גל גדות
החלק הכי מפליא בשנה האדירה של גל גדות הוא המהירות שבה הכל הפך מובן מאליו. רק לפני שלוש שנים היא שקלה פרישה ממשחק, וכשלוהקה במפתיע לתפקיד גיבורת העל - המבקרים והמלגלגים איימו להחריב את ההזדמנות שלה עוד בתחילת הדרך. והנה ב-2017, העובדה שהיא מסתחבקת עם קונאן ומגישה פרסים מרכזיים בטקס פרסי ה-MTV, כבר מתקבלת בטבעיות מוחלטת.
צריך לומר בכנות, העובדה שהיא מככבת בסרט הרווחי ביותר של השנה (ואחד מחמשת סרטי גיבורי העל המצליחים של כל הזמנים) בוודאי לא מפריעה, אבל שורת הרווח היא הרי לא הכל. ההצלחה של גדות, על המסך ומחוצה לו, נעוצה בכך שהיא לא ממש מרגישה חלק מהעולם המהונדס של עסקי השעשועים. דיאנה פרינס שלה היא קלולסית בעולם רציני להחריד, וגדות עצמה - עם האנגלית השבורה והנטייה להרבות בדיבור כשהיא מתרגשת - היא המשך ישיר שלה.
יש סתירה מסקרנת מאוד בין ההתעניינות שלנו בכוכבים לבין הרצון הנאיבי שיישארו עממיים ומחוברים לקרקע. אצל גדות הפרדוקס הזה נפתר. בינתיים. אפשר להניח שאם ההצלחה הזאת תימשך, באופן טבעי גם גדות תהפוך הרבה יותר אמביוולנטית לרעש שמסביב. אבל כל עוד היא עדיין שם, חווה את השטיחים האדומים והכוכבים הגדולים בפה פעור וקסם אישי עצום, אפשר להביט עליה ולדמיין את עצמנו בנעליה. והאשליה הזאת, בסופו של דבר, היא תמצית כל הסיפור.
(אילן קפרוב)
סטטיק ובן אל תבורי
כל מי שנכח בהופעה של ג'סטין ביבר בפארק הירקון לפני כמה חודשים יעיד שהדבר הכי טוב שקרה שם היה הופעת החימום. בהופעה חדה, כיפית, רעננה ומקפיצה הצליחו סטטיק ובן אל (27 ו-26, בהתאמה) להאפיל על כוכב פופ בינלאומי ולהפוך לדבר היחיד שנזכור מאותו ערב. באחד הרגעים המרגשים באותה הופעת חימום הביט בן אל תבורי אל 50 אלף האיש שנכחו בקהל ותפס את ראשו המום, לא מאמין למזלו הטוב.
ובן אל יודע היטב למה כמעט הזיל דמעה באותו מעמד. למי ששכח, הנה תקציר הפרקים הקודמים: בן אל תבורי היה זמר מזרחי צעיר שלא הצליח לפרוץ (הוא אפילו נדחה על ידי שופטי "כוכב נולד" בטענה שהוא "עדיין לא בשל"), סטטיק היה ראפר חיפאי אנונימי, וג'ורדי מפיק מוזיקלי לא מוכר ולא עסוק במיוחד. ואז הם נפגשו והקסם קרה: בעבודה קשה, בכישרון נדיר ובהרבה קסם אישי, הצליח השילוב בין השלושה להוליד את הלהיטים הכי גדולים של השנתיים האחרונות (קשה להאמין, אבל נכון לכתיבת שורות אלה מדובר בשישה שירים בלבד), כאשר כל להיט תופס כיוון אחר ולא מחויב לשום מוסכמה ז'אנרית. בן לילה הפכו השלושה לכוכבי ענק.
השנה האחרונה הייתה שנה נהדרת למוזיקה הישראלית. צמחו בה קולות חדשים ואמיצים, נכתבו בה שירים נפלאים והתגלו בה יוצרים מעולים. אבל שום דבר לא ישתווה לתופעה המוזיקלית, התרבותית והחברתית ששמה "סטטיק ובן אל". התופעה הזו מגדירה אופנה חצופה ומרהיבה, שפה מוזיקלית אקלקטית ומפתיעה, ובעיקר מספקת לנו סוף סוף סופרסטארים עצומים שכל כך היו חסרים לנו. בין אם אתם מזלזלים בהם ובין אם אתם מכירים כל פסיק ב"טודו בום", אל תטעו: סטטיק ובן אל כאן כדי להישאר.
(ניר יהב)
שמוליק מעוז
עם כל הרעש סביב הקולנוע הישראלי, לא היה לו הישג בינלאומי משמעותי מאז תחילת העשור, עת "הערת שוליים" זכה בפרס התסריט בקאן והיה מועמד לאוסקר. השנה, הצליח שמוליק מעוז לשבור מחדש את תקרת הזכוכית הודות ל"פוקסטרוט" פרי עטו, שהיה לאחד הסרטים המדוברים בפסטיבל ונציה האחרון, קטף בו את הפרס השני בחשיבותו ומוזכר כמועמד רציני לעוד שלל עיטורים עולמיים במהלך הסתיו-חורף הקרובים.
