1. "מזמור חג המולד" של צ'ארלס דיקנס, אחד הסיפורים המוכרים ביותר של חג המולד, הוא בבסיסו כתב אישום נגד הקפיטליזם. עוד במאה ה-19 ראה דיקנס בחמדנות ובמרדף אחר הכסף, קללה שמחרבת את נפשו של האדם. הוא עצמו היה בן למשפחה ענייה שנהרסה בעקבות חובות אביו, ונאלץ מגיל צעיר לכלכל את עצמו. חייו אופיינו במרדף סיזיפי אחרי ההצלחה הכלכלית, ובמידה רבה הובילו למותו המוקדם. אסופת הסיפורים "מזמור חג המולד" הייתה, אם כן, הסתכלות עצמית לא פחות מאשר חברתית. ובעונה כל כך עמוסה בסיפורים ורפרורים לסיפורים ב"פארגו", אין פלא שהיא מפציעה בפרק השביעי.
סיפורו של דיקנס עוסק בזקן מריר ומתבודד בשם אבנעזר סקרוג', שהתמכר למרדף אחרי הכסף ואף ויתר על אהבת נעוריו בעקבותיו. הוא מתנכר למי שבאים לבקש את עזרתו ומתעמר בעובד הנאמן שלו, שזוכה ממנו לשכר מחפיר ונדרש לעבוד גם בחג המולד. בליל חג המולד נגלות לפני סקרוג' הרוחות של שותפו העסקי המנוח ג'ייקוב מארלי - שמצא את מותו כאיש בודד בגלל אותו מרדף אחרי הכסף - וכן רוחות העבר, ההווה והעתיד של חג המולד, שמציגות בפניו חזיונות שונים מעברו, מההווה של משפחת העובד שלו ומהעתיד הצפוי לו. החזון הזה גורם לסקרוג' לשנות את דרכיו בן לילה ולהפוך לאדם טוב ואדיב יותר, המבקש את קרבת מכריו.
במידה רבה, דיקנס אחראי ל"תדמית חג המולד" המוכרת בתרבות הפופולרית, כולל ההתכנסות סביב עץ האשוח, המתנות והאווירה המשפחתית. נואה האולי מפרק את הדימוי הזה כבר בסצנה הראשונה של הפרק, בה נראה וארגה נובר במתנות המיותמות של משפחת סטאסי. מה שהיה עד לפני תקופה קצרה משכן של אהבה, יציבות ושגשוג, נראה כעת נטוש ועזוב. שאריות של קפיטליזם יוקרתי (בושם, עניבה, נעלי זמש) שאיבדו את הערך הסימבולי שלהם, ונותרו כפריטים חסרי משמעות. גודלו של הבית רק מעצים את תחושת הבדידות. סקרוג' עצמו מוזכר על ידי אמיט בשיחה עם האלמנה גולדפרב, ורוח העבר של חג המולד מוזכרת על ידי יורי בעימות עם דוני בתחנת המשטרה.
האם לפי האנלוגיה שמבקש הפרק לצייר, זהו אמיט שנכנס לנעליו של סקרוג'? זה בהחלט נראה כך. ההשחתה שעבר במסגרת מערכת היחסים עם וארגה, הפכה אותו למי שמקדש את הממון מעל לכל דבר אחר. התפרקות משפחתו, רצח אחיו, אובדן העסק שלו, כל אלה נזנחו לטובת תאוות בצע מתפרצת והכניעה לאספירציות ההתרחבות של וארגה. הוא מטיח את זעמו בסיי הנאמן, מביע את תסכולו מ"הלוזרים" שמבקשים את הכסף שלמענו פעל כל חייו, ואף משתעשע ברעיון לרכוש את "חברת האחסון" של האלמנה גולדפרב ("לא מגיעים למקום שבו אני נמצא כשנצמדים לתוכנית").
