נושאים חמים

לא למונוגמיה, לא לילדים: כוכבת "רק רוצים לרקוד" נחשפת

המהלומה הקשה בגיל 17 שהכניסה אותה לדיכאון, ההחלטה לא להביא ילדים לעולם, וחוסר הרצון לחיות בזוגיות מונוגמית. רגע לפני גמר "רק רוצים לרקוד" שישודר הערב (קשת), אורין יוחנן לא חוששת משבירת טאבו: "בדרך שאני חיה את חיי, אני משוחררת הרבה יותר מהנורמה". ריאיון

בגיל 17, לאחר שנים של התמסרות למחול וחלום להיות בלרינה, עברה אורין יוחנן טלטלה בחייה. לאחר ששברה את הקרסול ועברה ניתוח שלא פתר את הבעיה, גילתה לתדהמתה כי לא תוכל יותר לרקוד. "נכנסתי לדיכאון מאוד מאוד קשה", אומרת אורין בריאיון לוואלה! תרבות, "וכך, מגיל 17 עד כמעט גיל 20 ישבתי בבית של ההורים וניסיתי להבין מי אני פתאום. מגיל מאוד צעיר, 8, הגדרתי את עצמי כרקדנית. ופתאום לא היה לי את זה יותר בידיים. נשארתי בלי כלום. בלילה הייתי סגורה בחדר שלי, חייתי בבלוג של תפוז, הכינוי שלי היה 'הבלתי נראית'. ובימים ישנתי. ריק מוחלט".

אורין יוחנן (יח"צ , רמי קצב)
אורין יוחנן (צילום: רמי קצב, יח"צ)

"אחרי כשנתיים הבנתי שיותר נמוך מזה אני לא יכולה לרדת. הבנתי שאני צריכה לעשות משהו עם עצמי. התחלתי לברר לגבי לימודים גבוהים של עיצוב פנים. ואז התקשר אלי חבר מהתיכון, מוריאל (לימים שותפה לתוכנית 'רק רוצים לרקוד' – ש.ב), שרקד באותם ימים בלהקה הקיבוצית ואמר לי 'בואי לאודישן. אני בטוח שיאהבו אותך'. אמרתי לו 'מוריאל, אני לא רקדתי שנתיים, איך אני אבוא בעוד חודש לאודישן? זה לא ריאלי!'. באותו יום חשבתי על זה לעומק, והבנתי שזה הצ'אנס האחרון שלי. חודש אחרי זה ניגשתי לאודישן - והתקבלתי. רקדתי בלהקה 4 שנים. הכל בזכות הטלפון של החבר, שזכר אותי והאמין בי. אני לא יודעת אם הייתי יכולה להתרומם מהמצב הקשה הזה בלי הטלפון הזה".

שישיית הגמר של התוכנית "רק רוצים לרקוד" (יח"צ , רונן אקרמן)
שישיית הגמר של "רק רוצים לרקוד".(צילום: רונן אקרמן, יח"צ9

מאז, הפכה אורין יוחנן בת ה-31 לאחת הרקדניות המוערכות בארץ, ובין השאר זכתה בשנת 2014 בפרס משרד התרבות והספורט כרקדנית השנה. לצד כיבוש במות חשובות בארץ ובעולם, עבודות המחול הובילו אותה למקומות מפתיעים: הופעה בשוק מחנה יהודה בירושלים, מדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב והמקום המפתיע מכולם לאמנית איכותית ואליטיסטית - תוכנית הריאליטי "רק רוצים לרקוד". מי שהפכה למקבילה המחוללת של מארינה מקסימיליאן העפילה לגמר שישודר הערב (שלישי) ב-21:00 בקשת. זו פעם ראשונה שבה הקהל יצביע מהבית.

