נהוג לראות בקולנוע צורת בידור עממית שמחיריה השווים לכל נפש שווים גם בכל מקום בעולם, אבל זה לא בהכרח כך. באנדלוסיה, למשל, שילמתי לפני שבוע וחצי 16 שקל בלבד על כרטיס לסרט. בארץ, כידוע, המחיר הוא כ-40 שקלים ובשוויץ, התענוג יעלה לכם כמאה שקל, לא פחות, וזה עוד לא כולל פופקורן. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שגם המשכורות במדינה בהתאם. לכן, לא היה מפתיע להיתקל באולמות מלאים עד אפס מקום בפסטיבל ציריך, שהסתיים בתחילת השבוע.
הפסטיבל המושקע מנסה מדי שנה להעיר את העיר המנומנמת בעזרת הקרנות של מיטב הסרטים שהשתתפו קודם לכן בפסטיבלים הבינלאומיים היוקרתיים ביותר, למשל אלה של קאן, ונציה וטורונטו, ואירוח של יוצריהם וכוכבים. מבין אלה, אחד הבולטים ביותר היה ארון סורקין, שהגיע לשוויץ עם "המשחק של מולי".
מדובר בסרטו הראשון כבמאי של התסריטאי הפורה והמשפיע, מי שהיה חתום בעבר על "הבית הלבן", "חדר החדשות" ,"הנשיא מאוהב", "הרשת החברתית", "מאניבול" ועוד, ולראשונה החליט לביים בעצמו תסריט שכתב למסך הגדול.
לצורך כך, לקח לידיו סורקין את זיכרונותיה של מולי בלום, צעירה שניהלה אימפריה של משחקי פוקר לא חוקיים, שגלגלו עשרות מיליונים והביאו לשולחנה את כל המי ומי, כולל מאפיונרים רוסיים אימתניים. ג'סיקה צ'סטיין, המגלמת אותה, מוזכרת כבר כמועמדת אפשרית לאוסקר וכך גם התסריט של היוצר השנון, שכהרגלו מיטיב לכתוב דיאלוגים חדים ומהירים.
מעבר לכך אין טעם להרחיב את הדיבור על הסרט, שייצא כאן בחורף הקרוב, אך אומר רק שבאופן אישי חשבתי כי הסיפור שבו לא מעניין במיוחד, ולכן זו לאו דווקא היצירה הכי מוצלחת שסורקין היה מעורב בה.
לאחר ההקרנה קיים סורקין מפגש עם עיתונאים, וגם אליו נתייחס בהרחבה רק עם צאת הסרט, אבל קשה להתעלם כרגע מאמירה אקטואלית במיוחד אחת שלו. הקולנוען שהה בציריך בזמן הטבח בלאס וגאס, כך שהנושא עלה כמובן בשיחה עמו. "רמזו לי בעדינות לזכור שגם המצביעים של טראמפ קונים כרטיסים, אז שלא אעליב אותם", הוא אומר. "עם זאת, לאור מה שקרה, קשה לי לשתוק. אם לא אגיד כלום, רק כדי לשמור על הסיכויים שלי בקופות, אז הדם של הקורבנות הבאים הוא גם על הידיים שלי, גם על הידיים של כולנו. יש בארצות הברית מגיפה שאין בשום מקום בעולם, והבעיה היא שהרבה מחברי הקונגרס פחדנים. הם בובות על חוט של לובי הנשק, שהוא בעצם הלובי של הרוצחים. אז הנה, בטח בכל זאת הרגזתי לא מעט צופים פוטנציאליים".
אורחת נוספת בציריך המוזכרת כמועמדת פוטנציאלית לאוסקר היא גלן קלוז, המככבת בדרמה "The Wife", שגם היא בקרוב תופץ מסחרית בישראל.
בסרט זה, מגלמת קלוז את רעייתו המסורה של סופר בעל שם. לאחר שהוא מתבשר על זכייתו בפרס נובל, מתחיל רצף אירועים המלמד אותנו על מקומה האמיתי של רעייתו בחייו, ועל הדיכוי המתמשך של הנשים בעולם התרבות. סנובים של קולנוע יעקמו את האף לנוכח הדרמה הקורקטית, הבורגנית והנינוחה הזו, אבל היא רהוטה, נבונה ובעיקר פמיניסטית על אמת, בניגוד למשל לדרמה המתיימרת של סורקין.
קלוז מככבת כאן בצד בתה היחידה, אנני, הילדה שלה ושל בן זוגה לשעבר, המפיק ג'ון סטארק. בהופעתה בסרט, מתגלה הצאצאית שלה כתגלית מהממת, ובהחלט ייתכן כי יום אחד היא תהיה מפורסמת עוד יותר מאשר אמה.
פגשתי את שתיהן לאחר ההקרנה, ושאלתי את קלוז לגבי דיבור האוסקר סביבה. מבין השחקניות שעדיין בחיים, הכוכבת מחזיקה בשיא: המספר הרב ביותר של מועמדויות שלא הסתיימו בפרס. היא היתה מועמדת על "העולם על פי גארפ", "החברים של אלכס", "הטוב מכולם", "חיזור גורלי", "יחסים מסוכנים" ו"אלברט נובס" ותמיד הפסידה לאחרות. האם הפעם זה סוף כל סוף יקרה?
