מי שנתן מבט השבוע במצעדי המכירות של iTunes ברחבי אירופה, גילה שמותו של רוברט מיילס לפני כשבועיים החזיר אותו לצמרת. להיטו של מיילס, "Children", טיפס לעשרת הגדולים של כמעט כל מדינה אירופאית, כולל למקום הראשון בהולנד, לשני בשווייץ ולרביעי באיטליה. במקביל הפך "Children" לאחד הקטעים המושמעים ביותר השבוע בתחנות הרדיו באירופה, מה שהוביל ללא פחות ממיליון וחצי איש שעשו לו שאזאם בשבעת הימים האחרונים. לא רע לקטע מלפני 22 שנים.
מיילס זכה למחוות האלו בזכות, שהרי "Children" הוא אחד מהקטעים החשובים ביותר בהיסטוריה של מוזיקת הדאנס. על פניו נראה שהחשיבות שלו נובעת בעיקר בגלל היותו קטע חלוצי מתחום הדרים-מיוזיק, אבל כל זה מסתיר את הסיפור הגדול האמיתי, היותו של הקטע חשוב גם מבחינה חברתית.
כדי להבין מדוע קטע אינסטרומנטלי עם פסנתר מלטף חשוב חברתית, צריך לחזור לאיטליה של שנת 1988, אחת התקופות הסוערות בסצנת המועדונים של ארץ המגף. הרקע היה מוזיקת ההאוס, שצמחה בשיקגו ובדיוק הגיעה לאירופה. מוזיקת הקלאב התקבלה באיטליה בצורה חמה, עם המון אמנים מקומיים שהיו חלוצי יצירת ההאוס האירופאי ונתנו את הפסקול לאלפי צעירים איטלקים שיצאו מדי סוף שבוע. בתוך הסצנה הזאת פעל גם בחור בן 19 בשם רוברטו קונצ'ינה, שעבד כתקליטן. קונצ'ינה נולד בשווייץ למשפחה איטלקית ובילדותו הם חזרו לאיטליה. הוא רכש השכלה מוזיקלית כפסנתרן, אבל עם עליית ההאוס נדלק על הז'אנר ועשה הסבה לדיג'יי.
הפתיח של יומן הערב ברשת ב' עם הדגימה מ"צ'ילדרן"
לקונצ'ינה לא היתה בעיה למצוא עבודה. מועדוני האוס הוקמו בכל חור באיטליה, וכיאה למדינה ים תיכונית, המסיבות שם התחילו בסביבות חצות ונמשכו עד אור הבוקר. למוזיקת ההאוס הזאת כמובן שנלווה גם סם האקסטזי והרבה אלכוהול, מה שהוליד לא מעט טרגדיות. הסיום המאוחר של המסיבות הביא לכך שהמוני מבלים חזרו הביתה נוהגים הפוכים, דבר שהוביל לכמות מטורפת של תאונות. כל שבוע דיווחה העיתונות באיטליה על סיפורים נוספים, בתופעה שלה ניתן השם "strage del sabato sera" ("הטבח של מוצאי שבת"). התקשורת עסקה רבות במחדלי המשטרה ובחוסר היכולת שלה לאכוף את התוהו ובוהו בכבישי איטליה בשעות שאחרי המסיבות. למרות הביקורת, המשטרה האיטלקית לא מהרה לעשות יותר מדי דברים בנדון. כך סופ"ש אחרי סופ"ש מתו עשרות צעירים, במה שהפך לחלק מהמציאות היומיומית של איטליה.
מרוב שזה נהיה שגרתי, עם הזמן התקשורת חדלה מלדווח על זה, אבל לא כולם היו אדישים. תנועה של אימהות איטלקיות החליטה לקחת את החוק לידיים. התנועה נקראה "Mamme Anti-rock" והיא כללה אלפי אימהות מכל רחבי איטליה, שהתנדבו לפקח על הנעשה באזורי המועדונים מתוך דאגה לילדיהם המבלים. "האימהות האלו היו בכל מקום", נזכר העיתונאי והמפיק האיטלקי ריקארדו סאדה בשיחה עם וואלה! תרבות. "הן חיפשו איפה יש בעיות וגררו שוטרים כדי לטפל בהן. הן היו מאתרות שיכורים אחרי בילוי, מסחר בסמים וכל מני מקרי אלימות ברחוב. זה נמשך ככה כמה שנים, מ-88' עד 92' וככל שעבר זמן הן הפכו לאפקטיביות יותר".
למרות הנוכחות של האימהות, הטבח של מוצ"ש המשיך להתקיים, וההערכה היא שבמחצית הראשונה של שנות התשעים נהרגו לא פחות מ-2000 צעירים בתאונות דרכים אחרי בילוי. באיטליה פעלו באותה תקופה לא פחות מ-7000 מועדונים, וההרג של צעירים בנסיעות מבילויים הפך לגורם מספר אחת למות אנשים בשנות העשרים שלהם באיטליה. יותר מאיידס ויותר מהתאבדויות.
