נהוג לומר כי להשלים סרט זה סוג של נס, אבל פרנסואה אוזון עושה זאת בקלילות שאחרים מכינים נס קפה. ב-18 שנות קריירה יש באמתחתו כבר 17 סרטים עלילתיים ארוכים, ומדובר בנתון מרשים בעיקר אם מתחשבים בפקטור נוסף: בניגוד לבמאים פוריים אחרים, שתמיד מביימים אותה דרמה קאמרית ואינטימית, הוא הולך כל פעם על פרויקטים שאפתניים, השונים לחלוטין זה מזה.
כך, למשל, אפשר יהיה לראות על המסכים אצלנו בחודש הקרוב שני סרטים טריים פרי עטו של אוזון, שאין ביניהם דבר וחצי דבר: ב-24.8 תעלה כאן "פרנץ", דרמה תקופתית רומנטית, מהוגנת וקלאסית. לפני כן, כבר מחר (חמישי) יגיע לאולמות "מאהב כפול", מותחן צבעוני ופרובוקטיבי שעורר סערה בפסטיבל קאן האחרון לפני כחודשיים, בו ערך את בכורתו העולמית במסגרת התחרות הרשמית.
מרין ואכט, שכבר כיכבה ב"צעירה ויפה" של אוזון, מגלמת כאן בחורה פריזאית המנהלת קשר כפול עם שני גברים. שניהם פסיכותרפיסטים, שניהם חתיכים ושניהם - אלא מה - מסתירים משהו. תיאורן של מערכות היחסים החולנית הללו מתחיל בתקריב על איבר מין נשי, ומכאן והלאה סוטה לכיוונים קיצוניים עוד יותר, אז לא פלא כי הקהל בהקרנת הבכורה צחק לא פעם בקהל רם.
"כן, שמעתי על הצחוקים", אומר לי אוזון, אותו אני פוגש יום לאחר אותה פרמיירה סוערת בריביירה. "אני תוהה מאיפה זה מגיע האם זו הדרך של הקהל להתגונן? האם הוא צוחק מתוך תחושת אשמה של שותפות לפשע שלי? בכל מקרה, ברור לי שהסרט לא מותיר אנשים אדישים, אבל לא משנה לי איזה סוג של תגובות יש כלפיו - העיקר שהוא מעורר משהו באנשים".
שמע ידידי, לא כל יום רואים סרט שמתחיל בקלוז-אפ על פות.
"פות שהופך אט-אט לעין, וזה די ברור למה עשיתי את זה, הלא כן? זו הדרך שלי להכריז בעזרת דימויים על מה אני רוצה לדבר: על הפנימיות של האדם, על ההתבוננות הפנימית. הפות לא שייך לשחקנית שמגלמת את הדמות, אלא לכפילת גוף. זה לא הפריע לכפילה: יש לה פות יפהפה, היא עובדת כמודל לציירים והשם שלה גם לא מופיע בשום מקום. היא היחידה שלא מופיעה בקרדיטים".
מאשימים אותך בטעם רע.
"לי יש טעם רע? לחיים יש טעם רע. אין לי בעיה עם זה. אני לא מצנזר את עצמי".
חשבתי שנמאס לך להסתבך. דיברנו אחרי "צעירה ויפה", בעקבותיו האשימו אותך באפולוגטיקה של הזנות, ואמרת שלהבא לא תעשה סרטים אמביוולנטיים. והנה אתה עושה זאת שוב.
"כן? אני חושב שהסרט פשוט, הוא לא פשוט מספיק? יש הרי התרה בסוף. בכל מקרה, באופן כללי, מה שאני אומר לך עכשיו זה שאני אוהב להשאיר פתח לצופים. אני לא במאי עם מסרים, אני במאי עם שאלות. אני אוהב לתת לקהל לפרש את הסרט איך שהוא רוצה. חשוב לי לתת לך את החופש הזה. אני לא אוהב לנתח את העבודה שלי, זה התפקיד שלכם. אני לא חושב על הרוח, אלא על החומר. אני רואה בעצמי בעל מלאכה - יצרן. אני מייצר משהו, עסוק בלתת תפוקה, ולא נכנס לתיאוריות"
רצה הגורל, ו"מאהב כפול", על שלל הכפילויות ומשחקי הזהויות שבו, עולה כאן רגע לפני יום התאומים הבינלאומי, שחל בשישי הקרוב, ארבעה באוגוסט, כך שאפשר יהיה לחגוג את המועד המשמח בצפייה בסרט הטרי.