"מוקדם מדי לדבר על זה", אמרה קלוז לוואלה! תרבות. "לאורך כל השנים, מעולם לא האמנתי שמשהו יקרה, עד שהוא באמת קרה. העסק שלנו מלא בכל כך הרבה אכזבות. אתה תמיד צריך להיות מוכן לקראת מכות לא נעימות. אני לא רוצה להיות מושקעת רגשית בתכנונים על פרסים שאולי לא יבואו".
עוד אורח מדובר בפסטיבל היה רומן פולנסקי, שהגיע עם סרטו החדש, המותחן הספרותי "מבוסס על סיפור אמיתי" עליו כבר כתבנו בהיסוס לאחר הקרנתו בפסטיבל קאן. בפעם שעברה שהגיע לציריך, בשלהי העשור הקודם, נעצר הקולנוען בידי המשטרה השוויצרית מתוקף הצו שהוצא נגדו בארצות הברית בעוון עבירות מין בסוף שנות השבעים. גם הפעם, כמובן, בואו לא עבר בשלום ובמהלך שהותו בשוויץ, העידה שחקנית גרמניה כי הוא אנס אותה בתחילת הסבנטיז, כשהייתה בת 15.
"כשהגעתי לשדה התעופה כאן, שמחתי לראות שלא מחכה לי משטרה", אמר פולנסקי בריאיון לוואלה! תרבות. "לקראת בואי לפסטיבל, חיכתה לי חבילה עם כל מיני מתנות וגם עם מכתב שבו הבטיחו לי כי אעבור בציריך 'חוויה בלתי נשכחת'. שאלתי את עצמי למה הם מתכוונים, כי זה גם מה שכתבו לי בפעם הקודמת, לפני שעצרו אותי. כך או כך, אני אוהב את הפסטיבל הזה. אין בו זוהר ואופנה, נעליים וקוסמטיקה, אלא קולנוע ואוהבי קולנוע, וזה דבר נדיר בימינו". את הראיון המלא עם פולנסקי, כמו גם זה עם גלן קלוז, נפרסם כאן עם צאתם בארץ של סרטיהם, שלשניהם מתכוננת הפצה מסחרית אצלנו.
לעומת זאת, הזדמן לי לראות בציריך שני סרטים שככל הנראה לא יזכו אצלנו להפצה מסחרית. הטוב שבהם היה "בורג נגד מקנרו", דרמת ספורט סקנדינבית/הוליוודית על היריבות בין שני הטניסאים האגדיים, שכל אחד מהם ניתב את האישיות המורכבת שלו לכיוונים שונים: השוודי התנהל כקרחון, האמריקאי כשדון, אבל מתברר לנו במהלך הצפייה שעמוק בפנים, שניהם היו אותו דבר.
את האמריקאי מגלם המקנרו של הקולנוע ההוליוודי, שייה לבוף, ואת השוודי סווריר גודנסון, שמצליח להיות חתיך אפילו עוד יותר מבורג עצמו. חוץ מעבודות המשחק המעולות, מעלה נוספת של הסרט היא סצינות הטניס, שתופסות נתח גדול ממנו: המשחק האחרון וההיסטורי בין השניים, למשל, מתואר כאן במשך לא פחות מעשרים דקות, והבמאי יאנוס מץ פדרסן מנחית בהן אס מנצח. מעולם לא ראיתי בימוי כל כך יפה של המתרחש על משטחי הדשא בווימבלדון. רוג'ר פדרר, אורח הכבוד בפרמיירה, ודאי ישב והתענג.
הסרט השני הוא "הסטטוס של ברד", פרי עטו של מייק ווייט, שהיה מעורב בתפקידים שונים בסדרה "מוארת" ובסרט "בית ספר לרוק" בין השאר. כאן, הוא מגיש דרמה מרירה-מצחיקה, בה מגלם בן סטילר גבר שרגע לפני כניסת בנו לקולג' עוצר את עצמו ושואל לאן הוא הגיע ביחס לחבריו משכבר הימים לספסל הלימודים.
התוצאה לא מופתית במיוחד, אבל היא ראויה לציון בשל נכונותה לעסוק בטאבואים הגדולים של החברה האמריקאית, שהקולנוע המקומי בדרך כלל נמנע לגעת בהם: כסף, מעמד ופריבילגיות.
בגזרה הישראלית, בתחרות הרשמית של הפסטיבל השתתף "פיגומים", סרטו היפהפה והמיוחד של מתן יאיר שבקרוב ייצא מסחרית לאקרנים ברחבי הארץ. בצד זאת, במהלך השוטטות בציריך ושיחות עם העיתונאים הזרים, יכולתי להתרשם שוב גם עד כמה גדולה ההערכה שלהם ל"פוקסטרוט". אגב, מתברר כי הוא פופולרי במיוחד בקרב המבקרים מאחת המדינות השכנות לשוויץ, איטליה, שהיא דווקא פרו-ישראלית יחסית, בשעה שבצרפת, בה האליטה האינטלקטואלית אינה מאוהדינו, אדישים אליו או עוינים אותו, ובכך יש כדי להפריך את הססמאות הנבובות לגבי הסיבות להצלחת הסרט.
זו גם ההזדמנות להזכיר כי אף שהפסטיבל בציריך כבר הסתיים, זה בחיפה עוד נמשך ויציג בימים הקרובים כמה מן הסרטים המדוברים של השנה בקהילה הבינלאומית, למשל "אשה פנטסטית" ו"אהבה חסרה". אז אמנם בכרמל אין פונדו וגם לא שעוני קוקייה, אבל לכל הפחות, כרטיס לא עולה מאה שקל.