בצד זאת, תכני הסרט והצלחתו השכילו גם להצית דיון מחודש סביב חופש הביטוי והמימון, המוסריות של צה"ל ומקומו בחברה הישראלית והדינמיקה בין שרת התרבות והממשלה בכלל לעולם התרבות. לא בטוח שמעוז התכוון לכך או חזה את זה, אבל "פוקסטרוט" שלו לא רק החזיר את ישראל למרכז המפה הבינלאומית, אלא גם העלה שוב את הקולנוע הכחול-לבן לכותרות בתקשורת המקומית, והפך אותו באופן נדיר למדי לנושא השיחה הכי חם בעיר.
יש להניח כי הדיון ב"פוקסטרוט" יימשך גם בתום השנה העברית ויעסיק אותנו עד תום השנה האזרחית ואולי אפילו יותר מכך. לא יהיה זה תסריט מופרך לדמיין סיטואציה בה הוא ו"וונדר וומן" מועמדים יחדיו לאוסקר, גם אם בקטגוריות שונות, כך שמעוז וגל גדות עוד עשויים לספק לנו מפגש פסגה של אנשי שנה על השטיח האדום בהוליווד.
(אבנר שביט)
ערן אריאלי
זה כבר כמעט עשור שערן אריאלי, במסגרת חברת "נרנג'ה" שבבעלותו, מערה אל תוך השוק המקומי זרם מתמיד של אקטים בינלאומיים חמים וחיוניים. זה התחיל עם אישים כמו קורט ווגנר, M83, קלקסיקו ודירהוף. בשנים האחרונות הלך והתחזק עם שמות כמו אלט ג'יי, גרנדדי ואף אגדה כמו בריאן ווילסון, האיש מאחורי ביץ' בויז ואחד הגדולים אי פעם בתולדות המוזיקה הפופולרית. אבל עליית המדרגה האמיתית של אריאלי, כמו גם דריסת הרגל הראשונה שלו בפארק הירקון, הגיעה השנה באמצעות להקה בריטית שאולי שמעתם עליה - רדיוהד.
17 שנים ארוכות מדי אחרי ביקורה האחרון של הלהקה בישראל, ההופעה של רדיוהד בתל אביב בקיץ האחרון הייתה במובהק אחד האירועים התרבותיים הגדולים של השנה. המדהים הוא שזה נעשה לכאורה כנגד כל הסיכויים. נסו להיזכר בהופעה בישראל שזכתה לכל כך הרבה ידיעות שעסקו בה. זה קרה כמובן בשל העיסוק המנג'ס והבלתי פוסק של קודקודי ה-BDS בנושא, ניסיונות לשכנע את חברי רדיוהד לוותר על ביקור כאן, מה שבסופו של דבר הוביל לתגובה של תום יורק ואחריה תגובות נגד של רוג'ר ווטרס וקן לואץ'. אחרי כל חילופי הדברים האלה, כש-19 ביולי הגיע וההופעה אכן התרחשה, התחושה הייתה כמעט נסית. ההופעה הייתה נפלאה לא רק כיוון שהייתה מוצלחת (פלוס פלוס); לא רק כי תקתקה כמו שעון אלא כי הייתה ממש קתרטית. כי הייתה לה משמעות לנו כישראלים, גדולה מעבר לסך חלקיה. ומה שהיה מפליא לא פחות זה שההופעה תקתקה כמו שעון. בשקט, בלי התלהמות, בלי להתערב באמירות מבחוץ ומבפנים, ההפקה המאסיבית הראשונה של אריאלי צלחה באופן מושלם.
(עידו ישעיהו)
דויד גרוסמן
זכייתו של דויד גרוסמן בפרס מאן בוקר על "סוס אחד נכנס לבר" הייתה מבלבלת עבור הטוקבקיסטים: הייתה זו גאווה ישראלית אדירה של זכייה בפרס השני בחשיבותו בספרות העולמית (אחרי נובל), של ספר לא זכיר במיוחד של גרוסמן שיצא לאור בישראל שלוש שנים טרם זכייתו, ורבע מכספי הפרס נתרמו בכלל על ידי המתרגמת לאנגלית לארגון "בצלם". גם השרה מירי רגב לא ממש ידעה איך לאכול את העוף המוזר הזה.
אבל הזכייה הזו מהווה את תמצית גדולתו הייחודית של גרוסמן בתרבות הישראלית. לא מהול בדבר, נוחת גרוסמן מזוקק על הקהל הישראלי כשהוא שלם ומלא כנות. מזכיר מהו חופש הביטוי על כל מורכבויותיה של החברה הישראלית, זו שמצא עצמו במקרה שגריר שלה, ואולי המקריות הזאת אינה אלא מעשה טבעי לחלוטין.
כי גרוסמן, חד לשון, מרכך לבבות ופותח ראשים, כמו שהוא, מצליח לצוף ולהגיח בים הסוער של התרבות והיצירה בישראל ולהזכיר: החברה הזאת עומדת על כל סתירותיה. וביצירותיו הוא שוזר מן העברית היפה, הסלנג המאולץ, הכנות שובת הלב, הציניות המחוספסת, השואה, הגזענות, השכול והאחדות. שתי וערב, מפת יצירותיו הביאה אותו לשנה המיוחדת הזו ולזכייה שהגיחה כהפתעה משמחת - ובדיעבד בטבעיות ברורה מאליה.
(עמית אשל)
