שי אביבי כבר בן 53, אבל עדיין אוהב לומר שיש לו מזל של מתחילים. זה התחיל כשכבר בתוכנית הראשונה שלו, "החמישייה הקאמרית", נהיה כוכב טלוויזיוני, וממשיך בשנתיים האחרונות, בהן קיבל לראשונה תפקידים ראשיים בסרט קולנוע: קודם ב"שבוע ויום" ואחר כך ב"געגוע". בשני המקרים מגע הזהב שלו הוכיח את עצמו, והדרמות הללו זכו לתהודה בינלאומית.
"שבוע ויום" הוצג בשנה שעברה במסגרת פסטיבל קאן, נרכש להפצה בשלל מדינות וגם זיכה את אביבי במועמדות ראשונה לפרס אופיר. "געגוע", מצדו, מגיע כעת לאקרנים בישראל לאחר הקרנת בכורה במסגרת פסטיבל ונציה בשבוע שעבר, ולפני הקרנה בפסטיבל טורונטו בשבוע הבא. נוסף לזאת, הוא מועמד ל-13 פרסי אופיר, כולל כמובן בקטגוריית השחקן הראשי. ככה זה, מזל של מתחילים.
כשאני פוגש את אביבי לריאיון לרגל צאת הסרט, אי אפשר שלא להתחיל את השיחה בשאלה איך כל זה קורה רק עכשיו? איך זה שמי שהרזומה שלו במסך הגדול עד כה הסתכם בעיקר בתפקידים משניים ב"אדמה משוגעת" ו"פלאפל אטומי" של דרור שאול, נהיה לפתע, קצת לאחר חגיגות היובל להיוולדו, אחת הפנים הבולטות בקולנוע שלנו?
"לתת לך את ההסבר המיסטי?", שואל אביבי. "ביקשתי. פשוט ביקשתי. ממי? מהיקום. את מה? את הקפיצה במשחק, את ההתקדמות במקצוע, ופאף! זה הגיע. זה ההסבר הרוחני. ההסבר הפסיכולוגי: פשוט בשנים האחרונות אני מוכן להביא יותר מעצמי, ונראה לי שרואים את זה".
אם לחזור להסבר המיסטי, כשאתה מדבר על הבקשה שלך מהיקום, איך זה קרה? אני מדמיין אותך כורע ברך בחצר.
"לא, זה לא היה במסגרת טקס וודו. פשוט ביקשתי".
אז היקום הקשיב לבקשה הזו, וגם אסף פולונסקי, התסריטאי-במאי של "שבוע ויום", ושבי גביזון, שכתב וביים את "געגוע". שניהם העניקו לו תפקידים ראשיים ודומים למדי, בדרמות מרירות-מצחיקות על אבהות, בהן מגלם אביבי דמות של גבר גמלוני ומגושם למדי, חיצונית ופנימית, הנדרש להתמודד עם האתגר הרגשי הגדול בחייו עד כה.
"שבוע ויום" כבר יצא לאקרנים לפני שנה, אז אפשר לפרט את עלילתו ולהזכיר כי אביבי גילם בה אבא הקם מן השבעה על בנו היחיד. "געגוע", לעומת זאת, טרי על המדף, וכיוון שנקודת המפנה בו מגיעה כבר בדקה השנייה, לא ניתן לדבר עליו יותר מדי בלי לספיילר. נאמר רק שהפעם, הגיבור בגילומו של אביבי נקרא לפגוש את אהובתו מן העבר, אותה לא ראה כשני עשורים, והיא נושאת עמה לא בשורה מטלטלת אחת, אלא שתיים.
יש כמובן גם שלל הבדלים משמעותיים בין שני הסרטים. למשל: "שבוע ויום" היה סרט הביכורים של פולונסקי, יוצר צעיר שהיה בן שבע כשגביזון הוציא לאוויר העולם את סרטו הראשון, "שורו", מאבני הדרך של הקולנוע הישראלי בשנות התשעים. לאחר מכן היה חתום על עוד להיטים עטורי פרסים תוצרת הארץ, בראשם "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"האסונות של נינה", ובקיצור הוא אחד הקולנוענים המקומיים המוכרים והמוערכים שפועלים כיום.
