת סכומי עתק בכיוונם של אולפנים הוליוודיים במטרה לרכוש אותם, אבל גם זה עוד לא הסוף. פרויקטים קולנועיים שבהם מעוניינות ארבע הגדולות של סין קורמים עור וגידים בשלל אולפנים הוליוודיים על בסיס כמעט קבוע. ביניהם פנטזיות מנגה כמו "Dragon Raja" או הספין אוף של נבלי ספיידרמן "Sinister Six" (שנגנז בעבר באולפני סוני, וכעת חוזר לחיים). בין אם באמצעות ההשפעה העצומה שלה או באמצעות השתלטות מסחרית על תעשיית הקולנוע האמריקאית, סין תקבל את שלה בסופו של דבר.

עוד באותו נושא

יושבים שבעה: "מהיר ועצבני 7" מציג פרידה מכובדת מפול ווקר

לכתבה המלאה
רובוטים, מפלצות ופיצוצים: מה כבר אפשר לבקש יותר? "פסיפיק רים" (צילום: יח"צ)

האם הקרב כבר הוכרע?

המציאות החדשה שמציבה סין חוצה תחומים ואינטרסים שיווקיים. חברות טלוויזיה אמריקאיות שירצו לחדור לשוק הסיני בשנים הבאות, יצטרכו להתמודד מול אותן חברות ולעמוד בפני אותן התלבטויות בכל הקשור למיקום ההפקות, אפיון התכנים ואפילו השחקנים שיככבו בהן. כל זה לא אומר שתעשיית התרבות האמריקאית עומדת להיעלם בעתיד הנראה לעין, אפילו להפך. המהפכה הסינית תאיץ מאוד את תופעת הבלוקבאסטרים שיהפכו גדולים ואוניברסליים יותר ויותר, גם במחיר של ירידת הרמה. מי שעשויים להרוויח מהוואקום הזה הם גופי תוכן כמו נטפליקס ו-HBO, שכבר נמצאות בשלבים מתקדמים של הפקת ומימון סרטים עצמאיים ואולפנים עצמאיים קטנים. במאים כמו סטיבן שפילברג ומרטין סקורסזה כבר התבטאו בגלוי על נכונותם לקחת פרויקטים עתידיים לשוק הטלוויזיה בתשלום, זו שבה לא צריך להתאים את המציאות לחוקים נוקשים והסיפורים יכולים להיות ספציפיים ובעלי עולם מושגים מובחן תרבותית. במובן מסוים, דווקא ההשתלטות הסינית יכולה להציל את התעשייה האמריקאית מהרעות החולות שהציבה על עצמה בשנים האחרונות. ומה על קרבות הרובוטים ופיצוצי הענק? הם כבר מזמן מייד אין צ'יינה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully