להקשיב למרות הזעם: שווה להתמודד עם אלבום הבכורה של יונתן שפירא

א?נ?ח?נו? י?ל?ד?י ה?ת??קו?פ?ה, ה?ת??קו?פ?ה ה?יא פ?ו?ל?יט?ית. כ??ל ה?מ??ע?ש??ים ה?י?ו?מ?יו?מ?י??ים או? ה?ל??יל?י??ים ש??ל??ך?, ש??ל??נו?, ש??ל??כ?ם, ה?ם מ?ע?ש??ים פ?ו?ל?יט?י??ים", כתבה ויסלבה שימבורסקה בשיר מפורסם, ואולי אין טובה ממדינת ישראל להדגים עד כמה הטקסט הזה מדויק. אנחנו דורשים מאנשים להזדהות פוליטית גם אם הקשר בין הזדהות זו למקצוענות שלהם הוא זניח, ובוחרים לראות אותם קודם כל דרך הפריזמה הזאת. זאת תופעה שמשותפת לכל הזרמים הפוליטיים במדינת ישראל, ואולי היא אנושית מאוד, אבל יש לה גם מחיר כבד: חוסר האפשרות להקשיב למי שבעמדה הנגדית, גם אם הוא או היא אומרים דברי טעם.

לצד זאת, בזירה התרבותית והחברתית, ובעיקר במוזיקה הישראלית, קיימת גם תופעה הפוכה: ככל שזה נוגע לסוגיות בוערות, הפוליטיקה הישראלית מתאיינת. עמיר בניון, אריאל זילבר, אחינועם ניני ויזהר אשדות, אם לבחור את הדוגמאות הבולטות ביותר, הם היוצאים מן הכלל בתעוזה שלהם לצאת מהארון מבחינה פוליטית, בעוד שרוב המוזיקאים הישראלים מעדיפים גישה של אי-הזדהות. לא רוצים לעורר מחלוקת, לא רוצים להיות מסומנים ולפגוע בקהל פוטנציאלי, ובעיקר לא רוצים את תשומת הלב השלילית שנוספת לדבר. בכל זאת, גם רפובליקנים קונים סניקרס, אם לצטט משפט מפורסם שיוחס למייקל ג'ורדן, כביכול בתשובה לטענות על כך שלמרות מעמדו כאייקון הכדורסל הגדול בכל הזמנים הוא אינו מתבטא כלל בסוגיות חברתיות.

סוגיה אחרת נוגעת לשאלה הקלאסית של ביקורת התרבות: האם אמנות צריכה להיות יפה, אסתטית, או להגיד משהו. בתחומים שנמצאים על התפר בין אמנות גבוהה לבין מסחריות והגעה לקהל רב ככל האפשר, כמו מוזיקה פופולרית, השאלה הזאת תמיד בוערת. הבקלאש שחטפה ביונסה, אולי הזמרת האהובה ביותר בעולם, על ההופעה שלה בסופרבול לפני שנה, מדגים עד כמה גם לקהל התשובה לשאלה הזאת אינו ברור מאליו. בעוד בארצות הברית, גם לאור עליית טראמפ, אמנים מדברים יותר ויותר, בישראל המצב שונה מאוד, לפחות בתחום המוזיקה. בחזית ההתנגדות לשרת התרבות, למשל, עומדים בעיקר שחקנים, במאים, ואנשי התיאטרון ותעשיית הקולנוע המקומית, לא מוזיקאים. גם מימין, להוציא שתי הדוגמאות שעלו קודם, קשה למצוא הרבה דוגמאות להתבטאויות בולטות בנושאים בוערים מפי מוזיקאים.

שני אלבומי בכורה שיצאו לאחרונה (יחסית) מציגים שני אמנים שדווקא הצהירו על עמדה פוליטית מפורשת. מצד שמאל עומד יונתן שפירא (כן, זה שאמא של איה כורם לא הכירה), טייס לשעבר שהיה לפעיל קולני בשמאל הרדיקלי, ומצד ימין איל כהן, יוצא "דה וויס", תושב ההתנחלות כפר תפוח שבשומרון, ששר את הג'ינגל של הבית היהודי בבחירות האחרונות ("מפסיקים להתנצל, אנחנו אחים"). השניים מייצגים ניגודים לא רק בהשקפות עולמם, אלא גם באופן בו זו מתבטאת בשירים: בעוד אצל שפירא השירים מעבירים את עמדתו באופן ישיר ואף בוטה, נטול סאבטקסט לחלוטין, אצל כהן צריך להתאמץ היטב כדי למצוא רמזים. לשניים יש אגב גם מכנה משותף – שניהם הופקו על ידי המוזיקאי המוכשר וגיבור האינדי הישראלי יהוא ירון.