אביבי, שהקים את מחלקת הפרומו של קשת, יודע כמובן דבר או שניים על שיווק תרבותי, וברור לו איך צריך למכור את הסרט בכיכובו. "כסרט של שבי גביזון, זה מספיק", הוא אומר. "סרט חדש של שבי גביזון זה אירוע. לפחות לאנשים שרואים קולנוע ישראלי".
ואיך היה לעבוד איתו בפעם הראשונה?
"תשמע, העבודה על הסרט הייתה... אני לא רוצה להגיד ''קשה', כי 'קשה' זה בסוריה, אבל היה אינטנסיבי, בוא נאמר. קודם כל, כי יש פה אולי חמישה קטעים שאני לא מופיע בהם, ועבדתי מבוקר ועד לילה. דבר שני, שבי אף פעם לא מוותר לך. הוא עושה עוד ועוד טייקים, עד שהוא מקבל את מה שחיפש. לא קיבל? הוא יכול להמשיך ככה יום שלם, ולא ישחרר אותך עד שזה יקרה".
מה היה הרגע הכי מאתגר מבחינתך?
"שוב, לא נעשה ספוילרים, אבל יש איזו סצינה שאני דופק בדלת ומבקש ממישהו משהו. מבחינתי, זה היה הרגע הכי מלחיץ רגשית. הייתי לחוץ מאוד, כי אני רוצה להביא את הרגשות שלי החוצה, אבל מאוד מתקשה בזה. אולי בגלל זה הלכתי להיות שחקן. אני תמיד אומר לאשתי מיכל שהלכתי להתחבא במקום הכי חשוף שיש. אני נותן איזה ליטרת בשר כזו שמאחוריה אני יכול להחביא את שאר הדברים. במסגרת המהלך שלי, להיפתח ולהתפתח, אני רוצה להתרגש ולהביא יותר ויותר את העצב והכאב, והייתי מאוד לחוץ, כי לא ידעתי אם אצליח בכך".
הפרטנרית של אביבי, מיכל לבדינסקי, היא גם שותפתו המקצועית. השניים העלו בעבר מופע משותף, ולדברי השחקן, זוגתו תמיד קוראת את התסריטים שהוא מקבל. "אני לא יודע לקרוא אותם, אז אני מעביר לה", הוא אומר. "אם היא אומרת 'לא', זה מקרר. אם היא אומרת 'כן', זה מרים".
השניים, לבחירתה, גרים מזה שמונה שנים בפרדס חנה, ואני פוגש את אביבי באחת מן הגיחות הנדירות שלו לתל אביב. "כל גיחה כזו היא חצי יום", הוא אומר. "דבל'ה נבון, שעדיין גר פה, אמר לי בזמנו שהוא מביא עבודה מהרחוב, מאנשים שהוא פוגש במקרה, וחשבתי שהוא מבלבל את הביצים, אבל זה נכון, כי אם אתה נמצא כאן אז רואים אותך וזוכרים אותך וזה קל יותר. יש לי שני ילדים, בני 12 וחצי ועשר. אולי הם יודו לי בעתיד ואולי הם ינטרו לי טינה, אם ירצו לעשות את המסע לתל אביב, שגם אני עצמי הייתי צריך לעשות אותו בצעירותי, וזה לא היה קל".
את המסע הזה עשה אביבי מעכו, בה נולד וגדל. רצה הגורל, וגם גיבור "געגוע" הוא יליד העיר, שנדרש לחזור ולבקר בה בעקבות הטלטלות בחייו.
"אני תמיד מתבדח, שליהקו אותי לסרט רק בגלל שגם אני מעכו, אבל זה סתם צירוף מקרים, כמובן", אומר אביבי. "מה שכן, באשמת שבי גביזון, עכשיו כשאני חושב על עכו אני חושב על הסרט ולא על מחוזות ילדותי שביליתי בהם 18 שנה. 'געגוע' תפס לי את המשבצת הזו בראש".
