פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סיפורה של שפחה" פרק 10: החייתי הוא האנושי

      הפרק האחרון בעונה הראשונה של "סיפורה של שפחה" מאתגר את ג'ון/שלפרד באופן שלא העלתה על דעתה שיקרה, אבל דווקא זה מה שגורם לה לפרוץ מהמעגל ולהתריס

      "סיפורה של שפחה" פרק 10: החייתי הוא האנושי
      באדיבות HOT

      "כ??ל??נו? ג??י??ס?נו? ל?כ?ל ה?ח?י??ים / מ?ש??ו?ר?ה מ?ש??ח?ר?ר ר?ק ה?מ??ו?ת"
      מתוך "חיילים אלמונים", אברהם (יאיר) שטרן

      "אנחנו היודעים: הטובים שבנו לא חזרו"
      מתוך "האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותרפיה", ויקטור פראנקל

      לפעמים אני מוצאת את עצמי מביטה בעיניה של הכלבה שלי, ומגלה בהן מבט שלא מוכר לי מחיי היומיום שלי. מעין תום ותמימות שאי אפשר למצוא בעיניהם של אנשים שאני מתנהלת מולם במהלך שגרת היממה. אולי רק בקרב ילדים קטנים מאד, כאלה שעדיין לא למדו לדבר – שעדיין לא נחשפו לכוחו האדיר של הביטוי, ליכולת שלו לברוא עולמות של שקר ובדיה, שיכולים לצפון בתוכם יופי נדיר אבל גם רשעות שאין לה גבול.

      כשאני מביטה ככה בעיני הכלבה שלי אני חושבת לפעמים שבני אדם לוקים בבלבול מושגי. אולי הוא נובע אך ממשאלת לב. הגזע האנושי כמה לייחס לעצמו תכונות של סולידאריות, חמלה, היגיון וטוב לב, תוך שהוא דוחה מעליו תכונות כמו רשעות, אנוכיות, גחמנות, אכזריות. כשאנו אומרים על מישהו שהוא "אנושי", משמעות הדבר היא שאנו מייחסים לו את התכונות הראשונות, וכשאנו אומרים שהוא "חייתי", את האחרונות. אם לדבר בכנות, במהלך רוב חיי נוכחתי לגלות שהדברים הם הפוכים. שהאנושי הוא חייתי. שהחייתי הוא אנושי. "סיפורה של שפחה" היא סדרה על אנשים אנושיים מאין כמותם, למרות שיקל עלינו לחשוב שהיא סדרה על חיות אדם. היא סדרה על האנושי, ועל כל הדברים שהוא מסוגל לעשות.

      סיפורה של שפחה עונה 1 פרק 10 (צילום מסך)
      כמו באינטימיות עם לוק (צילום: יח"צ HOT)

      כשאנחנו מביטים בזולתנו, אנחנו לא יכולים לאמוד את טיבו אלא דרך המבט שלו. אנחנו מסתכלים אחד בעיני השני ומנסים לקרוא מחשבות. אבל העיניים מטעות לעתים, ורק אלוהים רואה אל הלב - "כ??י ה?א?ד?ם י?ר?א?ה ל?ע?ינ?י?ם, וה' י?ר?א?ה ל?ל??ב?ב" נכתב בספר שמואל א'. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים להביט לתוך העיניים. לנסות לדלות רמזים, להבין מי עומד מולנו. מה טיבו. מה רגשותיו כלפינו.

      כך נפתח הפרק האחרון לעונה של "סיפורה של שפחה". במבט. כששלפרד מספרת על הדרך שבה השפחות היו מביטות אחת לעבר השנייה בעבר ועיניהן יוקדות באימה ופחד, היא מהדהדת בשנית את תמת העיניים שרווחת כל כך בסדרה. בעודה נזכרת בימים הראשונים שלה במרכז האדום, כשדודה לידיה הכריחה אותה לומר "אני מצטערת, הדודה לידיה", כדי "ללמדה" ענווה מהי, היא מספרת לנו שהשפחות כבר לא מביטות אחת בשנייה בפחד. לא עוד. "אם לא רצו שנהיה צבא, לא היו צריכים לתת לנו מדים", היא אומרת, ואנו למדים, בין השורות, שהשפחות לא פוחדות יותר. הן לא פוחדות כי הן כבר מזהות אחת את השנייה ברחוב רק על פי מראה עיניים, וכך הן יודעות. הן יודעות שהן לא לבד. הפחד הומר בסולידריות. השפחות אינן נשים בודדות שכל אחת מהן מנסה למלט רק את נפשה שלה. הן קולקטיב שסכומו עולה על סך חלקיו, וגם אם חלק אחד יאבד, עדיין יישאר משהו. הן אצבעות שנקמצו יחד לאגרוף. והאגרוף הזה מוכן להכות בחזרה. הוא רק מחכה לשעת הכושר כדי לעשות את זה.

      סיפורה של שפחה עונה 1 פרק 10 (יח"צ)
      רואה לך בעיניים (צילום: יח"צ HOT)

      בפרק הזה אנו חוזים גם בפלאשבק אל רגעי הכאב המצמית של תיוג השפחות. שלפרד מוצמדת לכיסא ואוזנה מסומנת בתג, כזה שמהדהד מצד אחד את טקס רציעת השפחות התנכ"י ומצד שני את הנוהל לסימון בקר שקיים עד ימינו. אוזנן של הפרות מסומנת, והן הופכות למספר. אוזנה של שלפרד מסומנת, והיא הופכת לחיה. כחיה, היא אנושית יותר מבני האדם שסובבים אותה, כי הלא האנושי הוא חייתי. החייתי הוא אנושי.

      סמוך לתחילת הפרק אנו גם רואים שוב את פניה האכזריות של סרינה ההפכפכה. אחרי שהיא מגלה את דבר בגידת המפקד, היא מכה את שלפרד באכזריות. "אני מתנצלת", שלפרד עונה כשסרינה שואלת אותה מה יש לה לומר להגנתה, כאילו שהיא צריכה להצטדק. כאילו שהייתה לה בכלל אופציה לסרב לחיזורי המפקד. "אני מתנצלת", שלפרד עונה, בדיוק כפי שענתה ללידיה במרכז האדום, כדי להפגין ענווה, אבל בעיקר כדי שהמכות ייפסקו. סרינה תוחבת מקל בדיקת הריון בין רגליה של שלפרד. "עכשיו רדי על ברכייך ותתפללי שאלוהים יהפוך אותך לראויה באופן כלשהו", היא צועקת עליה. ראויה למה? היא אינה מסבירה, אבל כשהיא יוצאת את חדרה של שלפרד, דווקא סרינה היא זו שנופלת על ברכיה ומתפללת להיות ראויה. ראויה להיות אם. ברגע אחד אנו מבינים. זה כל מה שסרינה רוצה. זו כל מהותה. זו – ולא האמונה בשיטה – היא הסיבה היחידה שהיא נותרת לתמוך במשטר העוועים הנוראי הזה. היא, כמו שאר בעלי הדרגה – פרד, וורן והבכירים האחרים – לא מאמינה בקדושת החוקים. היא רק רוצה ליהנות מהפריבילגיות שהחוקים מעניקים לה, במקרה הזה האפשרות להפוך לאמא, שקיימת עבורה רק ברפובליקת גלעד. כשהמקלון מראה תוצאה חיובית, סרינה מודיעה בחדווה לשלפרד שתפילותיה נענו. "את חושבת שהתפללתי עבור זה?", עונה שלפרד באומץ חריג, וסרינה עונה לה – כשהיא מהדהדת את הפסוק התנ"כי מספר שמואל - "אלוהים יודע מה בלבך".

      חיפוש ונושא: סיפורה של שפחה עונה 1 פרק 10 (יח"צ)
      לא ראויה? (צילום: יח"צ HOT)

      לאחר הגילוי אודות הריונה הנוכחי, שלפרד נזכרת בהריונה הראשון – זה שנשאה בו את האנה. הרגע האינטימי שבו האב העתידי נוגע בבטנה של האם העתידית ומדמיין את העתיד לבוא, משוכפל כשניק ההמום מגלה אודות ההיריון ומלטף את בטנה של שלפרד. הוא מביט בעיניה של שלפרד ויודע – זה הילד של שניהם. "סרינה בטח השיגה את בדיקת ההריון מהשוק השחור", אומרת לו שלפרד, ואנו למדים שבדומה לעמדתו של החת"ם סופר שהושרשה בקרב החרדים, גם אצל בני יעקב "חדש אסור מן התורה": אין מקום להשכלה או לשום סוג של מודרנה שעלולה, חלילה, לפקוח את עיניהם של אנשים לעולם החיצוני ולהביאם להתפקר. אפילו לא בדיקות היריון.