השחתת המידות הזאת נעשית באופן דומה לזה של סקרוג', שהלך ואיבד את דרך הישר ככל שנגרר למירוץ אחרי העושר. ההשחתה הזאת ניכרת היטב בשיחה בין אמיט לאלמנה גולדפרב, שבה הוא מאשים את בני האדם ומגן על הכסף. הוא מציב את עצמו בעמדת החולמים, העובדים בפרך לפרנסתם, משכימי הקום, כל האלמנטים שמככבים בחזון הקפיטליסטי האוטופי. אנשים טובים באמצע הדרך שמושחתים בגלל נסיבות מלווים את כל העונות של "פארגו", אבל אולי יש כאן גם רמז לגאולה אפשרית. כמו סקרוג', גם אמיט יכול להינצל לו יחליט לאחוז ביד המושטת לעזרה של סיי.
2. עוד חיזוק לעיסוק בקפיטליזם והשחתתו בפרק הזה, מגיע מציטוט אחר של אמיט במהלך השיחה עם האלמנה גולדפרב: "הכל עבור עצמנו ושום דבר עבור האחרים". הציטוט לקוח מ"עושר העמים", ספרו של הכלכלן והפילוסוף הסקוטי אדם סמית', שנחשב לאחד מההוגים המשפיעים ביותר על הכלכלה המודרנית. כבר ב-1776, שנת פרסומו של הספר, ראה סמית לנגד עיניו את הבעייתיות של ריכוזיות ההון בידי מיעוט. הוא העניק לתופעה שם: עקרון הזדון (Vile Maxim).
יש לציין שסמית' דווקא דגל בהרבה מהעקרונות המנחים של הקפיטליזם המודרני, ובהם "היד הנעלמה" שמאפשרת לכלכלה להתנהל מעצמה, דווקא בזכות החתירה של כל אחד מהאינדיבידואלים לטובתו האישית והאינטרסנטית. יחד עם זאת, כאמור, החיסרון הגדול שראה לנגד עיניו הוא האפשרות של בעלי הון לרכז בידיהם כוח לא פרופורציונלי. על פי עקרון הזדון, מדובר במעגל קסמים שבו בעלי הון משתמשים בו כדי לייצר כוח, שמגדיל את ההון וחוזר חלילה. במאה ה-18 היו אלה הסוחרים ובעלי המפעלים שהפכו לאצולה החדשה בזכות ריכוז הכוח בידיהם. במאה ה-21 אלו התאגידים שעושים זאת.
המעגל הזה נכון גם להתנהלות של אמיט, שעל אף התדמית הצנועה הלך שבי אחרי התואר "מלך החניונים של מינסוטה" (תואר שבפני עצמו מעלה שאלות על ריכוז הכוח בידיו), התחייב לחיבור עם כריש הלוואות וכעת מנסה להרחיב את העסק שלו באמצעות מערכת של חברות קש וחשבונות מפוקפקים. היושרה שבה התגאה לא מפריעה לו (ולמען ההגינות, גם לא לסיי) לנסות ולהנחית את העסק המרקיב שלו על ראשה של האלמנה גולדפרב, מבלי ליידע אותה על מה שמתרחש בו.
3. עוד שכבה ברעיון מאחורי הפרק ניתן לראות בחמשיר שמשמיע וארגה באוזניו של אמיט, וכולו משחק מילים על המושג "Crooked". על פי אחת התיאורית, מקורו של "There Was a Crooked Man" במאה ה-17, והוא מהווה אלגוריה ליחסי אנגליה וסקוטלנד: שתי מדינות עצמאית שנאלצו "לגור" באותו בית תחת דגל בריטניה, על אף האיבה העמוקה ביניהן.
היה היה אדם עקום והוא הלך לאורך מייל עקום
והוא מצא מטבע עקום מאחורי גרם מדרגות עקום
והוא קנה חתול עקום, שתפס עכבר עקום
וכולם גרו יחד בבית קטן ועקום
ניתן כמובן לראות בכך קריצה לעובדה שוארגה מתגורר כעת בביתו של אמיט - מה שמחדד עד מאוד את ההשתלטות של הראשון על הווייתו של האחרון - אבל יותר מכך לדרך שעבר מהיום שבו מצא את אוסף הבולים, דרך העסקה המפוקפקת עם וארגה ועד המצב אליו הגיע כיום. עוד שכבה בפרק שמוקדש כולו למחירים הכואבים של הקפיטליזם.