איך היו נעוריך שם?
"מעולים. היה לי מזל. מכיתה ד' ועד סוף התיכון, גם המחנכת, גם המנהל של חטיבת הביניים וגם המנהל של קריית החינוך טיפחו את לימודי התיאטרון. כל אחד בתורו קידם אותם בתשוקה. היינו מן התיכונים הראשונים שאפשר היה לעשות בהם בגרות בתיאטרון, כך שכבר בפאקינג 81' נבחנתי בתיאטרון לבגרות. היינו בפאקינג עכו, אבל לא נפלנו בכלום מתיכוני האמנויות בתל אביב".
יש בסרט דמות, בגילומה של נטע ריסקין, שהיא מורה עכואית וכולם מתאהבים בה המנהל, התלמידים, אולי גם הגיבור. גם לך היתה מורה כזו?
"בטח. רחל, קראו לה. היא היתה מורה מחליפה והגיעה לתקופה קצרצרה. כולם היו מאוהבים בה, לא רק אני. היא הגיעה ונעלמה כלעומת שבאה. היא היתה הורסת, הורסת!"
אם כבר מדברים על מראה חיצוני, הרי שאחרי "שבוע ויום", גם בארצות הברית וגם בצרפת מבקרים עשו השוואה בינך ולארי דייוויד.
"זה קשקוש מהתחת. הלוואי. עיתונאים אוהבים לתייג, אבל זה לא נראה לי נכון. זו מחמאה מחמיאה, אבל אני לא מרגיש ככה".
ואיך אתה כן מרגיש?
"מבוכה. הייתי רוצה להיות משוחרר. אני רואה את ליאור אשכנזי ואלון אבוטבול שאני מעריץ והם מרגישים לי נוכחים מכף רגל ועד ראש. אני לא מרגיש ככה. אני צופה בריפיט בקטע של דניאל קרייג מטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012. הוא עושה שם את ההליכה הכי גברית שנראתה אי פעם. אני מעריץ את זה. איפה אני ואיפה הוא".
חוץ מהמערכון של דניאל קרייג, אתה צופה גם בשידורים חוזרים של "החמישייה הקאמרית"?
"כן, ראיתי את זה לא מזמן בשידורים חוזרים ב-yes ומה זה נהניתי. שמע, זה טוב. בזמן אמת הייתי בפאניקה. עכשיו, בדיעבד, ראיתי את זה ברוגע".
השתתפת לאחרונה במערכונים של "טלוויזיה מהעתיד". איך אתה משווה את זה ל"חמישייה הקאמרית"?
"אני חושב שפעם בעשור יש איזה התפרצות גאונית. בשנות התשעים היה את 'החמישייה הקאמרית'. לפני עשור היה את 'מקום לדאגה' שלא הצליח אבל היה גאוני ברמות-על ועכשיו יש את הכנופייה של 'טלוויזיה מהעתיד' שהם גאונים גם כן. עף לי התחת מהם. אני רואה את 'ניצה ולחם' והלסת שלי נשמטת. אני רואה את הפרסומות של רועי כפרי ונדהם כל פעם מחדש".
אם נחזור לסרט, "געגוע" זה שם קצר. מצד אחד, מופשט. מצד אחר, רב משמעות. מה זה בשבילך, "געגוע"?
"געגוע זה שם שמעורר אותי רגשית. אתה יודע, זה מצחיק העניין הזה. שנים הייתי עסוק בלא להרגיש, ועכשיו אני רוצה להרגיש, אני מנסה להרגיש. השם הזה, 'געגוע', הוא כמו מילת קוד שמפעילה אותי רגשית. זה שם טוב".
יש משהו שאתה מתגעגע אליו?
"כמעט תמיד הזמן הכי טוב שהיה לי זה ההווה. אם יש בי בכל זאת געגוע אחד, זה להתחלה של מיכל ושלי. לא הייתי חוזר אחורה ולו ליום אחד, למעט אולי לזמן הזה".