      במרתפו של המפקד סרינה מתעמתת עם בעלה. "רוצה לשחק שבץ נא", היא מציעה לו, מודעת לחלוטין למשמעות המינית שצפונה במשחק הזה, שאסור על נשים. "את יודעת את החוק", משיב לה המפקד, ולא ברור לאיזה חוק מבחיל מבין השניים הוא מתכוון – לחוק האוסר על נשים לקרוא, או לחוק שאוסר על בני זוג עקרים יחסי מין שלא למטרת התרבות. "אני עזרתי לכתוב אותו", סונטת בו סרינה, ומזכירה לנו שהיו ימים שבהם היה מותר לה לעשות זאת.

      סיפורה של שפחה עונה 1 פרק 10 (צילום מסך)
      כולם עונים לאלוהים (צילום: יח"צ HOT)

      כשסרינה מספרת למפקד שגילתה על ניאופיו האחרונים, הוא מעז להאשים אותה בבגידותיו. זו אינה הפעם הראשונה שהמפקד מטיל על סרינה את האחריות לכשליו שלו. הוא עשה זאת גם בפרק השישי, לאחר ארוחת הערב עם השגרירה המקסיקנית, אבל הפעם סרינה מרהיבה עוז לענות לו. "אלוהים יודע את האמת", היא אומרת לו, כפי שאמרה לשלפרד. "כולם עונים לאלוהים", היא ממשיכה. "ואת עונה לי", משיב המפקד, שיכור מכוח. "היא בהריון", אומרת סרינה הפגועה, "הילד לא שלך. אתה חלש ולא ראוי. אלוהים לא רוצה שתעביר הלאה את החולשה הזו", היא עוקצת אותו, ומבלי משים, עוקצת גם את עצמה, שהרי הילד העתיד להיוולד גם אינו בנה הגנטי. בצאתה ממשרדו, סרינה מטיחה בקיר את משחק השבץ נא על כל המשתמע מכך בכל מה שנוגע ליחסי האישות בינה לבין המפקד.

      כשסרינה עולה לפני האדמה, היא מספיקה לקבל מבט חטוף על הרגע האינטימי שנוצר בין שלפרד לבין ניק, ושוב חשה שמעמדה מאוים. כמו שלפרד, גם אנחנו לא צופים את מה שעתיד לבוא, כשהיא לוקחת אותה לנסיעה עם נהג עלום שם שאינו ניק. משך הנסיעה כולה סרינה סורגת בעצבנות, קצב הסטקאטו הנוקשה של מסרגותיה נשמע כשקשוק חרבות, ואכן – סרינה יוצאת לקרב, והלוא כולנו יודעים מה נאמר על אהבה ועל מלחמה. כשהם מגיעים למחוז חפצם, אשת המפקד פוקדת על הנהג "היא נשארת באוטו", ויוצאת לעבר בית מידות מהודר. מי שלבו לא נקרע לשמע צווחותיה מפלחות הנשמה של שלפרד כשהיא חוזה בביתה הקטנה מבעד לחלון הרכב הסגור, כנראה חסר לב. אני יכולה להגיד שעבורי היה זה אחד הרגעים הקשים ביותר לצפייה בסדרה הזו, שהיא ממילא אחת מיצירות האמנות הקשות ביותר לצפייה שנתקלתי בהן. אם לא היינו בטוחים לגבי מידת האובססיה של סרינה להפוך לאם עד עכשיו, הרגע הזה הבהיר לנו שגם את אלוהים, זה שרואה הכל, היא לא סופרת. היא תישרף בגיהנום, כמו שאומרת לה שלפרד, אבל לפני כן תזכה להיות אמא ויהי מה.

      חיפוש ונושא: סיפורה של שפחה עונה 1 פרק 10 (יח"צ)
      סולידריות (צילום: יח"צ HOT)

      "אני בטוח שהיא לא תפגע בילדה", אומר המפקד לשלפרד כשהיא מגיעה אליו כדי להתחנן על נפש בתה. "אתה לא מכיר אותה", אומרת שלפרד מבלי למצמץ, והמפקד מנסה לדלות ממבטה את האמת – האם הילד שהיא נושאת ברחמה הוא שלו? "כמובן", היא עונה, שוב, בלי למצמץ. "את עושה את זה כל כך טוב", אומר המפקד, כשהוא מביט בעיניה של שלפרד, ומוגבלות בן התמותה שבו זועקת. הוא לא יכול לדעת מהי האמת. רק לשער. לדלות שבבי מידע ממבטים חטופים. כי הוא לא אלוהים, למרות שלעתים הוא טועה לחשוב שהוא כן.