נתחיל מיונתן שפירא. רוב השירים שלו מבוססים על פורמט מינימליסטי, שקט ואקוסטי, כשמאחוריו בדרך כלל כמה זמרות ליווי, במטרה ליצור אווירה אינטימית עם הרמוניה קודרת ודרמטית, רק כביכול אדישה, שתפנה את מרכז הבמה לטקסטים שמהם קשה לברוח. מדובר במשפטים קשים, נטולי עידון ומאוד פרובוקטיבים, על רקע מנגינות שירי ערש, וזה טורד מנוחה בדיוק כמו שזה נשמע. שיר הנושא הפותח, "נומו נומו", מייצג מאוד בהקשר הזה עם שורות כמו: "רד אלינו אווירון, עם פצצה של טון" או "ומה נגיד למאיה שתשאל בעוד שנים, 'אבא מה עשית, תסתכל לי בפנים?'...".

האלבום הזה יכול להיות מפת דרכים לא רעה להבנת האמוציות שמניעות את האגף הפוליטי הזה, ובראש ובראשונה את השבר בינו לבין הממלכתיות הישראלית, אם ישנה כזו. השיר הבולט באלבום מבחינה זו הוא "ילד טקסים", כפי ששפירא מעיד שהיה בעצמו, ילד ששר בימי זיכרון, בוכה על הנופלים (ומאזכר את הסמלים הגדולים של שירי השכול בישראל, גיורא, אליפלט ודודו), מתנדב עם זקנים – הילד הטוב ביותר שניתן לכאורה על פי הדגם הבורגני המקומי. אבל ההזדהות העמוקה עם האתוס הצופיפיניקי הזה נשברת ומשתנה לבלי היכר, עד ששואלים "אז מה קרה לבן של שלמה? עדיף שיתנצר או שיודיע שהוא הומו". בהפוך על הפוך, זה שיר זיכרון אמיתי, שמבכה את מותו של האתוס. שפירא מעיד על עצמו שגם עכשיו הוא עדיין ילד טקסים, רק קצת אחרת.

הבחירה שלו לעסוק בביטוי כמו "ילד טקסים" (כל מי שדיברתי איתו על זה הבין מיד במה ובמי מדובר), מסמנת את מחסום השתיקה ששפירא מנסה לפרוץ. לטענתו, הממלכתיות הישראלית והתעמולה שלה מונעות מאנשים להבין את העיוותים שלהן ולהישאר עיוורים אליהם. בשיר אחר, "לא לצרוח", הוא חוזר אל הנקודה הזאת באופן פרובוקטיבי במיוחד, ואם להודות על האמת, גם בטעם רע: "לזכור ולא לשכוח" – סיסמת הזיכרון הנוקשה מכולן – "איך שטפו לי את המוח בכל כך כל כך הרבה ציקלון B, שעזר לי לא לשמוע, לעצום ולא לפקוח, לסתום ת'פה ולא לצרוח, רק לא לצרוח". זאת לא פעם האחרונה שדימויי שואה חוזרים באלבום. גם אם לפעמים האזכורים הם אירוניים, ברור עד כמה שזכרון השואה משמעותי בעיצוב העמדה של שפירא. הוא מספר ב"ילד טקסים" כי הוא עצמו נקרא על שם קרובת משפחה, ינטה, שנרצחה בבור הריגה.

ב-"חריק" הוא בוחר בעוד פרובוקציה, ושר את "העיירה בוערת", אולי שיר השואה המוכר מכולם, דווקא בשפות שאינן עברית: ביידיש ובערבית, וכך קושר בין הטראומות שמכוננות את האתוסים של שני הלאומים שחיים כאן, מעמדה פוסט ציונית מובהקת. קשה שלא לחשוב בהקשר זה על אלבום הבכורה של המוזיקאי נטע וויינר מהשנה שעברה, שגם הוא בחר לתקוף את הנושא דרך "העיירה בוערת", מה שמעיד על עד כמה עוצמתי האייקון הזה, וזכרון השואה בכלל, באתוס של השמאל הרדיקלי בישראל. גם הנכבה אגב מתוארת דרך שיר אחד, "אג'ליל", המגולל את סיפורו של פליט פלסטיני שמשפחתו חיה באזור גלילות לפני 1948.

אחרי השברים עם האתוס, עם צה"ל, עם העברית, יש עוד שבר אחרון עם הארץ, שמתבטא בשיר בשם "פינגווינים" על תקופה שבה שפירא הסתובב בלפלנד, ובכל זאת רומז על געגוע, ומצטט את "זה מכבר" של לאה גולדברג. זה אפילו שיר רומנטי, שכמעט לא עוסק בפוליטיקה, והוא כנראה הכי נגיש למי שלא מעוניין לריב איתו. כאן בעצם נעוצה נקודה חשובה: זה אלבום שמבקש לריב, הוא בוטה וכעסני, אבל ספק אם הוא ימצא אדם לשכנע. מי שתומך בעמדות המובעות בו, יסכים איתן ממילא, וכך שפירא הזה ימשיך לדבר בעיקר עם עצמו וחבריו. אחרים לא ימצאו איתו כלל נקודות השקה. עבור רוב הישראלים, מדובר כנראה באלבום המעצבן ביותר של השנה. לדעתי שווה להתעצבן, ושווה להתמודד, ושווה להקשיב. זה לכל הפחות, אלבום מעניין מאוד.