המצב הביא את האימהות להעלות הילוך, ורק אחרי הפגנת ענק החלה הממשלה לחוקק חוקים ותקנות, כמו הגבלת שעות פעילות מועדונים והגברת אכיפה משטרתית באזורי בילוי. החוק המרכזי קבע שכל המועדונים חייבים להיסגר ב-2 בלילה. זה לא עזר, מפני שאחרי ערעורים רבים על חוקיות ההחלטה, היא בוטלה אחרי כמה חודשים. במקביל, המשטרה החלה לפקח על תקנות כמו רעש או עבירות כמו סחר בסמים ולסגור מועדונים, מה שיצר בעיה אחרת. לצעירים היו פחות ופחות מקומות לבלות בהם ובעלי המועדונים נפגעו כלכלית.
אחרי כל מאבקי הכוח האלו הבינו הצדדים שצריך לעבוד ביחד. החקיקה היותר מאוחרת באיטליה דרשה ממועדונים לגלות אחריות על מבלים שיוצאים מהמועדון כשהם לא ברמת תפקוד נאותה. עד מהרה הפנימו במועדונים שאנשים עוזבים את פתחיהם כשהם שיכורים כליל, והבינו שכדי שאנשים לא יצאו משם הפוכים צריך להרגיע את המסיבות כשעה לפני שהן נגמרות. המועדונים חיפשו מוזיקה לנגן לקראת סוף המסיבות, אבל נתקלו בבעיה. תחום הצ'יל אאוט היה אז בחיתוליו וההיצע כלל בעיקר להקות עם יצירות מתוחכמות מדי כמו האורב או פיוצ'ר סאונד אוף לונדון הבריטים, או קטעים טריפיים מדי כמו אלו של דאנס טו טראנס ואייג' אוף לאב הגרמנים.
הדיג'יים באיטליה חיפשו דברים יותר פשוטים, קליטים, אופנתיים ומרגיעים לסוף הערב, והיוצרים המקומיים הגיבו בהתאם. הראשון היה קונצ'ינה, שמסיבות שיווקיות שינה באותו זמן את שמו לרוברט מיילס. הוא יצר את "Children", קטע האוס עם כל המוטיבים של הז'אנר, רק איטי יותר. הרבה יותר. קטע שאמור להרגיע. הוא הדפיס את השיר באלף עותקים ואלו נחטפו על ידי כל הדיג'יים באיטליה. זה בדיוק מה שהם היו צריכים. קטע להוריד. להרגיע את הערב, שעל הדרך גם היה קטע טוב. "Children" המבריק המריא במהירות והתחיל בעצם ז'אנר חדש שנקרא דרים-האוס (האוס חלומות) או דרים-מיוזיק. במהרה עוד יוצרים איטלקיים, כמו ג'יג'י דאגוסטינו ודיג'יי דאדו, החלו ליצור מוזיקה דומה - כולם מוציאים להיטים, כולם הופכים את הדרים לדבר הכי חם במועדונים.
ההצלחה של מיילס במועדוני איטליה הובילה את הקטע להצלחה גלובלית. בתחילה, תאמינו או לא, הוא התגלה בישראל, כשנוגן רבות ברשת ג' של אז. "Children" הצליח להיכנס למצעד הלועזי בישראל בדצמבר 1995, לפני כל מקום אחר בעולם. אחרי ישראל הבריטים גילו את מיילס, ואחרי שחברת הדאנס הנחשבת Deconstruction החתימה אותו על חוזה, הוא עבר ללונדון. משם "Children" הפך ללהיט גלובלי. אפילו בארצות הברית, שבאותה תקופה מוזיקת ההאוס כשלה שם לחלוטין, הקטע הצליח וצעד שם במשך 20 שבועות.
נחזור שנייה לישראל. בארץ עפו על הדרים-מיוזיק, ו-"Children" היה קטע הדגל של התחום. הגדילה לעשות רשת ב' של קול ישראל, שאימצה את השניות הראשונות שלו כפתיח של "יומן הערב". בזכות זה שהשיר הפך פתיח למשדר החדשות, במהרה לא היה בישראל אחד, צעיר או זקן, שלא הכיר את הנעימה.
גם חברות התקליטים הישראליות רכבו גם הן על גל ההצלחה של הדרים, עם אוספי הז'אנר שיצאו בחברות השונות. הבכיר שבהם נערך על ידי הדיג'יי יורם ואזאנא עבור חברת IMP ונקרא "Dreamland", וכלל כמובן את "Children". האלבום יצא בפברואר 1996 והיה לאוסף הדאנס הכי מצליח שיצא בישראל, עם למעלה מ-60 אלף עותקים שנמכרו. "Dreamland" גם היה שם אלבום הבכורה של מיילס שיצא שלושה חודשים אחרי כן. לואזאנא הוא לא נתן על זה קרדיט.
