(בסרטון: ביקורת מתוך מהדורת "וואלה!NEWS" על "תברח" ועל "אשתו של שומר גן החיות")
אמנם יום השואה כבר חלף בתחילת השבוע, ועמו כל השידורים החוזרים של "החיים יפים" ו"רשימת שינדלר", ובכל זאת דווקא אתמול (חמישי) עלה כאן "אשתו של שומר גן החיות", המציג את סיפורם של שני חסידי אומות עולם פולנים. אולי הוחלט לדחות כך עם הפצתו כדי שהוא לא יסומן כ"סרט שואה", כזה שצריך לראות ביום עצמו למטרות חינוכיות-ממלכתיות אבל אז אפשר כבר לדלג עליו לשנה הבאה. ואכן, נראה שההחלטה מוכיחה את עצמה, כי לפי התגובות בהקרנות הטרום-בכורה, ממנה יוצאים פה הצופים נפעמים ונרגשים, הדרמה האמריקאית הזו עומדת להתגלות כאן כלהיט, בדיוק כפי שהייתה במולדתה.
בדרכם לאולמות, יצטרכו הצופים המקומיים להתמודד בקופות עם השם הבלתי-אפשרי של הסרט, מן המסורבלים שהיו פה. לא באשמת המפיצים, שדייקו בתרגום, אלא בעיקר כי אין מילה קליטה בעברית ל"Zookeeper". מקצוע זה היה משלח ידו של גיבור הדרמה הזו, יאן ז'בינסקי, שניצל את מעמדו כאיש החזק בגן החיות של ורשה כדי להסתיר ולהציל עשרות ילדים, ועשה זאת כמובן בעזרתה של אשתו אנטונינה.
את יאן מגלם השחקן הבלגי המוכשר יוהן הלדנברג, כוכב "המעגל השבור" המופתי, ואת אנטונינה משחקת ג'סיקה צ'סטיין, המופיעה לאחרונה כמעט בכל דבר אפשרי והיתה השנה מועמדת לגלובוס הזהב על "מיס סלואן". אף שהיא מגלמת פולנייה, השחקנית האמריקאית מדברת באנגלית, אך אף שהיא מדברת באנגלית, היא עושה זאת במבטא פולני כבד - ומגוחך כמובן.
הגיחוך הזה עמד בלא מעט כתבות שהתפרסמו על הסרט בתקשורת האמריקאית, ועקצו אותו ואת הוליווד בכלל על מנהגה להצמיד לדמויות בסרטים היסטוריים מבטאים מלאכותיים ונלעגים. נוסף לכך, כיאה לעידן הביקורתי בו אנחנו נמצאים, עלו בארצות הברית טענות על כך ש"אשתו של שומר גן החיות" הוא עוד סרט שעוסק בשואה אך למעשה מתעלם לחלוטין מהשמדת היהודים, ותחת זאת מפנה את הזרקור אך ורק לנוצרים שהצילו אותם, ובכך מרדד את הזוועה הבלתי נתפסת לכדי סיפור קטן עם הפי-אנד.
שתי הטענות הללו, על המבטא ועל עצם המבנה העלילתי של הסרט, נכונות. אך הצרה האמיתית היא, שהן רחוקות מלהיות הבעיות היחידות של "אשתו של שומר גן החיות". הן רק צמד אלמנטים המשתלבים בעוד פגמים רבים אחרים, ויחד עמם מה שמתקבל כאן הוא מפגן בלתי פוסק של טעם רע.
קצרה היריעה מלמנות את כל הקלקולים של הסרט. במה נתחיל? בחורים העצומים בתסריט, שגם הזברה קרולינה מגן החיות של ורשה היתה מסוגלת להבחין בהם? מן העובדה שכולו מבוסס על מניפולציות רגשיות זולות, שלא מהססות למתוח את העצבים של הדמויות באמצעות תקריבים על אקדח שמכוון לרקתו של ילד תמים (אל תדאגו, לא יקרה לו כלום, כי כמעט אף יהודי לא מת פה)? או אולי מהעובדה שניקי קארו, במאית שיצרה בעבר סרטים פמיניסיטיים חזקים כמו "לרכב על הלוויתן" ו"ארץ קרה", מדגישה כאן פעם אחר פעם את המיניות של הגיבורות ומשתמשת בה באופן נצלני?
כמעט מיותר לציין שהדרמה הזו גם כוללת כמובן כל קלישאה אפשרית, כולל את קריקטורת "הנאצי המטורף אך הרחום", בגילומו של דניאל ברוהל, שכאילו הגיע לכאן היישר מצילומי "לבד בברלין", בלי אפילו להחליף בגדים או איפור. גם עם השחקניות הישראליות המופיעות כאן, "אשתו של שומר גן החיות" אינו עושה חסד: שירה האס ואפרת דור מגלמות שתיים מן היהודיות שהגיבורים מסתירים, וגם מן התפקידים הקטנטנים שלהם נזכור בעיקר את המבטאים המגוחכים. הסיקור הנמרץ ומלא הגאווה שמקנה התקשורת הישראלית להופעותיהן, אם כך, פשוט חסר פרופורציות לחלוטין.
נוסף לכל זה, הסרט גם משעמם, נמרח, נטול רגש וחסר שמץ של אמינות. כשמצרפים את הקלקולים הנ"ל לכך שמרכז עלילתו בזירת התרחשות כמו גן חיות, האופיינית יותר לקומדיות עם קווין ג'יימס או לממתקי אנימציה לכל המשפחה, התוצאה היא ערבוביה גסה ולא נעימה. הכל כאן נראה לא במקומו, כאילו שהשומר שיכן ביחד נמר וכבש, רק כדי לבוא למחרת ולגלות שרצפת הכלוב מלאה צמר ודם.
כל זה, כך מסתמן, לא ימנע מ"אשתו של שומר גן החיות" למלא כאן אולמות. חלילה לא נחלוק על זכותו של הציבור לרוץ לסרט ולא נזלזל בהנאה שלו ממנו, ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות: כיצד זה, בתקופה שבה כל קבוצה באוכלוסייה מתקוממת סוף כל סוף נגד הייצוג שלה בהוליווד, בארץ כמעט אף פעם לא נשמע ציוץ נגד הנטייה של תעשיית הקולנוע להפוך את השואה לסיפור על גבורה של הנצרות האירופאית ותו לא, ועוד לעשות זאת בצורה כה עילגת.
אך למרבה הצער, מורשת השואה אינה סלקטיבית. כך שכמו יצירות קולנועיות מקוממות לא פחות לפניו, סביר להניח כי הדרמה הזו תכנס לקאנון, ותככב על המסכים מדי שנה, ביום הזיכרון. יהיו שיאמרו: העיקר שהוליווד זוכרת, פחות משנה איך, זה עדיף מאשר שלא תזכור בכלל. אבל אם הבחירה היא בין מוצר כה מזויף לכלום, לא בטוח שקיומם של תוצרים כמו "אשתו של שומר גן החיות" הוא האופציה העדיפה.