אורין יוחנן מתוך היצירה "פוראבר מעבר" של תאטרון קליפה 2 (יח"צ , גדי דגון)
אורין יוחנן מתוך היצירה "פוראבר מעבר" של תאטרון קליפה (צילום: גדי דגון, יח"צ)

זכית בהערכה רבה בתעשייה. בעיתון הארץ כתבו כבר בפברואר 2013 שאת "אולי הרקדנית הנפלאה כיום בארץ". למה אמנית אמיתית כמוך היתה צריכה להיכנס לריאליטי? זה נובע מרצון ילדותי להתפרסם בגדול?

"להתפרסם זה לא מה שמעניין אותי. יש כל כך הרבה עושר במחול ובאמנות הגוף ואני רוצה לחלוק את זה עם אנשים, וכל אמצעי להגיע לכמה שיותר אנשים הוא כשר. כשסוף סוף המחול הגיע לפריים טיים, הבנתי שזאת הזדמנות מצוינת בשבילי להביא איכות ואמנות ולהביא את עצמי בתוך הקטגוריה הזאת של ריאליטי. ריאליטי בהחלט רחוק מהעשייה היומיומית המקצועית שלי, אבל ראיתי בזה אתגר. יש קושי שנובע מכך שכל חיי ברחתי מלהיות בורג במסגרות משומנת היטב, כי הרגשתי שאולי לא אצליח להתבטא במלאות כמו שהייתי רוצה. נכנסתי באופן מודע לסיטואציה שלרוב לא הייתי בוחרת להיכנס לתוכה. אבל זה מחיר קטן ביחס למה שקיבלתי חזרה ולחשיפה".

אורין יוחנן מתוך היצירה "פולי מונופולי" מאת סהר עזימי (יח"צ , אפרת מזור גולדברג)
אורין יוחנן מתוך היצירה "פולי מונופולי" מאת סהר עזימי (צילום: אפרת מזור גולדברג)

מה דעתך על הביקורות בעולם התקשורת והאמנות שטוענות ש"רק רוצים לרקוד" זה ריאליטי תחרותי ומסחרי שלא מכבד מחול במידה הראויה, מה שמתבטא למשל בכך שהשופטים והמנחים מדברים בזמן קטע היצירה הקצר.

"המורה שלי לבלט תמיד אומר שבמקום שבו יש יהודי אחד יהיו שתי דעות. אם יש משהו שרקדנית לומדת לעשות במהלך הגדילה המקצועית שלה זה לפתח עור של פיל. את לומדת מהר מאוד שלכל אחד יש מה להגיד ולהביע. וזה בסדר. תאמין לי שאני המבקרת הכי גדולה של עצמי. אני הכי קשוחה כלפי עצמי".

אורין יוחנן מתוך "פולי מונופולי" מאת סהר עזימי (יח"צ , גדי דגון)
אורין יוחנן מתוך "פולי מונופולי" מאת סהר עזימי (צילום: גדי דגון)

לא רק באמנות שלה אורין אינה מפחדת לשבור טאבואים חברתיים אלא גם בחייה האישיים, מה שבא לידי ביטוי בין השאר בהחלטה לא להביא ילדים לעולם. "במקום שבו אני נמצאת היום, בקריירה, בשאיפות וביעדים המקצועיים שלי, אני לא רואה שום מקום להתעסק בגידול ולרכז את כל האנרגיות שלי לטובת מישהו אחר. אני כרגע רוצה לגייס את כל האנרגיה שלי לטובת העשייה האמנותית שלי, להשקיע בפיזיות, בגוף, להמשיך להתפתח ולהשתכלל כרקדנית. תשמע, אני רואה סביבי בעולם המקצועי של המחול נשים רקדניות ויוצרות שהופכות לאימהות, ואין מה לעשות, בפועל זה מעכב, זה עושה איזה פאוזה מאוד מהותית בהתקדמות של הקריירה ושל האפשרויות לעבוד עם הגוף. הבחירה שלי כרגע היא לא לעשות את זה. באיזשהו מקום זה לא עושה לי את זה. אני רוצה להפיק מהגוף שלי את על מה שאני יכולה בשביל עצמי, קודם כל. זה לא מדגדג לי, אין לי את האינסטינקט האימהי הזה שהרבה נשים אומרות שמתעורר אצלן באיזשהו שלב. אצלי הוא ישן מאוד מאוד חזק. אולי הוא אף פעם לא יתעורר, נחיה ונראה".