"אני חושב שתאומים הם יצירות מופת של הטבע", מסביר אוזון את משיכתו לדמויות הללו. "זה די מרהיב שנוצרים אנשים זהים לחלוטין פיזית. כל זוג תאומים הוא בעיני לא פחות מאשר מיצג אמנותי".
בסרט הזה ניכרת גם המשיכה שלך לחתולים.
"כן, חתולים תקפו אותי כילד ויצרו אצלי פוביה מהם בזמנו, אז אני נהנה לסגור איתם חשבון קולנועי בבגרותי. אני חושב שחתול היא חיה די מהפנטת. היא מסתורית, ותמיד יוצרת אצלך את התחושה שהיא חושבת, בניגוד לכלבים, שאתה מסתכל עליהם וזה לא נראה כאילו שהם חושבים. לחתול גם יש פנים יפות, והם מתכתבים עם כוכבי הסרט, שגם להם יש משהו חתולי בפנים".
זו לא אפליה שמחלקים בקאן פרס לכלב הטוב ביותר, אבל לא לחתול הכי טוב? היית זוכה בו בטוח.
"אתה צודק לחלוטין. צריך גם פרס לחתול. תכתוב על זה משהו".
אגב, איך היה לעבוד איתם?
"היו לנו שלושה חתולים בצילומים. שניים שיחקו את החתול הראשי, האפור, והיה מורכב לעבוד איתם. חילקנו ביניהם את המלאכה: אחד היה טוב בקפיצות ואחד בלא לזוז. ויש גם את החתול הנוסף, המשני יותר, אותו שיחק חתול אחד בלבד, ולפעמים חשבנו שהוא פוחלץ, כי שום דבר לא גרם לו להזיז עפעף".
חוץ מחתולים, גם מוזיקה משחקת אצלך תפקיד מרכזי, כמו בכל הסרטים.
"כהרגלי, עבדתי עם פיליפ רומבי, אבל הפעם זה היה מאתגר יותר. בדרך כלל אני מבקש ממנו סגנון קלאסי, ובמקרה זה ביקשתי כיוון קצת יותר אלקטרוני. אני חושב שהוא נהנה מהאתגר הזה".
ובלי קשר לסרט, יש בפסטיבל הזה דיון משולהב יצרים סביב מאזן הכוחות בין נטפליקס למפיצי הקולנוע, וסביב השאלה איך ואיפה נראה סרטים בעתיד הקרוב.
"אני מתייחס בחרדת קודש לעולם הקולנוע. חשוב לי מאוד שיראו את הסרטים שלי באולם הקולנוע ולשם אני מכוון אותם. אני מביים אותם במחשבה שזה יהיה פורמט ההקרנה שלי, אפילו שברור לי כי רוב הצופים יצפו בהם במסך הקטן. זו המציאות ואני לא יכול להילחם בה".
אמרת לי בעבר שאתה יותר ויותר מתעניין בטלוויזיה.
"הא, בון? אמרתי את זה? טוב, ברור שיש הרבה דברים מעניינים בטלוויזיה. יש הרבה סדרות אמריקאיות שאני אוהב לראות וברור שבארצות הברית התסריטאים הכי טובים עובדים במסך הקטן, אבל זה בדיוק העניין הרושם שלי הוא שהטלוויזיה היא עדיין האמנות של התסריטאים, והקולנוע של הבמאים".
בכל שיחה בינינו אני לא יכול שלא לשאול אותך איך זה שאתה מביים כל כך הרבה.
"אני אוהב לביים. זה כיף לי. כל סרט הוא עונג אחר, כמו שכל אורגזמה היא אחרת. זה לא אומר שקל לי, וגם על 'מאהב כפול' הייתי אמור לעבוד קצת יותר זמן, אבל בפסטיבל קאן רצו אותו אז ערכנו אותו בזריזות. הוא לא היה אמור לצאת באותה שנה כמו 'פרנץ'".
מן הסתם קיבלת לא מעט הצעות לביים בארצות הברית, למה עוד לא לקחת אותן?
"כן, זה קרה הרבה פעמים, אבל זה מתקשר למה ששאלת קודם. לקבל אור ירוק על פרויקט בינלאומי זה תהליך ארוך ומייגע, ואין לי כוח לזה. בצרפת יש לי חופש מוחלט. אני יכול לעשות מה שבא לי, איך שבא לי ובקצב שבא לי, אז אני מעדיף להמשיך ככה".