אחרי צאתו כלל האלבום של מיילס עוד שני להיטים, "One and One" ו-"Fable", שזכור לישראלים כאחד הקטעים המובילים ב"היטמן 7". מעבר ללהיטים, האלבום גם גילה שמיילס הוא מוזיקאי מחונן עם יכולות גבוהות מאוד לגלות סאונדים מעניינים ולכתוב מלודיה. אחרי ההצלחה של "דרימלנד", מיילס חיפש להתקדם מבחינה מוזיקלית, אבל בחברת התקליטים דרשו ממנו לשמור על אותו קו. התוצאה מהכפייה האמנותית היתה "23am" החיוור שיצא בשנת 97' ונחל כישלון. "מיילס לא רצה לעשות עוד אלבום דרים", נזכר סאדה בתקופה. "הוא רצה לחקור עוד אפיקים בעולם המוזיקה, ללכת לכיוונים יותר מורכבים. בגלל שהוא היה בחור רגיל, נעים, הוא לא רצה לאכזב אף אחד, אז הוא הוציא אלבום שהוא לא שם ולא שם".
הכישלון של "23am" שכנע את אנשי חברת התקליטים לתת למיילס חופש אמנותי. הוא נכנס לאולפן לארבע שנים והוציא אלבום אלקטרוני-ניסיוני בשם "Organik" בשנת 2001. למרבה האכזבה, גם האלבום הזה כשל וחברת התקליטים זרקה את מיילס. הוא לא התרגש וחיפש דרכים להתבסס כלכלית, מה שיעזור לו לפעול בחופש אמנותי. הוא עבר ללוס אנג'לס, ועם הרזומה שלו הציע את עצמו ככותב נעימות לפרסומות. הטיימינג לכך היה טוב עבור מיילס. המוזיקה האלקטרונית בדיוק נכנסה חזק בארצות הברית והפכה, באיחור של עשור אחרי אירופה, לדבר הכי חם שם. זו הסיבה לכך שהקופצים אחר שירותיו של מיילס היו רבים. כך כתב מיילס מוזיקה לפרסומות של מותגי ענק כמו גוצ'י, אדידס, נייק, יגואר וסוני פלייסטיישן. מהחלטורות האלו מיילס הכניס כסף עצום, שעמו הקים חברת תקליטים עצמאית, S:alt. דרכה יכול היה להוציא מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.
למרות העצמאות האמנותית, מיילס לא הרבה לשחרר חומרים. מאז אלבומו השלישי הוא הוציא רק עוד שני אלבומים: "Miles_Gurtu", עם הצלילים ההודיים מ-2004 ו"Th1rt3en" האמביינטי-אלטרנטיבי מ-2011. בין לבין ניסה מיילס לחיות בגרמניה, ואחרי שלא הסתדר שם עבר לאיביזה. מיילס, שכל חייו נדד ממדינה למדינה, אהב את איביזה ותכנן להזדקן בה. הוא קנה חווה בת 500 שנה והחל לשפץ אותה. הוא גם הקים משפחה וגם תחנת רדיו מקומית שנקראת "OpenLab" ומשדרת מגוון מאוד מעניין של מוזיקה. מיילס היה מאוד מעורב בחיים התרבותיים באיביזה ונהנה מהחיים הרגועים, יחסית, שם.
למרבה העצב, לפני כחצי שנה התגלתה אצל מיילס מחלת הסרטן, שהייתה בשלב מתקדם מכדי שיהיה אפשר למנוע את התפשטותה. מיילס ניסה למצות את חייו עד הרגע האחרון. בדצמבר האחרון שיחרר 130 קטעים שהצטברו אצלו במהלך השנים, כדי שלא ייקברו ביחד איתו. במקביל המשיך לשדר את "היפנוטיק", התכנית השבועית שלו ב-OpenLab עד אמצע אפריל. מיילס אפילו קבע פגישות עבודה לוועידת מוזיקת הדאנס הבין-לאומית (ה-IMS) שנערכה בסופ"ש האחרון באיביזה. לפגישות האלו כבר לא הגיע, אחרי שב-9 במאי נפטר בגיל 47. "הסיפוק הכי גדול שלי", סיפר רוברט מיילס לעיתון "Independent" בשיא הצלחתו ב-1996, "הוא שלפני כמה ימים ראיתי בחנות תקליטים סבא בן 85 קונה עותק של 'Children'". מיילס כבר לא יגיע לשם.