אורין יוחנן מתוך היצירה "פוראבר מעבר" של תאטרון קליפה (יח"צ , גדי דגון)
אורין יוחנן מתוך היצירה "פוראבר מעבר" של תאטרון קליפה (צילום: גדי דגון, יח"צ)

פן לא שגרתי נוסף בחייה - התנגדותה למונוגמיה, והתייחסות לנושא הופיעה בריקוד הדואט "פולי מונופולי" שלה עם יוזם היצירה, סהר עזימי. "לא רק רקדנו על הבמה", אומרת אורין, "אני גם ציירתי בפחם על הבמה וסהר שר. אני דקלמתי שיר של יונה וולך, 'אתה חברה שלי'. נגענו בהמון תחומים מתוך רצון לפרוש על הבמה שכמו שבאמנות יש המון אפשרויות, גם בחיים הפרטיים שלנו יש המון אפשרויות, והגיע הזמן שקצת נשתחרר מההגדרות החברתיות, כדי לגלות מה הרצונות האמיתיים שלנו. ולא להלביש על עצמנו דברים שאחרים או החברה אומרת לנו. זה מתקשר גם לעניין ההריון. בדרך שאני חיה את חיי, אני משוחררת הרבה יותר מהנורמה".

אנה ארונוב (אביב חופי)
המנטורית של אורין, אנה ארונוב (צילום: אביב חופי)

כחלק מהצורך של אורין להשתחרר מהגדרות חברתיות, היא יצרה את יצירת המחול "I-Dare-U". עבודת סולו נוצרה בהשראת רגע משפחתי, שבו סבתה שאלה לאחר לידתה: "מה נולד", וכשנענתה "בת", השיבה "לא נורא, בפעם הבאה בן, בעזרת השם". אורין: "סבתא שלי עלתה מעיראק בשנות החמישים, את הילד הראשון היא ילדה בת 12, אז אתה יכול לדמיין את המערך הסוציולוגי ממנו היא באה, מקום שבו התא המשפחתי הוא מאוד פטריאכלי וברור: הגבר שולט והאשה שם כדי לשרת. בתא המשפחתי לפי תפיסה זאת לאישה יש פחות ערך. בהמון משפחות בזרמים הדתיים האדוקים יותר עדיין מקובל לחשוב ככה. חשוב לי כאישה להראות לנשים אחרות שזה לא חייב להיות ככה ושאנחנו יכולות אם רק נחליט להשתחרר מהדברים האלה, אנחנו לא פחותות מגברים".

אורין יוחנן (יח"צ , רמי קצב)
אורין יוחנן (צילום: רמי קצב, יח"צ)

במופע, שיערה מכסה את פניה, היא מורידה שכבות של תחתונים על גבי תחתונים, רובם גבריים ומיעוטם נשיים. "התחתונים הם סוג של הליכה ברצף של המגדר", אומרת אורין, "בין תחתון גברי לתחתון נשי יש לפחות 10 סוגי תחתונים שונים שיכולים להתלבש על כל מיני סוגי אדם. יש ימים שאני מרגישה אישה יותר, יש ימים שאני מרגישה גברית יותר ויש ימים שאני מרגישה אנדרוגנית לחלוטין. זה כל כך נזיל. לכן החלטתי להנזיל את התחתונים האלה מהגוף שלי, ולהסיר אותם אחד אחד, ובעצם להישאר עם משהו מאוד חלק ונטול זהות בסופו של דבר, כדי לאפשר לגוף ללבוש כל מיני זהויות. אין לזה סוף".


יצירתה של אורין יוחנן, "I-Dare-U", תעלה ב-6 וב-27 באוקטובר בתיאטרון קליפה בתל אביב