איל כהן הוא סיפור אחר, אבל גם לו מאוד מאוד כדאי להקשיב. אצל כהן, שכאמור מזוהה עם הצד השני, לא תמצאו את הפוליטיקה בתוך השירים. כמעט להפך: המשפט המרומז היחיד, "לא נדבר על הצדק, נרדוף רק אחרי השלום", נאמר אף הוא בהקשר רומנטי. יחד עם זאת, אטען שבדרכו גם הוא מנסה לשבור מסגרות וסטנדרטים, ובכך מצטרף לשורה ארוכה של יוצרים דתיים, בראשם חנן בן ארי, ישי ריבו, נעמי חשמונאי ואחרים, שבשנים האחרונות פילסו לעצמם לא רק דרך של ביטוי מוזיקלי מקורי אלא גם קול ייחודי של ממש, שחורג מהתבניות המוכרות שהיו נחלתו של הפופ-רוק הדתי עד לפני לא הרבה שנים. כן, כרגיל, זה עדיין שואב השראה מאביתר בנאי, אבל גם פונה לדרכים עצמאיות.

(הערה קטנונית: כהן לא מודה למנטור שליווה אותו בתכנית, אביב גפן, שהרבה לספר בעונה האחרונה על הליווי שהוא מעניק למתמודדים שלו אחרי התכנית, אך כלל לא משתתף באלבום זה. גם ניב דמירל, באלבום הבכורה שלו שיצא לאחרונה, נמנע מלהודות למנטור שלו, מוש בן ארי. זו אולי לא יותר מרכילות, אבל הנה לכם רמז על כמה שווה באמת התואר "מנטור", ועד כמה מילים הן לעתים ריקות מכל תוכן).

הדבר הראשון שבולט באלבום הזה הוא הביטחון שצבר כהן כמבצע מאז התגלה כדמות שברירית במיוחד בריאליטי של קשת. ההגשה שלו הרבה יותר משוחררת ומלאה בחן. זה משתלב היטב בהפקת הרוק העשירה שרקח ירון מאחוריו, שמתבססת על הפסנתר של כהן ומגובה בכלי מיתר, לרבות צ'לו של מאיה בלזיצמן הבלתי נלאית. אלה מניחים לו מצע שמאפשר לשירים שלו לצבור כוח ונפח, כבר מהשיר הראשון "עוזב את הרקיע", והפזמון המצוין שלו. השיר הבא, "בואי נאהב" הוא גם בלדה מנצחת.

למרות שמסתתרים כאן כמה שירים בוסריים מבחינת סגנון ("אסתר" ו-"הפוך" הם למשל דוגמאות לשירים שנדמה שלא לוטשו עד הסוף), כמה שירים מדגימים עד כמה הפוטנציאל של כהן עצום. אחד מהם, "אסירי תקווה", הוא גם טקסט יפה ("גם כי נלך בגיא המבוכה / נסתבך בים השכחה / אני כאן איתך"), אבל בעיקר מאפשר לכהן להתבטא כפסנתרן, ומוכיח עד כמה הנוכחות שלו לא תלויה רק בלהקה (שמצטרפת לשיר בהמשך ומעצימה אותו). אין מספיק רגעים כאלה באלבום, וכהן זקוק לעוד מהם כדי לפרוח.

אבל הרגע הכי עוצמתי באלבום הוא השיר הסוגר (או הכמעט סוגר, יש גם רצועת בונוס קלילה אחר כך), "שיר חשוף", שהשורה המרכזית בו היא "חבל שלשקט אין קהל", שמוכפלת על ידי כמה וכמה קולות. הנה מתהפכת התמונה לגמרי, בין שפירא שלא מוותר על אף אזכור ואף טיעון, כהן בוחר להתכנס למקום שמוותר כמעט לחלוטין על הקול שלו, מתוך מחשבה שהמוזיקה מדברת בפני עצמה. יונתן שפירא אינו תמונת המראה של אייל כהן, וגם לא להפך. אין סימטריה בין העמדות של השניים, והם הוצגו כאן זה לצד זה רק משום העובדה ששניהם מזוהים פוליטית באופן מוצהר, ובכל זאת יש משהו יפה באסטרטגיות ההפוכות. ומי צודק – על זה כבר יתווכחו בטוקבקים.