      בחדרה הקטן שלפרד פותחת סוף סוף את החבילה שהעבירה לידה מוירה, שבינתיים הצליחה לברוח לקנדה. בתוכה היא מוצאת אסופה של מכתבים שכתבו נשים כמוה, שפחות. על גבי הדפים הדהויים הן סיפרו את סיפוריהן. סיפורים של נשים שונות שהם בעצם של אותה אישה. ערב רב שהוא גוף אחד. למה הן כתבו את המכתבים הללו? בדיוק מאותה הסיבה שמוירה חקקה את מילות הגנאי כלפי הדודות בשירותי המרכז האדום. בדיוק מאותה הסיבה ששלפרד הקודמת חקקה "אל תתני לממזרים לרמוס אותך" על קיר הארון. יום אחד, האמינו השפחות שכתבו את המכתבים הללו, מישהי תקרא אותם. והיא סוף סוף לא תרגיש לבד.

      חיפוש ונושא: סיפורה של שפחה עונה 1 פרק 10 (יח"צ)
      (צילום: יח"צ HOT)

      בבוקר, שלפרד מתעוררת תחת ערימת המכתבים. הפעמונים קוראים לה, מבשרים על טקס סקילה. נחשפנו כבר לטקס הנורא הזה בפרקים הראשונים. אז הוצא להורג גבר שאנס שפחה, וחמתן של השפחות בערה. מי יהיה הנדון למוות עתה? השפחות מסתדרות בשורות ברחבת הסקילה. אחת מהן אומרת "אני שונאת סקילות" בטון שאני שומרת לשנאות הקטנות וחסרות המשמעות של החיים, כמו "אני שונאת תרד", או "אני שונאת לשטוף כלים". שוב עדות נוספת לכך שבגלעד האלימות הפכה לדבר מה שמתייחסים אליו באופן שווה נפש. אבל אף שפחה לא נותרת שוות נפש כשנחשפת זהותה של הנסקלת המיועדת - ג'נין. מבין כולן, זו דווקא שלגלן, שהצהירה בעבר על חיבתה הכנה למשטר, שיוצאת מן השורה. "אני לא אהרוג את ג'נין" היא זועקת, ומיד מהממים אותה במכות. הבכי שלה, לאחר החבטה האיומה, הוא בכי קטן. רק יבבה. כך נשמעות השפחות כמעט לאורך כל הסדרה, כשהן בוכות. בכי שלא תופס מקום, לנשים שלא תופסות מקום. כששלגלן נגררת החוצה מן השורה, יוצאת ממנה שלפרד. "חזרה לשורה!", צועקת עליה לידיה, אבל שלפרד מסרבת להתיישר לדרישתה של הדודה. "אני מצטערת, הדודה לידיה", היא אומרת, ומפקיעה את הביטוי הזה ממשמעותו המקורית. לא עוד ענווה יש בו. אלא גאווה. כשהשפחות כולן, כיד אחת, מסרבות לסקול את חברתן, הן הופכות למורדות באופן רשמי, אבל זה לא משנה. הן נשלחות הביתה, לא לפני שהן חובשות מחדש את כובעיהן המכונים, כמה הולם לרגע זה – "כנפיים". וכשהן צועדות יחד ברחוב כמו במצעד צבאי הן כוח שאי אפשר להפיל, אפילו לא בעונשים קטנוניים.

      סופו של הפרק הוא כסופו של הספר. רכב שחור בא לאסוף את שלפרד, וניק לוחש לה "לכי איתם, סמכי עלי". אנחנו לא יודעים מה מצפה לה בצד השני, כשהיא "עולה לחשכה שבפנים, או לאור", אבל אנחנו כן יודעים שבמעשה קטן של מרד היא שמרה על שמץ מוסריות בעולם שמעצם קיומו הוא אינו מוסרי. טיבם של משטרים אכזריים, כפי שאמר ויקטור פרנקל בציטוט הפותח את הטור הזה, הוא שהטובים ביותר נספים תחת גלגליהם – הם לא חוזרים חיים מן התופת. אבל אולי יש דברים שהם משמעותיים יותר מרק לשרוד: בני אדם אוהבים לקרוא לזה אנושיות, ואני כבר לא יודעת אם זו המילה שהייתי בוחרת כדי לתאר את התכונה הזו.

      בכל מקרה, לא משנה איך נקרא לה, היא הדבר היחיד שחשוב.


      כל פרקי "סיפורה של שפחה" זמינים ב-HOT VOD.