4. רגע לפני שהיא נתפסת ומובאת לתחנת המשטרה, צופה ניקי בסרט טבע על זן של מרבה רגליים, שהנקבה שלו מסוגלת להפיק ציאניד כשהיא חשה בסכנת חיים. מרבה הרגליים הספציפי הזה (Harpaphe haydeniana) מוגדר כחיה צמחונית ולא כטורף, כלומר הוא אינו הורג לצרכי תזונה אלא כהגנה עצמית. כבר בפרק הראשון של העונה ראינו את מאפיין ההישרדות הזה מתעורר בניקי, כשפעלה במהירות כדי להפיל את המזגן על מוריס ולמנוע ממנו לסכן אותה.
התגובה שלה ברגע שבו היא לומדת על מותו של ריי היא של אותה דריכות, של אותה הבנה שהיא עשויה להיות הבאה בתור. מו כמעט מתחנן בפניה לשחק את הקורבן, ולהפיל את האשמה על "ריי המתעלל" כדי להביא לפתרון מהיר ונוח, אבל נדמה שהיא כבר רואה את הצעד הבא. חוסר הרצון לשתף פעולה מוביל להעברה לכלא ארצי גדול, הרחק, לכאורה, מהישג ידם של וארגה ועוזריו. כיאה לאסירה לשעבר, היא יודעת לשחק במשחק הזה הרבה יותר טוב ממו הבוק, שפשוט נותן לה את מה שהיא מעוניינת בו.
התוכנית הזאת כמעט משתבשת כשהאלמוני המחופש לשוטר מנסה להזריק לה חומר כלשהו. החשד המיידי הוא שמדובר באיש של וארגה שהגיע להשתיק אותה אחת ולתמיד, אבל אם למדנו משהו על הנבל בעונה הזו, הרי שהוא סומך על מספר אנשים מצומצם מאוד. האם מישהו אחר ניסה להרע לניקי, אולי אפילו כדי לנצל אותה כשהמצלמות כבויות? זאת שאלה שנותרת בשלב זה באוויר. בסיומו של הפרק, נדמה שניקי חוזרת למקומה ב"פטר והזאב". האם החתולה הערמומית תצליח להתחמק גם הפעם, כשהזאב הולך וסוגר עליה?
5. גם הפרק הזה כלל כמה התרחשויות תמוהות ונטולות היגיון, כמו ההתפרצות של גלוריה בדיוק ברגע הנכון לתאי הכלא בסיינט קלאוד, על אף שטבעה רק רגע לפני כן בים ביורוקרטי ונתקלה בשומר שמנע ממנה את הכניסה. בנוסף, גם העובדה שהתוקף של ניקי נעלם באותו גרם מדרגות שממנו הגיחו שניה לאחר מכן השוטרים, נראית מוזרה לכל הפחות.
ההתנהלות המסגירה של אמיט נראית גם היא לא אמינה, בעיקר לנוכח קור הרוח שהפגין בפרק הקודם בזמן הרצח של ריי (השיחה לוארגה, השליטה ברגשותיו). ההתפרצויות הקרימינליות שלו בשיחה עם האלמנה גולדפרב מזכירות את האופן שבו גם בעונה הראשונה הפכו אנשים נורמטיביים לקרימינלים בן רגע, ולחילופין את מידת הטמטום המוגזמת שגילו לנוכח התפתחויות סביבם. בכלל, בהרבה מאוד מובנים, העונה הזאת חוזרת על מוטיבים ואלמנטים מהעונה הראשונה - ספק כהומאז', ספק כסגירת מעגל לסיום אפשרי של הסדרה בתום העונה הנוכחית.
גם שיחת הטלפון המפוברקת לתחנת עדן ואלי, שגרמה לדוני לצאת בלי האקדח, נראית מופרכת מדי. איך יורי ידע בדיוק שהוא ייצא בלי האקדח שלו? לשיא מגיעים הדברים כשיורי מאפשר לדוני לקחת את האקדח, תוך ביטחון קר רוח שלא ישתמש בו. נכון, דוני הוא "מינסוטה נייס" קלאסי, ובכל זאת הסצנה שבה שוטר מעדיף לברוח מאשר להשתמש באקדח שבידיו כדי להכניע עבריין, נראית תמוהה. ובכלל, אם יורי כל כך בטוח שדוני לא יפעל, מדוע נדרשה כל הטרחה להוציא אותו מהתחנה?
6. ולמרות ההחלקות, היו בפרק הזה כמה רגעים אנושיים יפהפיים ונוגעים ללב. הראשון שבהם הוא רגע ההתפרקות של סיי, שהתוודה כבר בפרק החמישי באוזניי האלמנה גולדפרב: "אני מרגיש כאילו עזבתי את העולם המוכר. את מכירה את ההרגשה הזאת?".
הווידוי ההוא הגיע לאחר "פרשיית הספל", הפעם הוא מתרחש אחרי פגישת הבלהות השנייה עם האלמנה גולדפרב. פגישה שבעקבותיה סיי חושש שאיבד את שותפו והאיש שאותו העריץ כל חייו, וכן שהפך לרוצח. "העולם לא בסדר", הוא קובע כשהוא חוזר הביתה, "זה כמו העולם הרגיל, אבל הכל שונה". נכון לעכשיו סיי וגלוריה הם הדמויות היחידות שמסרבות לקבל את התהפוכות בחייהן, וללכת בתלם הנסיבות.
לכן לא פלא שלרגע היפה השני בפרק אחראית גלוריה. פאי הקוקוס ופצפוצי השוקולד שניקי מבקשת ממנה לקראת פגישתם העתידית, הוא רגע נדיר של קרבה ואחווה בעונה הנוכחית, כזה שהיו ממנו למכביר בעונה הקודמת. בתוך האור הקטן הזה, גלוריה וניקי הן לפתע לא רודפת ונרדפת, אלא מי שמסתכלות זו על זו ורואות את האנושיות שמתחת לפני השטח. ומי יודע? אולי האנושיות הזאת תוביל לחיבור שיגאל את שתיהן גם יחד.
עוד כמה קטנות
"עקבו אחרי הכסף", המשפט שהפך לאייקון בזכות "כל אנשי הנשיא", הוא היחיד שמסכימה ניקי לומר לשוטרים בחקירתה. עוד רצועה קטנה בשרשרת האנטי-קפיטליזם וההשלכות ההרסניות שלו, שמלווה את הפרק הזה.
ה"גליץ'" שמנע מהמצלמות לראות את האדם מסתורי שניסה לסמם את ניקי, קרה במקרה בזמן שגלוריה הייתה בחדר. עוד מקרה בשורה ארוכה (כמו העובדה שלא עלתה בחיפוש בגוגל בפרק הקודם) של התרחשויות לאורך העונה שמעידה כי נוכחותה האלקטרונית לא קיימת.
מר רנץ' (Mr. Wrench), הרוצח החירש מעונה אחת, הוא שותפה של ניקי לנסיעת האוטובוס.
"אתה חושב שאתה רואה אותי, אבל עיניך משקרות", יורי אומר לדוני כשהוא ממשיך לקרוא את התיק של אניס בתחנת המשטרה. מתקשר לכל עניין הסיפורים האלטרנטייבים ולענייני האלוהים מהפרק הקודם.
השוטרת לופז קיבלה הזדמנות פז לשוחח עם האלמנה גולדפרב כשאמיט וסיי עוזבים. ההתנהגות המוזרה מאוד של אמיט במהלך השיחה (והכתם המסתורי על חולצתו) יכולים לסייע לה ולגלוריה למקד את חשדותיהן באמיט.
לגלוריה נותרו עוד 8 ימים כמפקדת תחנת המשטרה של עדן ואלי, ומאז הפרק בלוס אנג'לס נדמה שהיא מתחזקת מפרק לפרק בתחושה שפתרון החידה של האחים סטאסי יאפשר לה למצוא את מקומה מחדש.
הסצנה שבה פורצים מו ושוטר נוסף לעצור את ניקי היא עוד הומאז', מדויק כמעט אחד לאחד ל"פארגו" הסרט, ורגע המעצר של ג'רי לונדגארד. הנה הקטע המדובר.